חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

משייח ג'ראח עד נאום ביידן – לקראת שיח פוליטי ישראלי

נושאים דעות, פוליטי, פוליטישוק ב 14.03.10 6:03

ההפגנה בשייח ג'ראח ואירוע הדגלים חושפים את המבוי הסתום שאליו נקלע השמאל. כמיהתו של הציבור לשיח פוליטי חדש היא הזדמנות ליצירת שותפויות פוליטיות חדשות בחלק המרכזי שמאלי במפה הפוליטית

מאת: תמי זנדברג


ההפגנה בשיח ג'ארח בשבוע שעבר הדגימה את המבוי הסתום שהשיח הפוליטי השמאלי הישראלי נקלע אליו. משטרת הדגלים המגוחכת חשפה את הקרום הדק – דק באופן מפחיד – מתחתיו אורבים רגשות האשמה, הניכור וחוסר הלגיטימציה של כל הצדדים. יותר מכל, זה מעיד על חוסר בגרות פוליטי ופחד – ממש כך – לתפוס ולהכיל מציאות מורכבת, לא כל שכן לתת לה ביטוי פוליטי משמעותי.

שהרי – מה טבעי יותר מהנפת דגל פלסטין בשכונה המזרח-ירושלמית. הנפת הדגל היא אמירה פוליטית מובהקת לגבי הסטאטוס הפוליטי שהיינו רוצים להעניק לשכונה. "שתי מדינות לשני העמים" אינה ססמה חלולה. זוהי אמירה פוליטית שיש לה משמעויות ממשיות, אחת מהן היא ששיח ג'ארח היא חלק מירושלים הפלסטינית – בירת פלסטין. השאלה היא לא למה זו שאיפה, אלא למה היא כל כך מפחידה. אם נעזוב אלמנטים גזעניים בצד, אין לזה באמת תשובה טובה.

באותה מידה, קטונתי מלהבין מדוע דגלי שלום עכשיו המעוצבים בצורת דגל ישראל ובו המילה "שלום" הגיעו למעמד של סלע מחלוקת מרכזי בדיון על ההפגנה. מדובר באחד הסמלים התמימים של מחנה השלום הישן – במובן הטוב של המילה. הזעם, הניכור והתסכול של הפלסטינים כלפי מעשה הכיבוש המתמשך של מדינת ישראל הוא מובן, אבל האם באמת טחו עיניהם של מנהיגי הציבור הזה מראות כי המושא העיקרי לפריקת הזעם הוא השותף הפוטנציאלי היחיד בתוך החברה הישראלית-יהודית? הדגל הזה הוא ביטוי לישראל שוחרת שלום, וגם אם הוא או מניפיו מעט אנכרוניסטים, מה טעם יצמח מגידופם או הכאתם?

המסקנה העולה מכל הפרשה היא כי השיח הפוליטי השמאלי לא מתפקד. שולטים בו פחד ושיתוק מצד אחד, חוסר בגרות וחוסר נסיון פוליטי מצד שני.

השיח הרדיקלי התנער מרבים מן החוליים, הפחדים והצביעות שאפיינו את מה שהתקרא "השמאל הציוני" לאורך שנים ארוכות. עם זאת, הוא לא משכיל ליצור בריתות ושותפויות פוליטיות ולפתח שפה תקשורתית וטיעונים שיחדרו אל השיח הלגיטימי. במילים אחרות, הוא נכשל מלקיים את המעשה הפוליטי באופן משמעותי.

מן הצד השני, קיים ציבור עצום, גדול בהרבה ממה שנראה, שמשווע לפיתרון. זהו קהל שמחפש שיח פוליטי חדש שיסביר לו מה לעזאזל קורה כאן, וחשוב מכך, מה צריך לעשות. הציבור המרכזי הישראלי הוכיח מספר פעמים בעבר שהוא מסוגל לשפוט את המציאות במנותק מן הפחד, ולהתחבר לתקווה שמציע ההגיון. הוא עשה זאת במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הוא עשה זאת אחרי האינתיפדה הראשונה, הוא עשה זאת אחרי קדנציה אחת של נתניהו כראש ממשלה.

מי ששמע את מחיאות הכפיים שקיבל סגן נשיא ארה"ב ביידן באוניברסיטת תל אביב לאחר הגינוי החד-משמעי שביטא לבניה במזרח ירושלים, לא יכול לוותר על הציבור הזה. מחיאות הכפיים האלה לא נפלו מאלה שנשמעו לאחר ההבטחה ההירואית של ביידן להגן על הידידה הקטנה במזה"ת מפני האיום האירני, נושא קונצנזואלי בשיח הישראלי.

בזמן שביידן נאם, השקפתי ממקום מושבי ביציע על מנהיגת האופוזיציה ציפי לבני. היא נמנעה ממחיאות כפיים, אבל היא חייבת להפנים את הלקח. אין שום סיבה לעמעם מסרים, ואין צורך להעמיד את הנקודה השרונית המפורסמת בדיוק במרכז הסקלה הפוליטית. המרכז הוא משתק, הוא אילם, הוא חסר משמעות. אובמה לימד אותנו שציבור רחב יכול – בקלות ובמהירות מפתיעה – לספוג סיפורים שנחשבו דמיוניים וקיצוניים זמן קצר לפני כן.

המציאות הישראלית עברה שינויים רבים בשנים האחרונות. הסיפורים שאנחנו מספרים לציבור לא הדביקו את הפער. הייתי רוצה לסיים באבחנה אופטימית שהרע ביותר כבר מאחורינו, אבל לצערי הקלישאה הזאת אף פעם לא נכונה. מה שכן, זה הזמן שבו מתעצבים סיפורים. העובדה שאין אף גוף פוליטי שמאלי שמספק סיפור קוהרנטי, אמין ואמיתי לציבור יכולה להוות הזדמנות. שמאלני שעיניים פוליטיות בראשו לא יכול לפספס את ההזדמנות הזאת.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , ,

33 תגובות

  1. אליאב :

    את מאבחנת את הבעיה, אבל לא הולכת את הצעד הנוסף הנדרש כדי להציע פתרון. איך יוצרים גשר בין השמאל הרדיקלי והשמאל המיינסטרימי? מהנסיון שלי יש תהום עצומה ביניהם.

