לאורך ימי הביניים היו רפורמות חברתיות קשורות לרפורמות דתיות, וכך גם ברפורמציה הפרוטסטנטית. האיכרים, שתלו בה תקוות לתיקון חברתי, חוללו מרד אך כשלו. כי כדי להצליח במשימתו הדתית קרא מנהיג הרפורמציה מרטין לותר לשליטים לדכא את המרד. הלקח – אין שום סיכוי לעשוקים בכל זמן להצליח בעזרת מהפכות מטעם
מאת: ק. טוכולסקי
בעידן שלטון הדת בימי הביניים, תביעות לרפורמה חברתית היו קשורות בניסיונות לרפורמה דתית ואף להקמתן של תנועות כפירה שיצאו או הוצאו מהכנסייה. מאז הפילוג שבין הכנסייה האורתודוכסית לקתולית בשנת 1054 ועד להופעת הפרוטסטנטיות, כל תנועות המינות נשאו את בשורת התיקון החברתי והטיפו לרפורמות שיחזירו את הכנסייה לפשטותה כבימיה הראשונים. לא לחינם מיהרו הממסד הכנסייתי והממסד החילוני לדכא את תנועות התיקון, ולהוקיע את הרפורמאטורים, שביקשו לקדם גרסאות שונות של סוציאליזם אוטופי על חשבון עושרו של מיעוט אצילים וכמרים. למי שהחזיקו בחרב ועמדו בראש הפירמידה של הפיאודליזם לא היה שום אינטרס לקדם רפורמות דתיות וחברתיות.
הרפורמציה, המהפכה הפרוטסטנטית, הצליחה בניגוד לתנועות שינוי שביקשו שינוי חברתי, היא הצליחה משום שבניגוד לתנועות אלה שניסו להתבסס על פשוטי העם, מנהיגה, מרטין לותר, התאים את רעיונותיו במהירות לאינטרסים של מספר נסיכים גרמניים. וכך, הרפורמה של לותר לא קרצה לדלת העם כשהיא נוסחה בחסותם של נסיכים ובברכתם של הבורגנים בערים. אבל מה לעשות, הלהט המהפכני שדבק בלותר, בטרם התפשר עם הנסיכים, הלהיב את האיכרים, המעמד הגדול והמדוכא של אותם ימים, והם יצאו למרד מתוך תקווה להשיג שחרור מעול הפיאודליזם.
האיכרים נשאו באותה התקופה בנטל העיקרי של המיסים, כבולים לקרקע וכבולים לעול המיסים, רצוצים מתשלומי ריבית וחייבים בתשלומים ובעבודה לאדון הפיאודלי. לא בכדי, למרות השוק החופשי האלוהי והחברה המעמדית בחסד היד החופשית, נטו האיכרים, המעמד היצרני הבולט של התקופה, להתקוממויות. איך שהוא, כרגיל בהעדרה של מדינת רווחה, ההמונים בתחתית הפירמידה היו חסרי זכויות, ומחוסרי ייצוג במוסדות המשפט – ללא בני ברית בקרב המעמדות האחרים, נותרו האיכרים לבד. לא פלא שהם חשבו בטעות שהרפורמציה תביא להם גאולה: המהפכה של האצולה ותושבי הערים שרצו להשתלט על נכסי הכנסייה, נתפסה בעיניהם בטעות, בשל הרטוריקה שהתלוותה אליה כתנועה שתשחרר גם אותם. יותר מכך, היות שמרידות האיכרים החלו במחוזות שנותרו בשליטה קתולית, קיבלו מנהיגיה תמיכה מסוימת ממנהיגים פרוטסטנטים, מה שהביא את האיכרים להאמין ביתר שאת כי בתנועת הרפורמה גלומה אפשרות לשיפור מעמדם. על טעותם הם עמדו רק משמרידות האיכרים התפשטו למחוזות שהשתייכו כעת לזרם הרפורמה החדש, אז יצאו כנגד האיכרים, ואנשי הרפורמה שתמכו בדרישותיהם כתומס מינצר, לותר והנסיכים. הרפורמאטור הגדול קרא לדכא את האיכרים ביד ברזל על שהעזו למרוד בשלטון, והתייצב לצד הנסיכים.
