חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – צַו

נושאים דעות, זכויות אדם, חינוך ותרבות, פרשת השבוע ב 25.03.10 5:10

פרשה שעניינה קרבנות והפטרה שבה דברי הנביא ירמיהו כנגד הקרבנות מעלה סוגיה של הקצנה לשם הקצנה, ולאו דווקא בשל יראת שמים
מאת: א. בן אבי

בד"כ יש קורלציה בין בחירת ההפטרה לתוכן פרשה שלה, ולעיתים נדירות ההפטרה קשורה בכלל לעניין אחר; אבל רק לפרשת "צַו" נבחרה הפטרה בעלת תוכן ומסר מהופכים לחלוטין. בעוד שהפרשה עניינה תיאור מפורט ומייגע של דיני עולות וקורבנות ("צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" ויקרא ו ב, "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה" ז, "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן" יג ועוד), הרי שההפטרה (עד-כדי פסח) נפתחת דווקא בהגחכה קריקטורית של הנביא ירמיהו את עבודת הקורבנות: " עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר;  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז כב). כלומר על-אף שהפרשה מתארת בפירוט כיצד א-להים ציווה על עם ישראל דווקא "דברי עולה וזבח", ירמיהו מתעקש לטעון את ההיפך, להכחיש, למעשה לשקר ציבור כולו. אולי ירמיהו קיווה שלא ייתפס בשקר, אולי הוא הסתמך על הזכרון הקולקטיבי הקצר של עם ישראל – אז כהיום, הפעלנו מעט מאד סינון על אמירות-שווא של מנהיגים, בצירוף זיכרון סלקטיבי מאד לגבי ההיסטוריה שלנו – אבל המסורת שבחרה לחבר בין הנאום הזה דווקא לפרשת "צו" בוודאי היתה מודעת, למעשה כיוונה, שהסתירה תחשף. אז מה הסיפור כאן?

הסיפור הוא סיפורה קנאות, למעשה סיפור התהוותה של קנאות; כלומר סיפורה של ההקצנה. למרבה הצער עבורנו זהו סיפור עכשווי ויומיומי, הרבה יותר מאשר "סיפור מההפטרה". משך עשרות שנים בישראל (ובכל שאר פזורותינו בעולם) יכלו גברים יהודים אדוקים ונשים יהודיות צנועות ללכת יחד ברחוב ולנסוע יחד באוטובוסים ורכבות; עד שמישהו החליט "להדר במצווה", ולבדות מלבו איסור חדש של הפרדה. מאותו רגע, נדמה שכל המחמיר באיסור ירא-שמים יותר, וכל המקל והנותר מאחור, מזלזל במצוות. על כך נסוב המאבק התורן בין חרדים ל"חופשיים" בירושלים ובשאר הארץ – על איסור חדש, חוץ-הלכתי, עליו "לא צווינו". בינתיים בבית-שמש, ישנן נשים שהחליטו "להדר בצניעות", ולהתכסות מכף רגל ועד ראש. בעוד שפעם הויכוח היה על אורך השרוול והחצאית, היום הוא כבר על פתחים לעיניים. כל המכסה יותר, נחשבת ליראת-שמים; וכל הנותרת מאחור, לפרוצה. זו אינה צניעות ואלו אינן מצוות; אלו הגחכות של מצוות, המייצרות קריקטורה של צניעות.

זו תחרות, שהמתונים תמיד מפסידים בה: מול המקצינים הטוענים בנחרצות ובטהרנות טיעוני "אסור" ו"חובה", אין סיכוי לקול המתון והמסויג, הממלמל "לאו דוקא", "אולי", "אפשר אחרת". מול צד חסר ספקות המבטיח תגמול בעולם-הבא, אין סיכוי לצד השקול והפרגמטי, המנסה להציל משהו מהעולם הזה. כך אנו יכולים לצפות בתוך כמה שנים לעוד רחובות נפרדים לנשים ולגברים ולעוד "אופנת בית-שמש", וגם לשעות נפרדות בשוק, קרונות נפרדים ברכבת הקלה, בדיקות רפואיות דרך וילון ומתורגמנית ושאר רעיונות של עוול יצירתי.

