חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

גדעון סער בעד יעדים ברורים עם מדדים ותפוקות

נושאים חינוך ותרבות, עלו ברשת ב 7.02.10 6:00

כנס הרצלייה בנושא חינוך עסק בהכנת דור העתיד לחיים במאה ה- 21.  תכני כנס זה לא זכו לתהודה תקשורתית. אורי הייטנר היה שם והוא כתב סקירה על הכנס באתרו


"במהלך הכנס השתתפתי במושבים שעסקו בשאלות מעמדה הבינלאומי של ישראל, משילות, מוכנות העורף, המשפט הבינלאומי ושדה הקרב בזמננו ועוד. אך הכנס שהיה החשוב ביותר בעיניי, ושלא סוקר כראוי לו, התמקד בחינוך בישראל – "הכנת דור העתיד לחיים במאה ה-21", ובו אתמקד בסקירה זו.

הדובר המרכזי בדיון היה שר החינוך גדעון סער. כל שאר הדוברים ציינו לשבח את השר כשר מצויין המקדם מאוד את המערכת. האמת היא שאחרי שתי קודמותיו, לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי לבלוט לטובה. אך גם ללא השוואה זו, מדובר בשר מצויין, שהמחוייבות לחינוך זורמת בעורקיו והוא מוביל מהפכות בתחומים רבים. כמה מיוזמותיו אינן לרוחי, כמו חובת הקימה לכבוד המורה בתחילת השיעור וחובת התלבושת האחידה. אך במרבית תחומי העשיה, אני מרוצה מאוד.

בניגוד למקובל במקומותינו, כאשר נכנס סער לתפקידו הוא לא ביטל, דבר ראשון, את מה שעשתה קודמתו. כזכור, כשיולי תמיר נכנסה לתפקיד, עוד בטרם עשתה דבר מה פוזיטיבי, היא הזדרזה לבטל את רפורמת דוברת. למה? ככה. הרי הרפורמה עוד עלולה להצליח, והרי לא היא מינתה אותה. על פי התרבות הפוליטית בישראל, עם מינויו של סער היה מצופה ממנו לבטל את רפורמת "אופק חדש" של תמיר, וליזום רפורמה חדשה שתיכנס לתוקף סמוך לסיום תפקידו ותבוטל בידי השר שיחליף אותו וחוזר חלילה. סער נהג אחרת. הוא אמר שאינו שלם עם כל סעיפי הרפורמה, אך אי אפשר לטלטל כך את המערכת, ולכן הוא ממשיך ברפורמה וישפיע על כיווניה בהדרגה.

סער בלט במינויים מקצועיים מצויינים, של הטובים באנשי החינוך בישראל, כמו המנכ"ל ד"ר שמשון שושני, ראש המועצה הפדגוגית ד"ר צביקה צמרת, מנהל האגף לחינוך דתי הרב אברהם ליפשיץ ואחרים. בכך הוא שידרג את מערך המנהיגות החינוכית בישראל.

עיקר הדיון התמקד בהתאמת החינוך לטכנולוגיות החדישות ורתימת התקשוב לצרכי החינוך. גם נאומו של סער התמקד בעיקר בנושא זה, אך הוא פרש בפני הנוכחים את עיקרי תכניותיו בתחומים השונים. הוא דיבר על הצבת יעדים ברורים עם מדדים ותפוקות. על תגבור לימודי הליבה בעיקר במתמטיקה, מדעים ושפת אם. הוא שם דגש מרכזי על החינוך הערכי, על הגדלת סמכות המורה ועל הצורך בהצבת גבולות ובמאבק באלימות. "שינינו את תכני זכויות התלמיד", אמר השר, "ומיקדנו אותן בזכותו האמיתית של התלמיד – ללמוד ולהיות מוגן מאלימות".

גדעון סער הזכיר את עדה יונת וחתני פרס נובל למדעים בשנים האחרונות, ואמר שזאת תוצאת השקעה אדירה בחינוך בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, דווקא כאשר היינו מדינה עניה. היום, הוא ציין, כל המדדים הבינלאומיים מצביעים על ההיפך, והוא הזכיר כדוגמה את הדו"ח האחרון של ה-oecd.