  2. ק. טוכולסקי :

    הייתי בשייח גראח, מה שהפריע לי עם הדגלים הוא העובדה שעד שלב מסוים היו שם הרבה דגלי פלסטין ואף לא דגל ישראל אחד,אני הגעתי עם דגל אדום לא הבנתי את הצורך בדגלי לאומים, אבל ניחא. אם היו גם דגלי ישראל ולא רק כמעט אך ורק דגלי פלסטין הייתי רגוע יותר. יש משהו מרגיז ביכולת ההיסטורית של היהודי בשמאל להתבטל בפני האחר, פעם לא רצו להרגיז את הרוב היום לא רוצים להרגיז את המיעוט. יש משהו מטריד בכך שהשמאל מקבל באופן טבעי לחלוטין את הלאומיות של האחר אבל שולל את הלאומיות של עצמו. אם אין לכולנו מקום מתחת לדגל האדום אז יש לנו בעיה.

    אני חוזר ומציע לכלום לקחת דוגמא מהאיחוד בשמאל הגרמני ולפני שבאופן קצת ילדותי מזכירים לי את הניכור הבלתי עביר של ציונות מול העדר ציונות אני מזכיר לכולם שהפערים מזרח-מערב או סוציאלדמוקרטיה שמאלית קומוניזם-סוציאליזם בגרמניה לא היו פחות עמוקים ומרים, אבל שם הם התגברו על המחלוקות, הרבה בזכות העובדה שבהיפוך מישראל, דווקא מי שנתפסו כקומוניסטים קיצוים בפועל יותר פרגמטים מאלו שבאו מהסוציאלדמוקרטיה, כולם ויתרו שם העיקר להתחזק והם מתחזקים.

    מה שאנחנו צריכים כאן זה נכונות להגדרות פרגמטיות, להרחקתם של טהרנים שכוחם האלקטוראלי נמוך אבל הרטוריקה והפעילות שלהם יוצרת ניכור. לפשרות. יותר סוציאליזם מהצד האחד, הכרה בציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי מהצד השני. או בקיצור ברמת הסיסמא, ציונות סוציאליסטית, פלסטינאיות סוציאליסטית וישראליות סוציאליסטית.
    לא פשוט, לא קל, לא יודע כמה מקובל, אבל לדעתי הדרך היחידה, מי שמפחד, בהצלחה בבחירות הבאות חד"ש תגיע ל-5, מרצ אולי גם, העבודה אולי תצליח לשמור על 10. ואז מה?

  3. תמי זנדברג :

    אליאב – זו הערה קבועה לטורים שלי בזמן האחרון, וכנראה שזה נכון. לתפיסתי, יש זמן בו גם הבנת הבעיה לעומק היא חלק – אולי קטן, אולי מקדמי, אבל חלק – מן הפיתרון.

    ק. – להתרגז זה בסדר, השאלה על מי. רוגז קונסטרוקטיבי הוא כזה שאינו מופנה כנגד הציבור, אלא מנסה להבין אותו ולהתחבר אליו, וזאת לא במובן של התרפסות או עמעום מסרים אלא במובן של הבנה עמוקה של זרמי העומק שמשחקים שם תפקיד ועיצוב סיפור פוליטי חדש, מדויק וכנה.

  4. ערן :

    רוב הדיון על הדגלים בכלל לא רלוונטי. הסיבה האמיתית שהנפת דגל ישראל היתה לא לעניין באותה סיטואציה, היתה רגישות מינימלית לאחר. אין דין הנפת הדגל בשייח ג'ראח כדין הנפת הדגל בהפגנה נגד מלחמה בתל אביב, למשל. כל מי שניחן במעט רגישות ומסוגל להבין מה המשמעות של הדגל הזה – אותו הדגל שמתנוסס על "קבר שמעון הצדיק" כביכול ואולי גם על הבתים מהם גורשו המשפחות! – ומה הוא מייצג בשביל אותם תושבים שנזרקו מבתיהם, יכול להבין בקלות את העמדה המתנגדת להנפת הדגל. זה בכלל לא קשור להתבטלות בפני האחר, או לביטול לאומיותי בפני לאומיותו של אחר. במאמר מוסגר, אני הייתי מוותר על דגלים בכלל – אין לי שום עניין בלאומיות, שלי או של האחר.

  5. אבי :

    תמי, עדיין לא הבנתי מה את רוצה? לבני היא לא שמאל. מה לעשות החיים קשים, אבל זה מה שיש. את רוצה להתקרב למרכז? אין בעיה אבל אל תצפי שהשמאל ילך איתך (ראשית אני רוצה שלבני תבטיח להעלות את שכר המינימום ב-3 ש"ח לשעה במשך כל שנה מ-4 שנות שלטונה אם היא תנצח). את רוצה להגדיל ולהגביר את כוחו של השמאל? מעולה, אני איתך. אבל אל תצפי שלבני וחבריה ילכו איתנו (מקסימום יהיו בעלי ברית בערבון מוגבל). כדי לשקם את השמאל יש צורך לעשות פעולות אמיתיות. לדוגמה, בתור חברה בקואליציה בת"א, מדוע אין העסקה ישירה בעירייה? מדוע השומרים עובדים תחת חברת שמירה? כל עוד לא תעשו פעולות אמיתיות, אף אחד לא יאמין להצהרות של מי שמתקרא שמאל ובצדק.

  6. ק. טוכולסקי :

    ערן אל תהיה תמים, הדגל הוא מאוד בעייתי, גם בהפגנות בתוך ישראל, בתוך קמפוסים, בתוך הקו הירוק שמעתי הצהרות נגד דגל ישראל.
    שלא תבין אותי לא נכון, אני כבר שנים בא להפגנות עם דגל אדום, אני באמת לא מבין מה הצורך בדגלים של לאומים, אבל אם כבר מניפים חייבים איזון, אחרת נשקע בגלל קבוצה טהרנית קטנה ומצטדקת בדיוק במקום שהתקשורת של שלטון ההון רוצה אותנו.
    ביצור אני גם מאמין שאו דגלים של כולם או לא של אף אחד, וגם מבחינה טקטית אני חושב שזה טפשי.