אותו תהליך של הקצנה משתקף בהמשך הנאום של ירמיהו, המתאר את חטאי העם באופן הדרגתי. מקור החטא לא היה ברשע, אפילו לא בעבודת אלילים לשמה; הבעיה הראשונית היא רק ביצירתיות הפרשנית: "וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם" (ירמיהו ז כד). קל לדמיין את ההקצנה שחלה אז, כולה "לשם שמים", הנפתחת במשפט "וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם" (כו): ראשית ודאי היה יהודי טוב שביקש "להדר במצווה", ולתרום למקדש פסל חביב, "כמו במקדשים בחו"ל". אחריו איש לא רצה להצטייר כקמצן או כ"זרקן", ובמהרה כולם "שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם, בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו" (ל). בעיני יהודי אחר כנראה לא היה נאה לזבוח ולהתפלל עם "עבריינים", והוא היה ראשון מרבים שייסדו לעצמם "בָּמוֹת" (לא). מחוץ למקדש, ומנותקים מכללי הטקס והקורבן, נוצרה תחרות חדשה: קורבנו של מי גדול,  משמעותי, "מהודר" יותר; וחיש-מהר התחרות הקצינה אל הקורבן האולטימטיבי: " לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ" (לא). לבסוף ירמיהו פסק לגבי תהליך ההקצנה כולו ותוצאתו המחרידה, הקריקטורה העצובה: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי" (לא).

הקצנה וקנאות אינן תופעות "חרדיות", ואפילו לא תופעות דתיות – אלא תופעות אנושיות, שאין איש או קבוצה מחוסנים מפניהן. מעבר להקצנה החרדית והדתית, משתוללת כיום בישראל הקצנה פוליטית. משמאל, בשביל להמנות על מחנה השלום מספיק היה פעם להכיר בעם הפלסטיני ובדגל פלסטין לצד עם ישראל ודגל ישראל; אח"כ למעט בהצגת דגל ישראל, וכיום ישנם כבר קיצונים המבקשים לקפלו גם מאחרים. מימין, פעם מספיק היה להמנע מהצבעה למפלגות שמאל או ערבים; אח"כ עלתה הדרישה לפסול מפלגות וארגונים ערביים, וכיום כבר נפוצות הדרישות הקיצוניות להוציא מחוץ לחוק ארגוני שמאל, ולשלול את זכות הבחירה וזכויות אחרות מערבים. משני הצדדים ההקצנה נעשית לשם "קידום מדינה  יהודית ודמוקרטית", אך בפועל מקדמת קריקטורה של יהדות וקריקטורה של דמוקרטיה.

הביטויים "לֹא צִוִּיתִים" בתחילת נאום ירמיהו ו"אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" בסיומו הם המתקשרים בחזרה לפרשת "צַו", וביחד מזהירים אותנו מפני תהליכי הקצנה ומפני נגע הקנאות; אבל לא הפרשה ולא ההפטרה בירמיהו מציעים פתרון-מנע או תרופה. הצעת-פתרון אפשר אולי למצוא בהפטרה המיוחדת הנקראת השנה עם פרשת "צַו" לרגל פסח, בפסקה החותמת את ספרי הנביאים: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (מלאכי ג כב). ההקצנה היא תהליך הנמשך מן ההווה אל העתיד; והיא מנותקת מן העבר האמיתי, לפעמים אף ממציאה ומשכתבת את ההיסטוריה לטובתה. כדי לעצור אותה, יש לטפח את הזכרון: יש לזכור את העבר כפי שהיה באמת, לטוב ולרע; ויש לזכור את עקרונות היסוד שלנו כפי שהוגיהם התכוונו אליהם, לא כקריקטורות שנעשו מהם.

הערת המלביה"ד (העורך): בהקשר הזה נזכור גם את דברי הנביא הושע (פרק ו' פסוק ו') "כי חסד חפצתי ולא זבח", ועניינו שקודמים יחסים שבין אדם לחברו לעניינים שבין אדם למקום, כמאמר הלל הזקן "דעלך סני לחברך לא תעביד" מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו כל התורה כולה והשאר לך למד.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , ,

5 תגובות

  1. אהרן לוינשטיין :

    פרשת השבוע היא אמנם צו אלא שהיא נקראת שבת הגדול וההפטרה היא:
    מלאכי פרק ג' – וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים . כלומר: ההפטרה אינה בירמיהו והיא דנה באחדות ולא בקיצוניות. הכללת מלכות יהודה וירושלים באותו משפט בהפטרה מעידה על כך שהבורא מקבל את קורבנות עם ישראל באהבה ובחיבה
    ולא בכדי.

