חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – תַזְרִיעַ-מְּצֹרָע

נושאים דעות, פרשת השבוע ב 13.04.10 6:10

א. בן אבי מנתח את פרשת השבוע הדנה במצורעים סביב יום הזכרון לשואה ולקראת יום הזכרון ויום העצמאות. הטקסט אקטואלי מתמיד

מאת: א. בן אבי.

הם קיימים בכל חברה ובכל מקום ובכל זמן – המצורעים. כל חברה שואפת להגדיר לעצמה מה "בריא", "נכון", ו"מקובל" – ולשם כך מבצרת את עצמה מפני כל מה ומי שעלול לאיים על ההגדרות הללו. על-כן החברה מסמנת את כל מה ומי שסוטה מההגדרות המקובלות, בסימונים של "חולני", "שגוי" או "טמא"; וממהרת להוציא ולהרחיק מתוכה את המסומנים. זהו מנגנון מתבקש, כמעט ביולוגי: כל חברה יוצרת לעצמה "מערכת חיסונית" לסימון של גורמי מחלה, לדחייה שלהם בטרם יתפשטו, ולמעקב פן יחזרו. בעולם העתיק בו האיום הבריאותי המרכזי היה מגפות כמו צרעת, זה גם נראה כפתרון הרפואי היחיד: זיהוי מוקדם ככל האפשר, גירוש מוחלט של הנגועים, ומעקב למניעת חזרה.

על-כן מפתיע לגלות שזה לא הפתרון שאימצה התורה. בנושאים בהם דין התורה ברור ודומה לדין הנהוג בעולם העתיק, היא מסתפקת בתיאורים קצרים ("לֹא תִרְצַח", "לֹא תִגְנֹב", ועוד); אולם שתי פרשות שלמות מוקדשות לאבחון ולדיון בדיני נגעים, מחלות וגורמי טומאה. המטרה בכך היא להבהיר כמה שונה ורכה ההתייחסות היהודית לצרעת ולמצורעים: רכה בסימונם, רכה בדחייתם, ורכה בחזרתם.

ראשית, אין להקל במנגנון הסימון ל"מצורעים": אין זו כלל החלטה של החברה, אפילו לא של רוב מיוחס מתוכה, אלא סמכותו הבלעדית של הכהן: "אָדָם כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ…לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (ויקרא יג ב). אף הכהן אינו יכול למהר בפסיקה, אלא מחוייב בהליך של שבעה ימים ("וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" ד). מעניין גם הביטוי המתאר את משמעות פסיקת הכהן – "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ" (ג) – כלומר הנגע עצמו אינו טמא, והאדם הנגוע אינו טמא, עד שהכהן מכריז עליו ככזה. זוהי "חזקת החפות" – לא הצרעת מטמאת את האדם, אפילו היא גלויה לכל, אלא רק הכהן עצמו בפסיקתו בתום התהליך. הליכים דומים מפורטים גם לגבי בניינים או פרטי לבוש ("וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת" יג מז, "וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים" יד לח). משמע אפילו ב"מצב חירום", בעת מגיפה משתוללת, הציווי התורני הוא להקפיד על הליכים מוסמכים, מסודרים ואיטיים לבירור האמת, בטרם מוכרז "פסק הדין".

דחיית המצורעים החוצה ושאלת חזרתם מרוככות גם כן, ובשני המקרים הדין נגזר מהתפיסה הבסיסית בעליונות "צלם האדם", מההכרה בכך שכל אחד הוא במהותו אדם בפני-עצמו, בטרם ומעבר למצבו הזמני כחולה. בשתי הפרשות חוזרת ההדגשה של זמניות המצב הרפואי לעומת המהות האנושית הקבועה: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע" (יג כט); ובעוד שהנטייה הטבעית והרווחת היא להתייחס לחולה צרעת קודם כל כאל "מצורע", הרי שמילה זו מופיעה בשתי הפרשות רק פעם יחידה, ודווקא בתיאור ההחלמה: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ". מתפיסה זו נובעים הכללים: אין דחייה מוחלטת של המצורעים. אמנם יש להוציא את המצורע מן המחנה, על-מנת שהמחלה לא תתפשט, אבל הוא אינו מגורש מהחברה ואין כוונה לפגוע בו או שייגרם לו נזק. המצורע נותר חלק מהחברה, הממתינה להחלמתו; בינתיים בחוץ, אבל קרוב.