    לנושא קדימה/ליבני/מרכז
    אם הייתה אפשרות הלשתלט על קדימה במפקד ארגזים אולי זה היה שווה, אבל בואו נדבר תכלס אין. והיום קדימה היא מפלגת שמאל בערך כמו ישראל ביתנו, אסור לתת לממשקים קטנים להתפס בטעות כאפשרות לשת"פ. קדימה כמו העבודה, הליכוד או ישראל ביתנו היא מפלגת ימין מרכז בשרות שלטון ההון.

  7. אופיר :

    השיח הפרגמטי הזה לקח את מרצ בת"א לשבת בקואליציה ולהגיד כן על כל מה שהוא מצווה.
    אם את רוצה לדבר על שינוי פוליטי קודם תעשו מעשה בעירייה ותהיו קצת יותר קשוחים מול חולדאי.
    ברמה הארצית, מה שצריך זה מעשים בשטח- בנייה של אירגון כוח לעובדים מלמטה מוכיחה את עצמה כמשנה את עולם העבודה בלי להזדקק לביבי, הפגנות כמו זאת בשייח ג'ראח, בת"א נגד הגירוש ובקיצור, פעולות נגד דיכוי שקיים בכל מקום בארץ. כל אלה דברים שיכשירו את הקרקע ליצירת שמאל עממי ופרגמטי.

  8. ערן :

    ק. – זה לא עניין של תמימות. אני מדבר על הגישה שלי לעניין. בעיניי יש הבדל. לא טענתי מעולם שאין אנשים שמצהירים הצהרות נגד הדגל בתוך הקו הירוק.
    אני רואה את הנפתו בשייח ג'ראח כחוסר רגישות, ואת הנפתו בתוך הקו הירוק כעניין שלא מזיז לי לכאן או לכאן.

    אופיר – אני מסכים לחלוטין ומחזק את דבריך לגבי מרצ בת"א. חשוב מאוד שהדברים ייאמרו לכותבת.

  9. איתי :

    אני חושב שתהום עמוקה עוברת בין פעילות השטח של כוח לעובדים ובין ההפגנות בשיח' ג'ראח (יש לכתוב ג'ראח לא ג'ארח, זה משקל של בעלי מקצוע והשיח' הנ"ל היה מרפא חולים).

    הפעילות בשיח' ג'ראח היא גרעין מגבש עבור ציבור שמאלנים משוכנעים לדבר, שחלקם ציונים וחלקם לא. תקרת הזכוכית מבחינת התמיכה הציבורית היא נמוכה מאוד. לא רק משום שמדובר בפעילות למען האחר הפלסטיני, שזכויותיו מעניינות את קצה ישבנם של רוב הישראלים-היהודים. גם בגלל שמדובר במקרה שבו הזירה היא משפטית ובזירה הזו בג"צ פסק לצערי בעד המתנחלים. כן, אותו בג"צ נפלא, שנהוג לחשוב עליו כעל מקדש של השמאל, המגן על השמאל מפני דעת הרוב הימנית, המתבטאת בכנסת ובממשלה.

    בניגוד להפגנות שמתקיימות לפני הצבעה בכנסת ובממשלה, פה ההפגנות לא ממש יכולות להטות את ביהמ"ש, גם אם עוד פתוחה הדרך לערעור.
    המטרה של ההפגנות השבועיות האלה היא בעיקר פנימית לצורך גיבושו הפוליטי של "השמאל החדש".

    כדי להזדהות עם השמאל החדש אתה לא צריך רק להתנגד להתנחלות ולתמוך בפלסטינים, אתה צריך
    לתמוך בחלוקת ירושלים, לתמוך בהחלשת המשטרה (תפיסה יותר ליברלית מס"ד), ולהרגיש בנוח עם דגל פלסטין המונף לצידך. כמה יהודים כאלה יש בסה"כ בארץ? אולי שני מנדטים.

    זה שונה לחלוטין מהעבודה של כוח לעובדים, שם המוקד הוא סיוע ממשי לעובדים ממגזרים שונים, ולכן התקרה של מס' התומכים והחברים גבוהה בהרבה.

  10. ערן :

    איתי – הערה קטנה: הדרך לא פתוחה לערעור. אין שום דרך להפוך את ההחלטה בשלב הזה.

  11. יובל דרייר שילה :

    1. לא תהום פעורה בין השמאל הרדיקאלי לשמאל הציוני, אלא סדק צר ועמוק. לא קשה לגשר בין שני הצדדים, ששניהם תומכים בפתרון שתי המדינות, ומאמינים שהעיקר הוא השינוי החברתי ולא הגאווה הלאומית. ביום שבת שעבר, בשייח' ג'ראח, מעדנו לתוך הסדק הזה. אם נצליח לגשר עליו, נצליח לצרף לשורות המאבק לא רק את שרידי ופליטי השמאל הציוני הממוסד והמתפורר, אלא גם את אותם צעירים יהודים וערבים שהתייאשו מהפוליטיקה. זה האתגר האמיתי של איחוד השמאל: לא רק הדבקת השברים שנותרו על הרצפה, אלא חיפוש אחר חומרים חדשים.

    2. עשינו, כמארגני ההפגנה, טעויות גדולות וקטנות במאמץ חסר התקדים (לפחות בעשור החולף) להביא ציבור גדול, ישראלי ופלסטיני, אזרחי ישראל ותושבי מז' ירושלים, ביחד להפגנה אחת נגד הכיבוש וההתנחלויות. למרות שלא עשינו הכנה מספקת בנושא הדגלים, ברור שדגלי שלום עכשיו היו רצויים בהפגנה מתחילתה, ומי שדרש שיורדו לא יצג לא את המארגנים, לא את המשפחות הפלסטיניות, ולא את ציבור המפגינים הפלסטיני בכללותו.