כששמעתי את דבריו אלה, סיקרן אותי האם הוא ילך צעד נוסף, ויזכיר שהתשתית המדעית הזאת נבנתה, כאשר ישראל הייתה מדינת רווחה. אז, כאשר המערכת הייתה מוכוונת שוויון וסולידריות חברתית, ישראל הובילה בכל מבדקי החינוך בעולם, ואילו היום, כשישראל היא מדינת הפרטה, כאשר המערכת מוכוונת "הישגיות", ההישגים כה ירודים

לא. עד כדי כך הוא אינו מסיק מסקנות, או לפחות אינו מתבטא בפומבי. אבל הוא בהחלט קרא למדינה להגדיל באופן משמעותי את תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה. והוא בהחלט דיבר על החשיבות הרבה בחיזוק החינוך הציבורי.

החינוך הציבורי, אמר השר, הכרחי לגיבוש אתוס משותף המבוסס על ערכים משותפים. דווקא בעידן של גלובליזציה – לצד פתיחות לעולם, יש לשמור על צביון לאומי ותרבות לאומית, והדבר אינו אפשרי ללא מערכת חינוך ציבורי חזקה. הוא יצא נגד ריבוי הזרמים, נגד ההחלשות, בעשורים האחרונים, של החינוך הציבורי, באמצעות טיפוח החינוך הפרטי במימון ציבורי. התוצאה היא העמקת הפערים החברתיים והכלכליים בישראל. אם המגמה הזו לא תיבלם, הוא הזהיר, החברה הישראלית עלולה להתפורר. "

לקריאת  המאמר המלא

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , ,

9 תגובות

  1. אורי יזהר :

    כמה הערות:
    א. קראתי את סקירתו של אורי הייטנר על מושב החינוך בכנס הרצליה במלואה (גם בבלוג). אינני שותף להתלהבות ולהתפעלות שלו ושל אחרים מגדעון סער ומנכ"לו שושני. שושני הוא טכנוקרט חינוכי ולא מחנך. שמעתי וקראתי אותו לא פעם וגישתו המתבטאת בדגש על הישגים מדידים ותיגמול מורים לפי הישגיהם המדידים של התלמידים היא אנטי חינוכית. סער אימץ את האג'נדה הזאת כי קל להראות בה הישגים.
    ב. רפורמת דברת לא בישרה ישועה למערכת החינוך וטוב שהורדה מעל הפרק. לגבי "אופק חדש", לא גיבשתי דעה ברורה ולכן לא אומר שיולי תמיר הייתה כישלון גמור. הבעיה שלה הייתה פוליטית יותר מאשר חינוכית. בניגוד לליומר לבנת, היא אינטליגנטית ומבינה בחינוך, אבל לא מנהיגה. לכן הצלחתה, אם בכלל, היא חלקית.
    ג. אורי הייטנר תוהה מדוע כשהיינו חברה עניה היה לנו חינוך טוב וכיום יש ירידה. אז קודם כל צריך להבחין בין השכלה וחינוך. השכלה היא הקניית ידע ומיומנויות. חינוך הוא עיצוב אישיות והקניית ערכים. בבתי הספר בדרך כלל לא מתרחש חינוך אלא מוקנית השכלה. עיצוב אישיות מתרחש בדרך כלל בשנות החיים הראשונות, לפני גיל בית הספר, בהשפעת הורים ושאר "אחרים משמעותיים". יש אמנם מורים כריזמטיים שמקנים ערכים ותורמים לעיצוב אישיות, אבל הם מיעוט קטן בקרב רוב המורים שמקנים כמעט רק השכלה.
    ד. הדיבורים של סער ואחרים על חינוך ערכי הם בולשיט. סער מתכוון להטפה לערכים לאומיים שבגישה שלו הם ערכים לאומניים. השאר מתכוונים להטפות מוסר שמובילות בסופו של דבר לציניות, או לאזרחחות טובה בנוסח הצופים – מעבירים את הזקנה לצד השני של הכביש, גם אם לפעמים היא לא רוצה.
    ה. חינוך ערכי יכול להתקיים רק בחברה ערכית. הקרנת החברה על הילדים משפיעה על עולם הערכים שלהם הרבה יותר מכל הטפה של מורה. אז כיום, כאשר ההורים רודפים אחרי קריירה או נאבקים כדי לשרוד כלכלית, המדינה מפריטה את עצמה לדעת, הטלוויזיה לרוב משדרת תוכניות הבל וזבל כמו האח הגדול וכוכב נולד המעסיקים את דמיונם ומוחותיהם של ילדים ומבוגרים – על איזה חינוך ערכי מדברים כאן?
    ו. בעבר היה כאן חינוך ערכי כי הייתה חברה שהיו לה ערכים של תרומה לכלל. זה התפוגג והיום יש לנו בתי ספר עם בעיות משמעת ואלימות. אני בעד הצבת גבולות בפני תלמידים, אבל מיש שחושב שרק באמצעות משמעת יתוקן המצב, טועה מאד. תראו מה קרה לחינוך הקיבוצי. כאשר לקיבוצים היו ערכים קולקטיביסטיים – היה חינוך ערכי. כאשר הם נעלמו או נחלשו מאד – אין יותר חינוך ערכי ובני הקיבוץ ברובם הם כמו כולם – כמה שפחות לתרום וכמה שיותר לקחת לעצמך. רק מיעוט עדיים תורם ואיכפתי, כמו בקרב השאר.
    ז. איפה יש חינוך ערכי? אצל הדתיים למיניהם – חרדים ודתיים לאומיים. כי להם יש ערכים. אלה ערכים שאני מתנגד להם, אבל הם קיימים ומשפיעים.
    ח. הדרך לתיקון החינוך עוברת דרך תיקון החברה. חינוך מעולם לא שינה חברה, אלא תמיד משעתק אותה (קצת סוציולוגיה ידידי). לכן יש לפעול מען חברה אחרת, שוויונית וסולידארית יותר, כדי שגם החיונך ישתקם.
    ט. כאשר יהיה חינוך ערכי, יהיו גם הישגים לימודיים. אינני מודאג. בני קיבוץ מהמחזורים שלי לא אהבו ללמוד, אבל כאשר צריך היה בגיל שאחרי הצבא ללכת למוסד להשכלה גבוהה או להשתלם במקצוע, הם ישבו ולמדו ומילאו את החסר.
    אז קודם כל בואו ונדאג לצביון החברה הישראלית ונפסיק לחפש את המטבע מתחת לפנס.