ומה ביקשו האיכרים? לא חס וחלילה את ארמונות האצילים ואת ממונם, לא פטור מוחלט ממעשרות לכמרים ומיסים לאצילים- הם ביקשו רק מה שמבקשים עובדים ברחבי העולם כל העת, הגנה מפני שרירות הלב של שלטון האליטות. הם ביקשו לבחור לבדם את הכמרים שלהם והם ביקשו מגבלות על המיסים שהם משלמים באופן שיבטיח שצרכי האיכרים והקהילות יעמדו לפני כל מס נוסף. הם ביקשו חרות מפני הפיאודליזם והכרזה על נכסים כיערות ומים כרכוש משותף לעדה. הם ביקשו את הזכות לחטוב עצים להסקה בלא לשלם מס וביקשו להגביל את זכויות האצילים לדרוש מהם עבודה חינם. הם ביקשו בעלות על הקרקע וקרקעות לקהילה, הם ביקשו סעד ליתומים ואלמנות. בהחלט פגיעות חמורות בזכויותיהם ועושרם של האצילים הפיאודלים. אלה נאבקו כמובן באיכרים והצליחו לבסוף לנצל לטובתם את העדר הארגון של תנועת האיכרים ולדכאה. תומס מינצר הוצא להורג ביחד עם מנהיגי האיכרים המורדים והפיאודליזם הוסיף להתקיים.
האיכרים במרד של 1525 טעו, כמו מדוכאים רבים אחרים, כשזיהו את הרפורמציה במקרה זה, כתנועת שחרור. הרפורמה הפרוטסטנטית עוד תתפתח, אבל היא הצליחה לא בזכות תמיכתם של המוני מדוכאים אלא בשל הבנתו של לותר שבחבירה לנסיכים ולבורגנות הוא יוכל למצוא בסיס כוח מאורגן. לותר תבע מהמאמינים כניעה לשליט והתנער מהרעיונות של רפורמה סוציאלית. הרפורמציה קיבלה לגיטימציה רק כמשרתת של האליטה, ברגע שנעשה ניסיון לעשות באמצעותה רפורמה חברתית אמיתית, הוקעו תומכי הרפורמה הזו ככופרים ,ובמילותיו של לותר: ככלבים המשרתים את השטן.
אנחנו יכולים ללמוד ממקרה זה שצריך להיזהר ממהפכות מלמעלה, שצריך לדעת שאליטות דואגות לאינטרסים שלהן, לא משנה אם מדובר בנסיכים בוחרים פרוטסטנטים או בבעלי הון שמבקשים מאיתנו להבין שהשלום מתחיל בתוכנו. ממלחמות האיכרים בגרמניה, דרך המהפכות של הבורגנות בצרפת במאה הי"ט ועד ימינו אנו, ההמון שבתחתית הפירמידה צריך לזכור שלכל גורם, מעמד, אליטה, קבוצת כוח יש אינטרסים משלה, ועליו לבחור בתבונה את בני בריתו במאבק. הרבה רפורמאטורים מטעם מנסים לגייס אותנו, מרטין לותר, ציפי לבני או יאיר לפיד. מי ששם את מבטחו במושיעים מטעם, ימצא עצמו בסוף לבד ובלי כלום ביד. כמו האיכרים בגרמניה במאה הט"ז'.
קריאה מומלצת: פ. אנגלס, מלחמות האיכרים בגרמניה.
עורך הטור נגה תדמר
Tags: בעלי הון, ההיסטוריה-של-הכלכלה, זכויות-אזרח, זכויות-עובדים, מסים, סוציאליזם, ק.-טוכולסקי
כמו תמיד אני נהנית לקרוא את דבריך שמשכילים אותי ומאירים פינות לא ידועות בהסטוריה של האדם העמל.