    3. אני לא סבור שאנחנו זקוקים למגן-דוד-תכלת כדי להביא לשינוי אמיתי. הציונות היא עול כבד על כתפי השמאל הישראל יותר משהיא נכס של מי שמגדירים עצמם ציונים. בראש ובראשנה, הציונות היא טריז שתקוע בין חלק ניכר של השמאל היהודי לבין הפלסטינים אזרחי ישראל השותפים לנו באינספור מאבקים. את הדיון האידיאולוגי נשאיר לפעם אחרת.

    4. 3,000 אנשים הגיעו לשייח' ג'ראח במוצ"ש שעבר לא בגלל שיש לנו פנים יפות, אלא בגלל שזהו המאבק הצודק והחשוב ביותר שקורה בירושלים היום, ובגלל שהמאבק הזה הוא מהותי לשאלת הפתרון של שתי מדינות. את האחדות שנוצרה שם יש לחזק, ועל הסדק האידיאולוגי שהתגלה צריך לגשר, בידיעה שלהסתיר אותו זה פשוט מסוכן.

    5. מי שכפרו בעיקר בהפגנה הזאת היו הפאנטים של פתרון המדינה האחת, אלה שרואים בציונים בעלי כוונות טובות "אויב מבפנים" של השמאל, ואינם מבינים את סכנת הפאשיזם שבגללה אנחנו חייבים להתאחד. את חלקם אני מכיר ומעריך, אנחנו אפילו אומרים שלום במסדרון של האוניברסיטה, אבל עם ההתנהגות הזאת, של קרב פנימי בתוך המחנה, אני לא מוכן להשלים. יש לנו פרוייקט גדול וחשוב מדי להקים בתוך הריסות השמאל מכדי לאפשר להתנהגות הילדותית של חלק מהשותפים להפריע.

  12. אור שי :

    מה שיובל אמר

  13. ק. טוכולסקי :

    יובל, הציונות שם כי התנועה הלאומית הפלסטינית שם ומאותה סיבה. שתי התנועות יכולות לזקוף לזכותן טעויות ופשעים ושתי התנועות יכולות לזקוף לזכותן ניסיונות להביא לידי ביטוי את מהותן, הציונות למען האמת עד עכשיו, בצורה מוצלחת יותר, אם כי גם במחיר גבוה יותר על חשבון האחר.
    הייתי בשיח גראח, הנפתי דגל אדום, ליבי נחמץ למראה הרבה דגלי פלסטין והעדרם הכמעט מוחלט של דגלי ישראל כי מהכרותי את ההיסטוריה היהודית, התופעה של ביטול מפני האחר שזקוק להבנה מוכרת לי. לנושא, הציונות לא השלימה את תפקידה יותר מהתנועה הלאומית הפלסטינית כי עד להכרה ההדדית בין הציונות והפלסטינאיות והעמים שהם מתיימרים לייצג העסק לא נגמר.
    אני דרך אגב מעדיף מדינה אחת על שתיים, אבל כשם שאני מתנגד למדינה האחת של האיחוד הלאומי אני גם מתנגד למדינה האחת של בני הכפר. מדינה אחת דו לאומית ברוח ברית שלום היא לא רעיון רע, ואתה מוזמן להתעמק בחומרים של אינזואגדה בקמפוס הר הצופים.
    אחדות השמאל היא דבר מתחייב וחשוב ועלינו החובה להתחיל במלאכה כי אחרת מלבד צדקנות שתחמם את ליבותינו הטהרניים לא יהיה לנו כלום. השמאל בישראל היום מתנהל כמו הימין של קום המדינה, קטן, מפולג, לא רלבנטי. הוא עוד לא איבד את הצורך להלחם ולסייע אבל ככה אי אפשר להמשיך.
    שיח גראח והדיון שהיא מעוררת היא מקום טוב להצביע על היכן מתפשרים, אם היו יותר דגלי ישראל בשיח גראח וגם דיבורים על הזכות של היהודים בארץ ועל כך שדו קיום במדינה אחת או שתיים זה המעשה הציוני הנכון, יותר אנשים בשמאל הלא רדיקלי ובמרכז היו מרגישים בבית בשיח גראח. אם התביעה בשיח גראח הייתה לדוגמא הדדיות, או במזרח פלסטינים במערב יהודים או עיר אחת שערבי טלביה חוזרים בה הביתה וועד העדה הספרדית חוזר בו הביתה אולי גם הייתה אווירה יותר טובה.
    יש מספיק גשרים שניתן באמצעותם לגשר על הפער או הסדק, אבל גם השמאל הרדיקלי ולא רק השמאל הציוני צריכים להיות מוכנים להתפשר, זה קשה אבל זו הדרך.
    לגבי הטריז בין הפלסטינים בישראל לבין הציונים, אני מצפה מהפלסטינים לאותה בגרות של מי שבחרו בהכרה בהיותם פלסטינים ולא ערביי ישראל, במי שנלחמים על זכויותיהם הלאומיות למרות שנים של טרור פלסטיני או כל תירוץ אחר להצדקת שלילת האחר, הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי וההגשמה הציונית תגיע רק כאר מדינה אחת דו לאומית או שתי מדינות לאום ישכנו כאן האחת ליד השנייה מכירות בזהויות של תושביהן ובזכויות הלאומיות שלהן. לפלסטינים בישראל יש שתי אפשרויות, להעלב ולהשאר בקצה ביחד עם מי שמוכנים למחוק את זהותם הלאומית תוך שהם מכירים בזו של האחר, או להכיר בציונות כתנועת השחרור של העם היהודי בישראל.