  2. ל רפי :

    קריאת הסקירה מעוררת רושם ששר החינוך החדש הוא אכן האדם הנכון במקום הנכון. קביעה זו ראויה גם אם לאחר כשנה בתפקידו טרם פתר את כל בעיות החינוך של ישראל, אלה ש"טופחו" עשרות שנים וגם אלה שהוזנחו עשרות שנים.
    משפט אחד בסקירה של הייטנר משך את תשומת ליבי: "…כששמעתי את דבריו אלה, סיקרן אותי האם הוא ילך צעד נוסף, ויזכיר שהתשתית המדעית הזאת נבנתה, כאשר ישראל הייתה מדינת רווחה. אז, כאשר המערכת הייתה מוכוונת שוויון וסולידריות חברתית, ישראל הובילה בכל מבדקי החינוך בעולם, ואילו היום, כשישראל היא מדינת הפרטה, כאשר המערכת מוכוונת "הישגיות", ההישגים כה ירודים."
    דומה שהמדווח שוכח שפרופ' יונת, למשל, שהיא כיום בת כ-70, ומודלים אחרים מסוגה, למדו בית הספר היסודי עוד לפני קום המדינה, ובתיכון בשנים הראשונות לעצמאות. אין קשר ואין דימיון בין מערכת החינוך דאז, שהוקמה שנות דור לפחות בטרם קמה המדינה, בטרם עסקה במלחמות, בעולים, בפערים חברתיים אדירים ובשורה ארוכה של נושאים שלא העסיקו את הישוב באותו אופן לפני התקומה. הכותב גם שוכח שרבים מהגדולים שפעלו במערכת חינוך זו, גדלו וחונכו באירופה או בארה"ב וייבאו לכאן את היכולות והכישורים שקנו שם. בין מערכת החינוך דאז לבין זו הקיימת כיום שונות רבה ברמת המורים, במעמד וברמת המוטיבציה שלהם, ברמת הלימודים, בהיקף הדרישות, ברמת הדרך ארץ כלפי ידע ולמדנות, ברמת המשמעת, ברמת האחריות והמעורבות של ההורים במעשי התלמידים וגם ברמת השכר. גם להיקף הכמותי של מספר הלומדים, גיוון הלימודים ותכיפות השינויים בצרכים ובדרישות השפעה על התוצאות. לכן, אין להתפלא על פערי התוצאות. יש, אולי להתפלא על שלא התעוררנו למשמעותן מוקדם יותר… .
    השינוי לרעה במערכת החינוך הישראלית בא עוד בהיותה מערכת ציבורית לעילא ולעילא, ולא בגלל הפרטתה. שינוי זה התחיל כעשור וחצי אחרי קבלת העצמאות, ופרי הבאושים שאנו חווים כיום הוא תוצאה ישירה שלו. מהות השינויים שדירדרו את החינוך, היתה "פוליטיזציה של רמת הלימודים ושל הערכת ההישגים". פוליטיזציה זו באה לטשטש עובדות, ובדרך זו להתמודד עם פערים ביכולות ופערים בהישגים בין שכבות שונות בישוב. במקום ליצב ולשמר את הרמה הגבוהה מזה ולתגבר את החלשים מזה, הורדה רמת הדרישות לממוצע נמוך בהרבה מזה שהיה קיים, וכך, במחי יד-אחת של סטטיסטיקה פוליטית מעוות, נפתרו על פניהן רוב בעיות הפער. הדור שגדל אז ואלה שבאו אחריו, הם פרי אותה מדיניות קלוקלת.