אני מסכימה עם דבריך לגבי "מהפכות" מטעם, אך ברצוני לציין שהרפורמרורים הגדולים, כיחידים באו תמיד ממעמדות גבוהים מאלה שללהם הן נועדו: החל במשה שמי כנסיך, קארל מרכס שלא חי בעוני טרוצקי ולנין וגם צ'ה גווארה.את משה גידל התנ"ך בבית פרעהגם כדי שההמונים יסכימו ללכת אחריו (כולנו אוהבים דם כחול)והן מפני שרק כשאתה למעלה אתה יכול לראות את "סבלות העם" ואת העושק והשחיתות ששוררים שם.
צ"ל משה חי כנסיך
השאלה אינה אם אוליגרך כגאידמק או אריסון ודנקנר יכול להוביל מהפכה למען העם – את זה ברור שהציבור אינו קונה.
השאלה היא אם בני מעמד בינוני רוצים ויכולים להוביל שינוי ביחד עם מי שנמצא מתחתם בסולם, שינוי שאלה ואלה ירוויחו ממנו.
האתגר הגדול של הסוציאל-דמוקרטים, כמובן גם בארץ, אינו לייצר מערכה של "מעמד הפועלים" נגד "הבורגנים" (מעמד בינוני) כמיטב הספרות הסוציאליסטית-מהפכנית, אלא ליצור סולידריות בין-מעמדית. מי שמייחל למלחמת מעמדות יכול להמשיך להעלות עשן במרתפי ברית הנוער הקומוניסטי, זה לא יקרה (כי החלשים פשוט חלשים מדי מכדי להרים מהפכה – ר' התגובה למעלה).
אם ניקח לדוגמה בית ספר אחד: גם המנהלת, גם הפסיכולוג ורואה החשבון, גם המורים חברי הארגון/הסתדרות, גם המורים עובדי חברת כה"א (מרמנת-קרב), גם המאבטחים וגם עובדי הניקיון – כולם אמורים להיות באותו צד של המתרס אם רוצים לחולל פה שינוי.
המציאות היומיומית דוחפת להיעדר סולידריות
א. המנהל רוצה יותר גמישות לפטר מורים, המורים רוצים בטחון תעסוקתי, מורים מסוג ב' מקנאים במורים מסוג א' (וגם להיפך – יש יתרונות להוראה ב"קרב"), וכולם מסתכלים מלמעלה על עובדי הניקיון והאבטחה.
ב. סוגיות כמו שכר מינימום והעסקה דרך קבלן שהן קריטיות עבור המאבטח, לא מעניינות את רוב המורים שמשתכרים מעל שכר מינימום (נהפוך הוא – אם שכר המינימום עולה ושכר מורים לא עולה, מבחינה פסיכולוגית המורה מרגיש שמצבו נהיה גרוע – הרי עכשיו שכרו קרוב יותר לשכר המנקה).
ג. סדרי עדיפויות. נניח שאי אפשר להשיג הכל – מה חשוב ודחוף יותר? להעלות את שכר המורים המאוגדים, לקלוט את מורי קרב להעסקה ישירה או לקלוט את המאבטחים והמנקים?
מכיוון שהסוציאל-דמוקרטים, בארץ ואולי גם בעולם, מתקשים לייצר פתרון קוהרנטי לסוגיות הללו, ברור שיש יתרון מוחץ ליאיר לפידים למיניהם בשיח עם המעמד הבינוני. יאיר לפיד ודומיו אומרים לקהל הבית שלו – עזוב סולידריות, חשוב על עצמך, על הילדים שלך. במקום להגיד "לא אכפת לנו מהמנקה והמאבטח" נהוג הרבה יותר להניף בפני המעמד הבינוני היהודי דגל אנטי-חרדי ו/או דגל אנטי ערבי – קלפים מנצחים.
אלו מסרים שכובשים את קהל המעמד הבינוני היהודי[-חילוני-אשכנזי] הרבה יותר מהתנגדות לקניונים פתוחים בשבת (יחימוביץ') או שומו שמיים מקריאה להעלות מיסים כדי לממן שירותים ממלכתיים (נושא מרכזי בבחירות במדינות נורמליות, אבל אצלנו טאבו).
איתי
צודק איתי בקשר לקינאה וחוסר הפירגון בחברה הישראלית.