בעידן המודרני פחתה הסכנה הבריאותית בצרעת ובדומותיה; אך נותרו המנגנונים החברתיים לסימון חריגים ולסילוקם, שנוצרו בהשראתה. חברות עדיין מאמינות ש"בריאותן" נמדדת ביכולתן להגדיר, לסמן ולדחות בני-אדם "חולים", כלומר שונים או אחרים. חלקן אף מתרצות זאת ב"סכנות בריאותיות" ממש: היהודים באירופה החילונית נרדפו כ"מרעילי בארות" ו"מפיצי מחלות", כשם שמאות מיליונים "הטמאים" בהודו נחשבים מפיצי-מחלות ועל-כן אסורים במגע, וכשם שעדיין לא התפוגגה התפיסה שהומוסקסואלים מפיצים איידס. לפעמים התירוץ הבריאותי נזנח לטובת תירוץ של "סכנה בטחונית" או "איום על המרקם החברתי-מדיני": על האשמות כאלו נרדפו במאה ה-20 חשודים באהדה לקומוניזם בארה"ב, ארמנים וכורדים בתורכיה, ויהודים בכל גלויותיהם.

מנגנוני העולם העתיק הועתקו והשתכללו בעולם המודרני, והם משמשים ביעילות מפחידה לקשת רחבה של הדרות ורדיפות. רדיפות על רקע גזע, דת, מין, אידיאולוגיה, נטייה ועוד תורצו תמיד כ"התמודדות חיסונית" אל מול איום כלשהו, בריאותי או אחר, מדומה או אמיתי. סימן-ההיכר של הרדיפה הוא בטוטאליות שלה, בתפיסה אשר אינה רואה בכל אדם "צלם אנוש", אלא ממהרת לזהות בו כל צל של איום כרוע, ומטביעה בו חותם כלשהו של "מצורע". בתקופת השואה תחת גרמניה הנאצית הוגדרו קבוצות רבות כ"מצורעות" והוחתמו בחותמות שונות: ידוע לדראון התלאי הצהוב ליהודים, אך עימו היה סימון אדום לקומוניסטים, ורוד להומוסקסואלים, שחור ל"אנטי-חברתיים" ועוד; השלב הבא לאחר הסימון היה דחייה, גירוש וחיסול. יש בכך הוכחה מזוויעה לעם היהודי ולעולם כולו עד כמה משמעותית האזהרה התורנית מפני היחס הפאגאני למצורעים: כמה מסוכן לתייג ולסמן, ולמה אסור להדרדר למחשבה המצמצמת בני-אדם לכדי איום ביולוגי.

בארצנו מסופח ציון יום השואה ליום העצמאות; יש בכך מסר של נחמה, של תחיה מן הקבר, ושל תקווה הצומחת אפילו בעתות יאוש. גם לסיפור הזה יש הדים בתנ"ך, בהפטרת "מצרע" (מלכים ב ז): ימי המצור של מלך ארם על בירת ישראל שומרון מתוארים כימים כה קשים, עד שאמהות היו מבשלות את בניהן על-מנת לשרוד (ו כח-כט), ובעוד תיאורים שלא קשה לייחס לתקופת השואה. אולם דווקא אז מוזכרים "אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר" (ז ג), שיצאו בלילה לחפש אוכל במחנה ארם, גילו שצבא ארם ברח וששללם נותר מאחור. דווקא הם, המצורעים שנותרו פיסית מחוץ לחומות העיר, הם שיכלו לחקור מחוץ לחומות ולגלות את שנסתר מההמון ה"נורמלי"; ודווקא משום שלא גורשו מהחברה רגשית או חברתית, הם יכלו לחזור לדווח למלך ולעם על הנס ועל הנצחון. כך נראה שלעיתים דווקא ה"מצורעים", הדחויים, אלו שנותר להם הכי מעט להפסיד, הם המסוגלים לגלות תקווה חדשה ולהוביל את העם אחריהם לחיים מחודשים. זה במידה רבה הסיפור שלנו כאן: של היהודים "מצורעי" העולם, ושל חיינו החדשים.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , ,

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.