    משהתברר שהשינויים מניבים פירות באושים, הוחל ביישום שיטות לימוד וחינוך "חדשניות", שיובאו מחו"ל, במיוחד מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מבלי שה"יבואנים" האקדמיים והממלכתיים יבחנו תחילה, בזהירות הראויה, את מידת התאמתן של שיטות אלה למציאות הישראלית, לתשתיות הישראליות ולאופי הלאומי שלנו. שנות הניסויים הללו – כשנות דור – הן שנים מבוזבזות בכל הנוגע לרמת החינוך וההוראה בישראל. סביר להניח, ולא רק על בסיס טיעון זה, שהיכולות הפוטנציאליות של הנוער הישראלי גבוהות מן הממוצע המקובל בעולם, ואילמלא כן לא היה שורד לימודית את עידני "החדשנות" ו"המהפכנות" החינוכית מאז אמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90.
    לכן, צודק שר החינוך, סער, בכוונתו להגדיר יעדי הישגים ברי מדידה ושיטות אוביקטיביות למדידת הישגים. שני הדברים יחד חיוניים ליצירת נורמה חדשה של יעדי אמת ולמדידות אמת של מה שאנו עושים ועד כמה אנו מצליחים בכך. במקום שיתברר שאיננו הולכים על קרקע מוצקה, אפשר וצריך לתקן תוך כדי תנועה.
    הפרטה אינה מטרה, היא אמצעי ניהולי של המדינה. כמו כל אמצעי ניהולי, יש להפעילה כאשר ברור שהתוצאות שתביא, עפ"י אמות-מידה מתאימות לתחום העשיה בו היא מופעלת, יהיו טובות יותר מאשר בניהול מסוג אחר, למשל ציבורי. קריטריון חשוב אחד לבחינת דרכי הוצאה לפועל רצויות, הוא ניצול של משאבים, משום שאלה מוגבלים ולכן יש לעשות בהם שימוש מיטבי -מינימום השקעה מול מסקימום תפוקה. אבל זהו רק קריטריון אחד לביצוע. קיימים קריטירונים חשובים נוספים שיש לשקול על פיהם את דרכי המימוש ואלה נוגעים להגדרת התפוקה הרצויה; במיוחד נכון הדבר בחינוך. התפוקה הרצויה בחינוך אינה נמדדת בערכים כלכליים , ואינה יכולה להקבע ע"י מי שאינו מוסמך לכך.
    לכן, אחד המבחנים החשובים של שר החינוך מלבד רמת הלימודים וההישגים, ובעצם תנאי להשגתם של השניים הקודמים, תהיה יכולתו לנתק את מערכת השיקולים הממלכתית הכוללת בהתיחסה לרמת ההוראה והחינוך מן השיקול הכלכלי כשיקול בלעדי או אפילו מוביל, ו"לשעבד" אותה לקריטריונים האחרים – אלה שאותם הוא מתכוון למדוד. כך יוכל גם לאזן טוב יותר בין "משקלו" של משרד האוצר בעיצוב החינוך בישראל לבין "משקלו" של משרד החינוך שהוא זה שמופקד על רמת החינוך וההוראה. אם יצליח בכך, יהיה לאחד משרי החינוך המבריקים שידעה ישראל מעודה. סיכוייו טובים, מפני שראש הממשלה הנוכחי משמיע לאחרונה אמירות המעידות על כך שגם הוא מבין את חשיבותו של החינוך ואת הצורך לעשות בו מהפך. ואם לא הבין עדיין את מלוא התנאים הדרושים לכך, יבין זאת בהקדם. ביסודם של תנאים אלה עומדת תמיכה בלתי מסוייגת של רוה"מ בשר חינוך שמנהל מערכת הוראה וחינוך בישראל על יסודות של ערכים, רמת הישגים וידע, ומידת הכשרתם של התלמידים דהיום להיות אזרחים מועילים מחר. אופטימיזציה של שתי מערכות השיקולים – הכלכלית מזה והחינוכית מזה – אל מול יעדים ברי מדידה, היא שצריכה להכריע אם שיטת הניהול תהיה ציבורית מלאה, הפרטה או תמהיל של השתיים.