החל בזה עוד מנחם בגין כששיסה את ההמונים בממשלות מפא" י ש"לא חילקו את כספי השילומים לאותם המונים, וכמו שםנה לקהל שומעיו בשאלה:"אתה קיבלת?
אתה קיבלת?"
לאחר מכן שיסה אותם בקיבוצניקים המליונרים עם בריכות השחייה, אך שכח משום מה להזכיר את חלקות הנופלים הגדולות פי כמה משיעורן בקרב יתר האוכלוסיהץ
אינני קיבוצניקית ואין לי אינטרסים בנושא.
אבל ההצלחה הגדולה מכל היא זו של ביבי. הוא עולה על כל מלמדיו והדבר שהוא באמת הצליח לעשות מלבד שחיקת המעמד הבינוני הוא שיסוי המעמדות הנחותים אלה באלה.
יש להתקנא בפפפפועלים ובסטודנטים בצרפת , כמו גם באיטליה שבה הסוחרים צעדו שלובי זרוע בהפגנה נגד פיאט כשזו פיטרה רבים מעובדיה.
יכול להיות שהשמאל פשוט צריך להסית כנגד הקפיטליסט השמן עם הסיגאר והמגבעת. ראיתי את זה בהפגנות בהולנד, לפי הגודל של מפלגת השמאל ההולנדית זה כנראה עובד.
תגובות מצויינות!
אבל איתי עושה עבודה קלה ומסתפק בהסברה מאלפת על האתגרים והקשיים. המתחיל במצוות הביקורת אומרים לו – גמור ואמור מה כן צריך לעשות.
עודד מצווה זה להציג בעיות והיא מסתיימת שם.
אגב, אני חושב ששלי יחימוביץ היא דוגמא כיצד המסר הנכון יכול לעבור להמונים אם מעבירים אותו באופן שוטך וממוקד.
חבל ששלי יחימוביץ לא מצליחה להרחיב את מעגל הפוליטיקאים השותפים למאבקה.
בניגוד לסוציאליזם-מרקסיזם הישן, שמציב קו גבול בין "הבורגנים" השנואים ובין "מעמד הפועלים", הגישה של שלי יחימוביץ' (וגם של מייקל מור, מיקי רוזנטל, איתמר כהן, תנועות ירוקות בעולם) היא להציג קו גבול בין "בעלי ההון והתאגידים" השנואים ובין כל היתר.
מצד אחד יש לגישה הזו הצלחה רבה, בעיקר בתקשורת, מפני שאף אחד מאיתנו לא מסוגל להזדהות עם "סבלם" של האחים עופר המושמצים.
מצד שני, אין פה באמת בניית סולידריות ואין פה באמת בניית כוח פוליטי בר קיימא.
אני יכול לחשוב על כמה סיבות לכך:
1. אי אפשר לבנות כוח פוליטי בר קיימא על שנאה, ואין זה משנה אם מדובר בשנאת בעלי הון, שנאת חרדים (שינוי), שנאת מתנחלים (מרצ) או שנאת ערבים (כהנא). התארגנות שהיא "נגד" ולא "בעד" מתפרקת ברגע שהאיום נתפס כפחות חמור. כדי להשאיר את הכוח צריך לפמפם כל הזמן הפחדות ואיומים – וזה אפשרי רק אם יש לך יכולת להכניס מה שאתה רוצה לאמצעי התקשורת (ראו מה ביבי וברק עושים בעניין האיראני, כדי שנצביע להם).
2. יש לי תחושת בטן שהקהל התומך ביחימוביץ' הוא אנשים כמוני וכמו המגיבים למעלה (=בורגנים זעירים). אני בספק עד כמה מלחמתה של יחימוביץ' בבעלי ההון מעניינת את 7-11 המנדטים שהצליח עמיר פרץ לגנוב למפלגות הימין ב-2006. אני בספק כמה קופאיות ומאבטחים, שיחימוביץ' פעלה לא מעט בשבילם, ילכו אחריה באש ובמים. מדוע אני חושב כך? אם יחימוביץ' היתה מסוגלת לסחוף עשרות אלפי תומכים מעיירות הפיתוח והשכונות, ו/או מקרב עובדי הקבלן, היא כבר מזמן היתה מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה, ולא נזקקת לבריתות עם ברק ועיני.