  14. יובל דרייר שילה :

    טוכולסקי שלום
    אני יודע שאתה תומך בפתרון של מדינה אחת, ואני יודע גם שאינך פנאט, וברור שהדברים לא כוונו כלפיך או כלפי אחרים שבניתוח פוליטי כזה או אחר הגיעו למסקנה דומה.
    השאלה הקשה היום היא אחדות המחנה והרחבתו. אני חושב שלאחדות הזאת היה מוטב ללא דגל ישראל, אבל כל עוד ישנם אנשים שזקוקים לדגל הזה, ויוצאים איתו מהבית להפגין נגד הכיבוש, אני לא אתלוש להם אותו מהיד. לטעמי הדרישה הימנית מהשמאל להוכיח את ציוניותו היא תרגיל שמטרתו פירוד בין ערבים ויהודים בתוך השמאל. אסור להיכנע לתרגיל הזה, משני הצדדים: לא להתעקש על הדגל, ולא להתעקש להורידו, אלא להתעקש על העיקר. להתעקש אך ורק על המהות של המאבק.
    הפרוייקט הנהדר של "קמפוס לכולנו" באוניברסיטה העברית הוא דוגמא מדהימה להצבת הפוליטיקה במרכז, והשלכת הסמלים לשוליים. אני מקווה שהפרוייקט הפוליטי הזה, יחד עם התארגנויות מאחדות נוספות, ובינהן זאת שבשייח' ג'ראח, יהיו הדגל החדש של השמאל הרחב.

  15. ק. טוכולסקי :

    מתחת לדגל האדום יש מקום לכולם. ברגע שהוא לא מונף לבדו אלא לצד דגל לאומי אחד צריכים לתת ביטוי שווה לכולם כי אסור להפחיד סתם את פוטנציאל הבוחרים הרחב. אינזואגדה אחת השותפות בקמפוס לכולנו עוסקת בדיוק בכך. אני לא חושב שרעיונותיה ימניים ביחס לרעיונות של אלו שרואים עצמם כאנטי ציונים, ההבדל העיקרי הוא שבאינזו אנחנו יכולים לדבר על שתי מדינות או מדינה אחת, מקום לכולם והכרה בזכויות העם הפלסטיני עם ציבור שרק שומע אנטי ציונות ובורח.
    בשיח גארח או בסילוואן למען זכותם של הפלסטינים, במאבק למען דיור ציבורי ודיור בר השגה, במאבק למען עיר שמתרחבת למען כל אוכלוסיותיה תוך התחשבות בצרכי הסביבה, נבחן כולנו בירושלים.

  16. יונתן :

    אני תומך בשתי מדינות לשני עמים,עם זאת אני לא מבין למה בדיוק חובה או מובן מאליו ששייח' ג'ראח תהיה דווקא חלק מירושליים הפלסטינית?

    זה כבר לא ויכוח על מהות אלא נקיטת הצד הפלסטיני בויכוח על הגבולות וכל עוד השמאל ציוני או רדיקלי יאמץ את עמדת הפלסטינים הוא ימשיך להיות לא רלוונטי.

    הציבור לא כמה לשיח שבו הוא מתבקש לאמץ כל טענה ודרישה של הפלסטינים.

  17. אבי ל. :

    תמי-

    לדעתי את חוטאת בדבר והיפוכו. מצד אחד את מדברת על "הציבור הישראלי המרכזי" ומנגד את תוקפת את המרכז כמשתק וכאילם. תסלחי לי אבל במשך שני עשורים דווקא השיח של הימין והשמאל כאחד אחרי אוסלו- הוא זה שהיה משתק ודוגמאטי (בויכוחים האינסופיים והמטומטמים על אוסלו היה טוב/רע, הימין/השמאל אשמים ברצח רבין וכדו'). אם כבר ברק הוא שהוציא אותנו מלבנון, ושרון מעזה. אף מפלגת שלטון לא יכולה להתעלם מהמרכז הזה, מימין או משמאל. נוסטלגיה על מפלגת שמאל, כמו של מר"צ ב-92, לטעמי אין לה תוחלת בישראל. [גם אם מאמצים את המודל של השמאל הגרמני של טוכולוסקי].

    ואני לא מבין למה לדעתך הציבור הזה שמחה כפיים לביידן הוא זה שצריך להיות הזה שאת מדברת עליו. העניין הוא לחרוג מהקהלים הטבעיים של מר"צ/קדימה בת"א ובנותיה. (בטוח שבאוניברסיטה העברית מחיאות הכפיים לא היו סוערות כמו בת"א.) האתגר הוא דווקא לחזר אחרי המרכז הזה שנמצא בקדימה ושהרבה ממנו ברח לליכוד אחרי ההתנתקות. אחרי המרכז הדינאמי הזה שתמך ברבין בשעתו. המרכז הזה שחלקו נמצא גם בש"ס, וחלקו (טפו) נמצא אפילו אצל ליברמן.

    אז אם כן ברצונך לחזר אחרי המרכז הריאלי, שלא ניזון מהפחדות, אז בשמאל צריכים להכיר בתופעה של כאלה שמאמינים בחלוקת ירושלים (כמו אולמרט בהצעתו לאבו מאזן. ובכך שקידם דה פאקטו את חלוקת העיר ע"י הצבת גדר ההפרדה), אך עדיין תומכים עקרונית בבניה במזרח העיר. המקרה הקלאסי של זה הוא רמת שלמה, כמו גם פסגת זאב וגילה- להבדיל נגיד משייח ג'ראח או ראס אל עמוד. (אני מקווה שבתור תל-אביבית זה אומר לך משהו).

    אז נכון – אפרופו משבר ביידן- תמיד אפשר לשאול כמה, איך, מתי, איפה ובאלו נסיבות בונים בי-ם. אבל הנסיבות הפוליטיות מחייבות בנייה כזאת, באופן כזה או אחר. וזאת גם אם אני לא הכי מת על עודף הפוליטיזציה של העיר שלפעמים פוגע בהתפתחות החברתית-סביבתית הטבעית שלה. (בת"א להבדיל יש עודף קפיטליזציה, שמקבל ביטוי במגדלי הענק שקמים כמו פטריות אחרי גשם.) לכן מפלגת שמאל-מרכז, שבתקווה שתקום, לא יכולה לאמץ את "תכנית קלינטון" לי-ם למפרע, אפרופו עמעום מסרים. בתור פוליטיקאית שמבינה את המושג "פשרה" את יודעת שאי אפשר להתחמק מעמעום מסרים ברמה כזו אחרת. וכל שכן שמדובר בסוגיה שהיא הלב המהותי והסמלי של הסכסוך במזה"ת, קרי ירושלים.