  3. אני לא מבין מה חדש פה :

    מערכת החינוך עובדת על מדדים ותפוקות ברמת התלמיד – צריך להגיש עבודות, צריך לעבור את המבחנים, תלמיד שקיבל 100 נחשב תלמיד טוב יותר מתלמיד שקיבל 70.

    אותו הדבר קיים גם ברמת המורה וברמת בתי ספר, רק שהמדדים הם שונים.

    החלופה למדיניות של סער/שושני לא צריכה להיות התנגדות גורפת למדידה (שמשמעותה "הכל הולך") אלא ויכוח על הפרמטרים החשובים ועל הדרך המהימנה למדוד אותם.

    איתי

  4. מומלץ לצנן את ההתלהבות :

    א. לשר אין מושג בחינוך לכן הוא נותן יד חופשית למנכלו
    ב. מנכלו חיבר את מצע החינוך של הליכוד (וכעת הוא מקיים הבטחות)
    ג. דו"ח דוברת מעולם לא הושלך לפח, אלא מתבצע בקצב אחר. ושוב אני ממליצה לכולם לקרוא את הדו"ח.
    כך תוכלו לעקוב אחרי ביצוע ההמלצות ע"י לימור, יולי וסער.
    ד.הפרטת החינוך הציבורי : http://www.haaretz.com/hasite/spages/1146315.html
    הסבר:
    1. ל"מסודרים" יהיה חינוך עצמאי (ציבורי-פרטי) ול"מאותגרים כלכלית" חינוך ציבורי-ממלכתי ?. להורים "המסודרים" תהיה שליטה רבה על תוכניות הלימוד וניהול בתי הספר (הם הרי ישלמו 1/3) והמאותגרים יזכו לתוספת דיפרנציאלית ושליטת הממשלה על תוכניות הלימוד (כי הרי בעל המאה הוא בעל הדעה) והתוצאה המשוערת לפניכם : http://www.blacklabor.org/?p=16200
    ה. הערה באשר להשוואות נוסטלגיות – במסמך של הכנסת "מדדים להשוואה בין-לאומית בחינוך" נכתב כך: "מבחנים מוקדמים (לעשור האחרון)… קשה לגזור מהם מסקנות על שינויים לאורך זמן, שכן מדובר במבחנים שונים, בשיטות מחקריות שונות ובקבוצות גיל שונות". נושא נוסף וחשוב אותו הזכיר ד"ר דן גבתון כאן: http://www.blacklabor.org/?p=12733 הוא הנגישות להשכלה, השכלה תיכונית והשכלה גבוהה. כלומר, כאשר אנו בוחנים את מצב החינוך בישראל יש לשכלל את כלל המרכיבים. אין הצדקה להתרפק על העבר ואין סיבה להתלהב מהמציאות.

    גליה

  5. עמית-ה :

    לפעמים כדאי ללכת להיסטוריה בכדי להבין את ההווה, על סער כבר אמרו – http://www.youtube.com/watch?v=WlBiLNN1NhQ
    העובדה שגליה ואורי יזהר צודקים לא סותרת.

  6. דליה :

    קישור למאמר המסביר את הלימוד המבוסס על סטנדרטים
    למי שרוצה להבין את הבעיה
    http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=1586&CategoryID=520&Page=1

  7. קישור נוסף על סטנדרטים :

    בראיון של גליה עם ד"ר דן גבתון
    http://www.blacklabor.org/?p=12679

    הטקסט באתר הסתדרות המורים מדגים בדיוק את דבריו של גבתון על היחס הבלתי רציונלי לנושא. ערב רב של אמירות חלקן מבוססות יותר וחלקן פחות מביאות את הכותב למסקנה דמגוגית שנעימה לאזניים.