    הפטרת ירמיהו שאותה מנתח א. בן אבי אינה מכחישה את הציווי בקורבנות אלא מתרה על תופעת השחיתות וההסתאבות של אנשי ההון והשלטון דאז ואינה מכוונת לכלל ישראל. כלומר המושחתים חוטאים במזיד וממנים מקורבים לתפקידי כהונה בבית המקדש. הם כמובן מעניקים סליחה ומחילה לפשעיהם ועלים בשמם זבחים וקורבנות שנודף מהם ריח של ניאוף, רציחות, ושפיכות דמים.

    חג הפסח המתקרב מאופיין בזבח תודה על היציאה מעבדות לחרות. הוא נאכל בחפזון בגלל הצורך להזכיר לעם ישראל שעליו לנצל כל רגע של חירות ולא להשתעבד ולהסתאב בקשרי הון שלטון.

    יהי רצון שנזכה כולנו לחגוג את הפסח מתוך צניעות וענווה ולא מתוך סיאוב והשחתה.

    כנאמר בהגדה :
    אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן

  2. א. בן-אבי :

    ראשית, לגבי "את מי מבקר ירמיהו": להבנתי הוא בהחלט מבקר את כלל עם ישראל, הן כאוסף פרטים הן כיישות ציבורית ("עם"), והדברים אף נאמרים במפורש בשלושת הפסוקים המקדימים את ההפטרה:
    "וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה, וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה–וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי: כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, אֹתָךְ. הַאֵינְךָ רֹאֶה, מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת, יְרוּשָׁלִָם. הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי." (ירמיהו ז טז-יז).
    כלומר לא רק שכל אחד מהפרטים בעם ישראל חוטא (אבות, נשים, בנים), אלא שכתוצאה מכך א-להים דן אותם כעם ("העם הזה").

    למעשה אף מילה הקשורה ב"כהנים", "לויים" או גורם שלטוני אחר אינה נזכרת בפרק; ועל-אף שירמיהו מתנבא בפתח בית-המקדש, הוא פונה משם אל העם ולא אל הכהנים.

    כך שאכן יש הרבה מקומות בהם הנביאים מבקרים ספציפית את השלטון ובמיוחד את הסתאבות הכהנים, אך זה איננו אחד מהם. כאן הביקורת מופנית כלפי כל אחד ואחד בישראל.

    יש בכך הגיון – להבדיל מתהליכים של שחיתות שלטונית, אותו העם רואה ומזהה כתהליך שלילי, אף אם איננו רוצה או איננו מסוגל לעצור, תהליך של הקצנה הוא תהליך קולקטיבי, שהעם כולו חווה אותו, שהעם כולו משתתף בו, ושלעיתים העם אף מוביל וגורר בו את מנהיגיו.

    כך שנראה לי שחשוב לשים לב, בהקשר של פרשת "צו" והפטרת ירמיהו, דווקא לכך שלא בכל בעיה ניתן להאשים את "השחיתות" או "הפוליטיקאים" – יש בעיות שבהן אנחנו, כל אחד ואחד כפרט וכולנו יחד כעם, אשמים ומשתתפים; ועל כל אחד מאיתנו האחריות האישית והקולקטיבית להתמודד עימן.

    *לגבי הפטרת "שבת הגדול" ממלאכי, התייחסתי אליה בפסקה האחרונה של הטור.

    שבת שלום, וחג שמח

  3. פנינה :

    בכל שנה מגיע פדרמן עם כבש לשער הר הבית ומעוכב לחקירה
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3699297,00.html

    תקשורת הרייטינג משתעשעת מהאירוע, שאינו משעשע כלל את משטרת ירושלים המודעת לפוטנציאל הנפיץ שלו.

    הפרשנויות שלך הן פנינים בים ההתלהמות

    גליה

  4. אופק בן-אבי :

    תודה, חג שמח, שלום על ישראל ועל כל העולם 🙂

  5. וגם הפטרת שחרית יו"כ :

    "הלא זה צום אבחרהו"
    ישע' נח' 6

    "קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם

    ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון

    למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו

    הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם

    הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון ליהוה

    הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו

    הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם

    אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד יהוה יאספך

    אז תקרא ויהוה יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און

    ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים

    ונחך יהוה תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו

    ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקרא לך גדר פרץ משבב נתיבות לשבת"

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.