מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ההיסטוריה של הכלכלה – הורדות מיסים והכיס של האזרח הקטן
בשנת 1923 הציע שר האוצר האמריקני הפחתה דרסטית של מס הכנסה, הוא דאג לכאורה לשיפור מצבו של האזרח הפשוט, ולא חלילה לטובת בעלי ההון. כתוצאה מכך, בפרוץ המשבר הנורא ב-1929, לא היו בידי הממשלה האמצעים הכספיים להתמודד איתו. עד היום, הורדת מיסים היא פגיעה ברווחת האוכלוסייה לטובת מיעוט של בעלי פריבילגיות
מאת: ק. טוכולסקי
הורדות מיסים והכיס של האזרח הקטן
בשנת 1923, בשיא שנות הזוהר הכלכלי שפקדו את ארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה, הציע שר (מזכיר) האוצר של ארצות הברית אנדרו מלון, שבעצמו השתייך למעמד בעלי ההון, תוכנית לרפורמה במס ההכנסה. מלון דיבר על יותר כסף שיישאר בכיסם של האזרחים והציע את הורדת תקרת המס ל-25%, דרגת מס ההכנסה הגבוהה ביותר עמדה אז על 50%, ודי ברור היה מי יהיה המעמד העיקרי שירוויח. גם בדרגה הנמוכה ביותר עמד נטל המס לרדת, מ-4% ל-3%. התוכנית שאושרה בקונגרס, וסייעה לארצות הברית בהליך האובדני של אי התארגנות למשברים וימים קשים, עזרה לבעלי ההון להגדיל את הכנסותיהם. ערב המשבר בתחילת 1929, שליש מההכנסה האישית בארצות הברית זרמה ישירות לכיסיהם של חמשת המאיונים העליונים.
מלון לא היה אידיוט, הוא לא הציג את תוכניתו כתוכנית להעשרת העשירים. כמו ליבראלים, שמרנים, ניאו ליבראלים ושאר חסידי שלטון ההון לאורך ההיסטוריה המודרנית, לא התייצב מלון בפני הקונגרס והעיתונות ואמר: אני רוצה לשלם פחות מיסים ולעזאזל המדינה – חס וחלילה. מלון הציג את תוכניתו כפועל יוצא של השוויון והצדק, כהולמת את דרך החיים האמריקנית, כאמצעי לצמצום הביורוקרטיה והמעורבות השנואה כל כך של המדינה בשוק, כהורדת הנטל מהאזרח הקטן, ג'ו הפשוט, באופן שיותר דולרים יישארו בכיסו, והעיתונות הפרטית בארצות הברית תמכה בתוכנית שהעשירה את בעליה. באווירת השגשוג ששלטה בארצות הברית, איש לא שם לב לסימנים ההולכים וקרבים של המשבר, איש לא התייחס לפשיטת הרגל של יותר ויותר איכרים במערב התיכון שקיבלו פחות ופחות סיוע, איש לא בחן את מצבם של עובדים עניים שהלך והחריף לאחר המלחמה. מעבר לכך שהתוכנית עצמה הייתה גורם מרכזי של הרחבת פערים וחיסול כל אפשרות של התערבות המדינה באמצעות מדיניות רווחה בנעשה במשק, התוכנית הייתה גורם מספר אחד לאוזלת היד של המדינה לנוכח המשבר הפיננסי של 1929. ממשלת ארצות הברית לא הייתה בעלת האמצעים הנדרשים להתמודדות עם המשבר כאשר הוא פרץ כי הכנסותיה היו קטנות, למרות שבמשך עשור שלם, בעלי ההון הגדילו את רווחיהם, הכלכלה גאתה והבורסה ניפקה יותר ויותר שיאים של רווחים על הנייר.