3. אינני יודע אם זה קשור לאפקטיביות, אבל יש בקמפיין שנאה לבעלי הון משהו לא הוגן בעיני. אם אני מחנך את ילדי שאסור להכליל על אנשים לפי גזע, עדה, מין, דת, אני אחנך אותם גם שאסור להכליל על אנשים לפי העשירון (או האלפיון) בו הם נמצאים. יש אנשים טובים ואנשים רעים בכל עשירון, וכל בעל הון צריך להישפט עניינית. אם הוא מפר זכויות עובדים, מריץ מניות או פוגע בסביבה – מקומו בכלא, אבל אסור לתייג מראש כל אדם שיש לו הון בבנק (או כל מעסיק, או כל מנהל) בתור רשע.
הקשר האפשרי לאפקטיביות הוא שבני מעמד בינוני שהם תומכים פוטנציאליים בגישה ס"ד, נרתעים מקמפיין השנאה. הרי מי שמתקומם כיום נגד עופר-אריסון-דנקנר, עשוי להתקומם מחר נגדי – בעל מינימרקט (מעסיק עובדים), בעלים של דירות להשכרה, מנהלת בי"ס וכן הלאה.
לעודד,
אני חושב שקל מדי לפטור את העניין בהאשמת "אחרים" בשבירת הסולידריות (בגין אשם, ביבי אשם). זהו שיח של לוזרים. אנחנו צריכים להתאמץ ולייצר את הסולידריות הזו בעצמנו. איך? לא יודע.
אם היה לי מתכון שעובד ליצירת סולידריות בחברה הישראלית, יש להניח שהייתי משתמש בו ולא שומר אותו במגירה.
4. לתגובה הקודמת:
בהתקפה הממוקדת על בעלי ההון יש מעט מאוד משנה סדורה של מצב חלופי, יש כל מיני צעדים ספציפיים אבל אין תמונה שלמה. דוגמאות מהאקטואליה – לבטל את עמלות העו"ש, לצמצם את דמי הניהול בקרנות, להגביל שכר בכירים, להעביר מפעל לידי העובדים, לחזק רגולציה פה, לחזק רגולציה שם. אבל מהי החלופה?
אף סוציאל-דמוקרט רציני הרי לא חושב שהמדינה צריכה להיות קיבוץ אחד גדול, או שצריך לערוף את ראש בעלי ההון בגיליוטינה. וכידוע, גם בסקנדינביה יש לא מעט בעלי הון פרטיים (חברות תקשורת ואנרגיה למשל) והמשק אינו מולאם.
הציבור הרחב מבין באינטואיציה שבעלי הון הם חלק בלתי נמנע מהחיים בחברה שאינה שוויונית, וש(שומו שמיים) יש להם תפקיד חיובי בכלכלה, תפקיד שלא ניתן להחליף אותו בהעסקה ממשלתית או בכלכלה המבוססת על מעסיקים קטנים.
מצד שני הציבור הרחב מבין שריכוז ההון בידי מעט מאוד משפחות זה רע.
אבל מה הלאה? לא ברור.
אני לא שמעתי הסבר נורמלי לזה, לא מיחימוביץ' ולא מאף פוליטיקאי סוציאל-דמוקרט או פעיל חברתי (ושוב הזדמנות להמליץ על "ברוכים הבאים לשוק החופשי" של תמר בן יוסף)
בסיטואציה הזו המאבק המוצדק שלנו בכוחם המוגזם של משפחות ההון, משמש כר פורה דווקא לאג'נדה של ביבי ושטרסלר-רולניק, שמבקשת לייצר צמיחה ע"י הגברת התחרות. דוגמה לכך היא הנסיונות של ביבי להחליש את כוחם של הבנקים – למשל ברפורמת בכר.
ל9.
תגובתך לא עניינית ומשווה בין קומוניזם לדמוקרטיה
גם הבודהא הוביל מהפכה דתית אבל תמך בשיטת הקאסטות.
עד כמה שידוע לי הבודהא דווקא התנגד לשיטת הקאסטות, על מה אתה מסתמך בדבריך?