    ואגב הערתו של אליאב, כמו בכל מחנה פוליטי אני חושב שגם לשמאל הרדיקלי לצד הגרעין האידיאולוגי הקשה יש את הקולות הצפים או היותר פרגמאטיים. ועל כך אני בעיקר נשען כשאני מנסה להתחבר גם לשמאל הזה. ראי תשובתי להלן ליובל.

    אבל הבעיה הגדולה, אם תשאלי אותי בשמאל-מרכז- עוד לפני הארגון והתוכן לפרטיו- הוא: האגו, האני ואפסי עוד, ה"זכותי", החוסר יכולת לעבוד ביחד, הצדקנות, הביקורת ההורסת, הזעם והעלבון, האינדיווידואליזם הקיצוני שמקבל את הביטוי שלו בתוך המערכת הפוליטית ובתוך המפלגות פנימה. זה הכל אותו דבר בעצם.

    יובל וק. ט. –

    אני מברך על הנכונות להתפשר. אני בדומה לתמי חושב שהשמאל כולו, צריך להתאחד, ולהתחבר עם המרכז, כולל הזה של קדימה. מעניין שהימין קורא לקדימה שמאל. הצעת אולמרט לאבו מאזן לא כל כך מציבה אותו בימין המדיני. מה שכן הוא ימין כלכלי. ועל רקע זה אני חושב שיש לאחד את השורות ולהתקרב גם לשמאל וגם למרכז. לא רק ברמה המפלגתית-ארגונית ופרסונאלית, אלא גם ברמה הרעיונית- לפחות בדברים מסוימים [אני בטוח שאפשר למצוא מכנה משותף בכמה נושאים חשובים]. אז מכיוון שאני רואה בעצמי שמאל-מרכז הנכונות שלי להתקרב שמאלה מובעת, למשל, בכך שאני מסכים לשתף פעולה עם שמאל לא ציוני, יהודי וערבי, בתוך המפלגה החדשה. הרי אם בעבודה יש מקום למג'אדלה, למה שלא יהיה מקום לכך בתנועת מרכז-שמאל מאוחדת. אם כי אסור שאיחוד כזה יכלול מצע שאיננו ציוני במוצהר, כמו חד"ש. פשוט כי הסיכוי שמצביעים יהודים יצביעו לדבר כזה בטל בשישים, ואת זה אלה שבשמאל הרדיקלי צריכים להבין.

  18. אבי ל. :

    יונתן- מסכים לחלוטין. וזאת מבלי לקשר את זה להתיישבות היהודית בשייח ג'ראח, שאני לא מכיר את אופייה כל כך, ולכן גם טרם גיבשתי דעה לגביה.

    לדעתי השמאל, עם עודף הנאורות הקוסמופוליטית שלו, בסופו של דבר רק מדגיש, למרבה הפרדוקס, את הפרובינציאליות העמוקה שלו. (וחשבתי לכתוב פוסט על זה).

  19. יובל דרייר שילה :

    יונתן ואבי: ההתנחלות בשייח' ג'ראח היא אחת המטורללות שקיימות היום בגדה המערבית. מדובר בחסידיו של כהנא, שמשמעים בפורים שירי הלל לברוך גולדשטיין, מסתבבים עם נשק צה"לי ומכוונים אותו לכל עבר, ועונג השבת שלהם הוא ידוי אבנים בשכניהם. פינוי שלהם משייח' ג'ראח היא לא רק מעשה מדיני חכם, אלא צורך מידי של פיקוח נפש.

    למרות ההתנחלות, שבה מתגוררים מספר זעום של מתנחלים, ולמרות שמבחינת המשטרה והעירייה הם כבר בעלי הבית בכל השכונה, שייח' ג'ראח היא עדיין שכונה פלסטינית לכל דבר. ככזאת היא חייבת להיות חלק מבירת פלסטין, כשזאת תקום לצד מדינת ישראל. זה לא דרישה פלסטינית, זו דרישה ישראלית שיהיה פתרון אמיתי של שתי מדינות לשני עמים, שיאפשר לנו לחיות בכבוד בעיר הזאת. זה הפתרון השפוי היחידי. נפעל כדי שה"מרכז" הפוליטי יקבל אותו באמת, ובינתיים נישאר שמאל. לא שמאל-רדיקאלי, לא שמאל-ציוני, לא שמאל-קיצוני, לא שמאל-מתון, לא שמאל-מרכז, לא שמאל-הגיוני, לא שמאל-לאומי ולא שמאל-ימני. פשוט שמאל.

  20. רלוקה :

    אותם חלקים בשמאל שמוכנים לחבק את הרעיון של מדינה אחת, סובלים מכשל אסטרטגי ולוגי:
    אף אחד מהצדדים לא בשל להתעלות מעל השיח הלאומי. הפלסטינים מעוניינים במדינה לאומית פלסטינית, בהגדרה עצמית לאומית. בדגל הפלסטיני. ברגע שהשמאל מקבל את העיקרון הזה ותומך בו, הוא צריך לקבל גם את זכותה של ישראל להתקיים כבית לאומי ליהודים – שתי הישויות הלאומיות האלו מתקפות אחת את השנייה וזקוקות להכרה הדדית.

  21. תמי זנדברג :

    יונתן – שום דבר לא מובן מאליו אבל זה הדבר ההגיוני לעשות, זה בטח לא בגדר "דרישה פלסטינית" בלבד וזה בטח ובטח אמירה פוליטית לגיטימית. אני מסכימה לדבריו של יובל מתחתיך.