הורדות מיסים היו ונותרו לאורך שנות קיומה של המדינה המודרנית במאה ה-20 ואילך אמצעי פופוליסטי של משטרי ימין כלכלי. לך תסביר לג'ו הפשוט, שאולי בכיסו יופיעו בסוף החודש עוד כמה דולרים, אבל בסוף השנה הוא יצטרך לשלם יותר על שירותים שבעבר ניתנו לו. אפילו במדינה נטולת רווחה כמו ארצות הברית לפני הניו-דיל של רוזוולט, אפשר היה לנתב כסף, בזמני מצוקה יוצאי דופן, אם רק היה הוא נמצא בידיה, כדי להקל על המצוקה. הורדת המיסים של מלון, הכניסה דולרים בודדים נוספים לכיסיהם של רוב העובדים, ומאות אלפי דולרים נוספים לכיסיהם של בעלי הון, התוצאה – הוצאה של מיליוני דולרים מכיס המדינה. מאוחר יותר, במהלך שלטון רוזוולט וטרומן, הייתה התוצאה של מדיניות מלון, העלאת המיסים עד לדרגת מס מכסימלית של 93%. מדינת הרווחה שנבנתה בארצות הברית במשך שלושים השנים שעברו בין הניו דיל של רוזוולט והחברה הגדולה של ג'ונסון, שגם בשיאה הייתה זניחה בהשפעתה ובהיקפה לזאת שנבנתה בארצות אירופה, התאפיינה בעוצמת החברה שלה, ביציבות כלכלית וצמיחה, בירידה איטית בשיעור העוני וירידה משמעותית בניצול העובדים והאבטלה. כל אלה ללא עליות מחירים שבזמנים אחרים הביאו חלקים ניכרים בציבור אל סיפו של רעב. בתום עידן העלאות המיסים והתרחבות מדינת הרווחה הייתה לכל אזרח ארצות הברית נגישות למערכת בריאות ציבורית ולביטוחי אבטלה, זקנה ונכות. ארבעים השנים הבאות 1968-2008 היו שוב שנים של הורדות מיסים. במהלכן פקדו את ארצות הברית שלושה משברים כלכליים קשים, עוני שהלך והעמיק, פערים שהלכו וגדלו, אבטלה שהלכה והתרחבה – והכל בתוקף ההבטחות של ניכסון, רייגן ובוש הבן, להפחית מיסים לטובת החברה, הבטחה שמשמעותה האמיתית הייתה יותר הון לפחות אנשים.
גביית מיסים ללא מדינת רווחה אינה מבטיחה כשלעצמה דבר לאזרח הפשוט, לעובד ולנזקק. אולם לפני שמתחילים לשמוח, בחסות הסלוגנים הקורצים על כך שיותר כסף יתווסף לכיסנו כשהמיסים יורדים, כדאי לכולנו לזכור: מיסים נמוכים יותר פירושם, האוטומטי כמעט, הוא פגיעה במדינת הרווחה. בין אנדרו מלון, ביבי הקוסם, רייגן ותאצ'ר עובר קו אחד, הם דאגו לרווחת העשירים על חשבון החברה. גם היום מי שמדבר איתנו על הורדת מיסים פוגע ברוב האוכלוסייה לטובת מיעוט של בעלי פריבילגיות, שרוצים להרוויח את רוב הכסף הנמצא בשוק, ובתמורה לזכות זו, לתת לכולנו כמה שפחות בחזרה.
עורך הטור: נגה תדמר
תגיות: ארצות-הברית, ההיסטוריה-של-הכלכלה, מדיניות-רווחה, מס הכנסה, מסים, משבר-כלכלי, ניאו ליברליזם, פופוליזם
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
15 בפברואר, 2010 בשעה 15:49
אם ב29 לא היו מספיק כספי מיסים כדי לצאת מהמשבר, והטענה שלך היא שהניו דיל הוציא את האמריקאים מהמשבר,
מאיפה היה לממשלה מספיק כסף לשלם על הניו דיל?
15 בפברואר, 2010 בשעה 16:26
אם תקרא את המאמר עד הסוף כמו שאני עשיתי תראה שהממשלה העלתה את המיסים מתקרת מלון של ה-25% ועד לתקרה של 93%.
14 באפריל, 2015 בשעה 21:34
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2612138
https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=4wl30rHVAtI