    אבי ל. – אני אמנם תל אביבית אבל עם עבר ירושלמי מפואר 😉 תתפלא אבל אני מסכימה איתך עם עיקרי הניתוח שלך: אני שואפת לקהל שמהווה כרגע את המרכז אבל לדעתי אין מניעה שהוא יעבור "שמאליזציה" משמעותית כפי שקרה בארה"ב; אני מסכימה לחלוטין שאין שום מקום לנוסטלגיה פוליטית; ומסכימה לחוליי השמאל. מה שכן, אני כלל לא מסכימה לטענה שלך לגבי הבניה בירושלים. חוץ מהתרסה והבערה – מה ייצא מזה?

    יובל, ק. ורלוקה – בקצרה מסכימה עם רלוקה. הסוציאליזציה האקדמית שלי עברה באופן משמעותי דרך ביקורת הלאומיות וכל זה, במציאות הפוליטית לא ראיתי כלום מזה. וזה בלי קשר לשאלה מה כל אחד מהכותבים חושב על לאומיות או מרגיש כלפי הדגל באופן אישי.

  22. אבי ל. :

    יובל-

    * אופי האנשים הוא מרכיב אחד במשוואה של שייח ג'ראח. במקרה הזה הוא חשוב אבל לא בלעדי.

    כך למשל את חברון. אין לי ספק שהמתנחלים שם הם פנאטים בצורה בלתי רגילה. אך זה עדיין לא אומר שלא הייתי מעוניין לראות שם התיישבות יהודית של יהודים מתונים הרבה יותר.

    * יובל תישאר שמאל. אך אל תתעלם מהגוונים השונים של השמאל ומהזכות שלהם להיתווכח איתך. אני יודע שזכותם להגיד את מה שהם חושבים. אך העניין הוא לא חופש הביטוי המקודש, אלא חופש השיכנוע, והחופש לשתף פעולה במסגרות גדולות יותר ממר"צ/חדש וכו'.

    [אני מצטט את עצמי: אבל הבעיה הגדולה, אם תשאלי אותי בשמאל-מרכז- עוד לפני הארגון והתוכן לפרטיו- הוא: האגו, האני ואפסי עוד, ה"זכותי", החוסר יכולת לעבוד ביחד, הצדקנות, הביקורת ההורסת, הזעם והעלבון, האינדיווידואליזם הקיצוני שמקבל את הביטוי שלו בתוך המערכת הפוליטית ובתוך המפלגות פנימה. זה הכל אותו דבר בעצם.]

    ולכן, לא, זה לא "הפתרון השפוי היחידי". הפיתרון שאתה מציע, ושאני גם ברמה העקרונית מקבל, איננו ישים. וכל עוד הקשר שלו למציאות איננו מעוגן מספיק- אז הוא איננו רלוונטי. הוא ישים רק במסגרות שנקראות: "הסכם זנבה", במסגרות של משאלות לב, ובמסגרות של מה שהפלסטינים/הישראלים כמו אולמרט/ברק/לבני, היו רוצים, אבל לא היו מצליחים להעביר או ליישם.

    בדיון פנימי עם טוכולוסקי הוא מדבר על משהו שמאלי יותר מס"ד, שנקרא אצלו סוציאליזם דמוקרטי. גם הוא אומר שכרגע הוא היה לוקח בשתי ידיים את הס"ד. אני מציע שהמתכון הזה יהיה נכון ברמה המדינית.

    ושוב, למרות השקפותיך הייתי מעדיף שנתווכח על כך בתוך מסגרת גדולה יותר של שמאל מרכז לכשנקים אותה, ולא רק בתוך האתר הזה.

  23. אבי ל. :

    תמי-

    * איך הוא בדיוק יעבור שמאליזציה? מישהו צריך להעביר לו את זה, או שפשוט נחכה שביבי יעשה את הטעויות [והוא יעשה]?

    אני לתומי חושב שעדיף שהשמאל-מרכז יעשה את חשבון הנפש שלו ויתחבר לעם, במקום שימתין שהעם יתחבר אליו (ובמקום, שבינתיים, כמו שאת קוראת לזה בצדק, "שמרצ תתאחד עם עצמה"). וכשאני מדבר על התחברות לעם אני לא מדבר על פופוליזם זול נוסח ליברמן, ש"ס ביבי. אני חושב שהפיתרון החלקי נמצא בדברים שאמרתי מקודם, ושקשור גם בתוכן ובארגון, וגם בהערה שלי ליונתן.

    * מה ייצא לנו מבנייה מושכלת ומדודה במזרח ירושלים? סינדול של הימין הישראלי, וגם משיכה של חלקים מהמרכז. זה במובן הריאל-פוליטיק הפנים-פוליטי.

    במובן הריאל-פוליטיק המדיני: אני לתומי מאמין שהפלשתינים לא יודעים מה הם רוצים מעצמם ומאיתנו. הייתי מעדיף לסגור עם המתונים שבהם הסכם שלשום, אבל אני יודע שאו שאנחנו רוצים, אבל לא יכולים, או שהם רוצים ולא יכולים, ואפילו אם ג'ומס יהיה ראש ממשלה.

    ולכן, למרות שזו רק עדיפות שניה שלי, הייתי מוכן לאיים על הפלשתינים על כך שאנחנו נלך על מהלך חד צדדי. אנו נפנה כמה התנחלויות בודדות ומבודדות ומנגד נספח קטעים מצומצמים מגושי ההתנחלויות שמשמאל לגדר. אני מקווה שזה מה שילחץ את הפלשתינים להתגמש על מהלך ביניים מצומצם ומוסכם איתנו (עוד קודם למהלך חד צדדי כזה), במקום שכל פעם יבואו מבוצרים למו"מ, ויאיימו עלינו מחד בלחץ בינ"ל או מאידך בזניחת רעיון שתי המדינות. אז במובן הזה אני יותר ב"גישת אהוד יערי", ופחות בגישת "האין פרטנר" השחוקה בפני עצמה.

  24. פיהוק :

    שעמום עם הציונים האלה.

  25. אליאב :

    יובל –
    אני מסכים שטוב יהיה אם ההגדרות האלה יישמטו, אבל במציאות להגדרות הללו משקל רב משום שיש מהות מאחוריהן, ועניין הסמלים – ולא שאני חסיד סמלים גדול – מבטא את זה היטב.
    אני כתבתי שתהום פעורה בין עמדות השמאל המרכזי (מרץ)והשמאל הרידקלי (חד"ש ועד האנרכיסטים) מכיוון שבעיני השמאל הרדיקלי הופך, פעמים רבות, לימין פלסטיני (בל"ד). בנקודות ההשקה האלה, שבין השמאל הרדיקלי היהודי ובין הימין הפלסטיני הלאומני, מצוי התהום.

  26. יונתן :

    יובל ותמי-אפשר לחשוב שלמישהו אכפת מאופי היהודים שהתישבו שם.

    הויכוח איזה שוכנה תהיה באיזו מהבירות הוא ויכוח למו"מ ,השאלה היא למה אתם לוקחים את העמדה הפלסטינית?זה לא אינטרס ישראלי שהיא תהיה בצד הפלסטיני.

  27. אבי ל. :

    יונתן, הסכמתי לעיל עם העיקרון שלך לגבי השמאל שמאמץ את עמדת הפלסטינים. אבל אני חושב שכן צריך להיות אכפת לך ולכל אזרחי ישראל אופי היהודים שם. כמו שאכפת לי אלו יהודים נמצאים בחברון ומה האופי החמור של המעשים שנעשים שם, לפחות של חלקם. כמו גם מי יושב בשטחים, ומי מרשה לו שם לקחת לעצמו את החוק לידיים, לבנות בלי היתרים או לעשות מדיניות של תג מחיר.

  28. משיח ג’ראח עד נאום ביידן - לקראת שיח פוליטי ישראלי @ בכיכר מול השמש :

    […] הטור הפוליטי שלי בעבודה שחורה, וקיבלתי תיקון שזה שיח ג’ראח ולא שיח ג’ארח. […]

  29. יונתן :

    אבי-אני די בטוח שגם אם היהודים שהיו עוברים לשייח' ג'ראח היו השכנים הטובים בעולם היו מפגינים נגדים.

  30. אבי ל. :

    מנקודת המבט שלי זה חשוב. זה חשוב לי אם עוקרים להם או לא את העצים בשטחים. כמו שתושבים ישראלים לא סובלים שערבים גונבים להם את המכוניות. חשוב לי איך אני נראה במראה וגם מול העולם.

    והא, ברור שיחפשו אותנו, תמיד ימצאו משהו מהיקב והגורן. כמו שתמיד האשימו את היהודים, או את החלש, בהכול, כדי לפתור בעיות פנימיות שלהם. כמו הבדיחה העצובה האחרונה ששמענו, שבעקבות בניית ביהכנ"ס החורבה, גוללו עלינו את ההסתה שאנחנו הולכים לבנות בהר הבית את המקדש. ולא קיצוניים מהחמאס, אלא בכירים מתונים מהפת"ח, כולל סלאם פיאד שגינה את בניית החורבה.

    אך העצוב הוא שיש שמאלנים אצלנו שתמיד יצליחו למצוא אצלנו את האשמה, ולא משנה מה נעשה, אפילו אם נהיה יותר קדושים מהאפיפיור. וכבר אמרתי שהשמאל הקוסמופוליטי הוא בעצם הכי פרובנציאלי שאפשר להיות.

  31. אבי - אחר :

    "השמאל הקוסמופוליטי". רק חסרה האשמת הסכין בגב והכל מושלם.
    בינתיים, ביבי והימין מחזקים קשרים עם הימין המערבי – מקבוצות אוונגלסטיות אמריקניות ועד המנהיג המטורלל ברלוסקוני. לא רק שהשמאל בישראל לא קוסמופוליטי, אלא מה שחסר הוא בדיוק חיזוק הקשרים בין השמאל בישראל למפלגות, איגודים ותנועות שמאל מהעולם ולפעול כמו שהימין יודע לפעול.
    בכלל אבי ל. אתה מודה שאתה מרכז, אז מה אתה רוצה מהשמאל? לך למרכז, זכותנו להיות שמאל. תכבד גם את ליבני וקדימה שמתעקשים שהם לא שמאל. אל תכפה עליהם להיות שמאל.

  32. אבי ל. :

    הפרשנות שלך לדברים שלי מוטעת. אני לא מתכוון לז'ארגון הניאו נאצי על היהודי העולמי, הקומוניסטיוכיו"ב. אני מתכתב דווקא עם השקפות ביקורתיות לגלובאליזציה לגווניה השונים, שרבות מהן מגיעות דווקא מהשמאל. קוסמופוליטאן מחשיב עצמו כאיש העולם הגדול, כנאור וליברל. אני טוען שהשמאל למעשה גובל בבורות רבתי, בשטחיות ובנשיאת שם הדמוקרטיה והליברליזם לשווא.
    עיין במאמרים הבאים לפני שאתה ממשיך להצהיר הצהרות פופוליסטיות וזולות:
    http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=13083

    http://www.gaditaub.com/hblog/?page_id=514

    http://gaditaub.com/hblog/files/gadi.pdf

    http://www.gaditaub.com/hblog/files/MultiCultiEretzAheret.pdf

    התיוגים של שמאל/מרכז וכיו"ב לא מקדמים את השיח. ואולי אני בכלל שמאל ואתה שמאל קיצוני? זה לא משנה. הויכוח והמהות הם יותר חשובים. ועל מי בדיוק כפיתי את דעותיי?

    אני תומך בעבודה או במה שנשאר ממנה, כמו שחלק מהדעות של תמי לעיל נושקות להשקפותיי והיא בכלל ממר"צ. ומפא"י היא לא מפ"ם/מק"י. היא תמיד נשקה גם למרכז.

  33. משיח ג'ראח עד נאום ביידן – לקראת שיח פוליטי ישראלי | תמר זנדברג :

    […] הטור הפוליטי שלי בעבודה שחורה, וקיבלתי תיקון שזה שיח ג'ראח ולא שיח ג'ארח. […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.