    לא רק לאוזניו של מורה שלא רוצה שיישבו לו על הראש אלא בראש ובראשונה לאזניו של הורה שחושב שהילד שלו גאון, גם אם הוא לא יודע לכתוב משפט בעברית תקינה כשהוא גומר תיכון.

    וכך יותר משהגישה הזו משמשת בסיס לסוציאל-דמוקרטיה, היא משמשת בסיס לחינוך הדמוקרטי ולשלל בתיה"ס היחודיים-הפרטיים, שבנויים בראיית "התלמיד כצרכן" ובהם המערכת עושה שמיניות באוויר כדי להתאים לכל תלמיד והורה מוצר כבקשתו.

    אחרי זה בני הטובים מגיעים אלינו לאוניברסיטה ונוסחה מתימטית שמכילה בסה"כ פעולות של כפל וחיבור מפילה אותם לקרשים, לפני בחינה הם מבקשים (דורשים) "מיקוד", וכל תוצאה במבחן היא בסיס לערעורים.

    ככה זה כששופכים את התינוק עם המים.

  8. ל רפי :

    זהו, כמובן, דיון "אינסופי", וכשקראתי את דברי קודמי, התגובה האינסטינקטיבית שעלתה לפני היתה: יו, כמה קלישאות! ובכל זאת, עוד מספר הערות.
    לאורי יזהר (לפי סדר סעיפי הטיעונים גם כאן וגם בהמשך);
    א. תיגמול מורים יהיה לעולם (למעט אולי בקומוניזם הצרוף) לפי תרומתם למערכת החינוך וההוראה, בין אם יעשה באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. במע' ציבורית – על אחת כמה וכמה כך. נותרת על כנה השאלה כיצד אתה שופט את פועלם וכיצד אתה מבחין בין מורים טובים לטובים פחות או בין ראויים לבין ראויים פחות, תוך הפחתת גורם האפליה האנושית המובנה בכל מערכת הערכת הישגים? אני טוען שע"י מדידה גלויה, מוגדרת היטב, אחידה, ומוטת- הישגים ברי מדידה…
    הישגים מדידים הם "התפוקה" של מערכת החינוך, כפי שהיא מתבטאת ביכולות התלמידים המסיימים אותה. האם ה"תוצר" מתאים לציפיות או אינו מתאים (וזהו בעצם נושא כל ההתכתבות הזו…) היא שאלת-מפתח, והתשובה היא במדידה. מה מודדים, כיצד מודדים, מתי מודדים, מי מודד וכו' – על כך צריך לדון.
    ב. רפורמת דברת היתה רפורמה בחינוך, שטיפלה בכל מלבד בשאלות הנזכרות בסיף א'; לכן היתה רעה. רפורמת דברת בקשה לשנות את מערכת החינוך מבלי לשתף בכך שיתוף מקיף ועמוק את "סוכן השינוי" מס' 1 – המורים, ותוך שיתוף מינורי באחריות לתוצאות של "סוכן השינוי" מס' 2 ההורים. לכן נכשלה.
    ג.חברה לאומית (וזה מה שאנו) ללא ערכים לאומיים היא ערב-רב שאינו מתקדם לשום מקום; במוקדם או במאוחר היא נדונה להתפוררות. במצב כזה או אחר של דיסאינטגרציה חברתית, הופכים הכסף או הכוח הפוליטי לגורמי ההשפעה המכריעים, ומכן להפרטה טוטאלית המרחק אינפיניטסימאלי.
    ד. לא מקובל עלי.
    ה', ו', ז', ח', ט'. חברה ערכית אינה נולדת יש מאין; הכרזות סתמיות אינן מחוללות זאת. מיהו הגורם או מיהם הגורמים שיהפכו את מה שקיים כיום לאותה חברה ערכית? כיצד מחוללים זאת ומה עושים עד שהאוטופיה תתממש?!
    הצגת הדברים בסעיפים אלה חוזרת ומעמידה "על הראש" את סוגיית הביצה והתרנגולת – מה קודם למה ומה מוביל למה? גישה זו לטעמי היא מרשם בדוק לדיון אינסופי ועקר מתוצאות אופרטיביות
    המקום בו קיים סיכוי סביר להשפיע השפעה משמעותית בזמן סופי הוא בקרב תלמידים, שבגילם הצעיר יחסית נתונים עדיין להשפעות ולעיצוב. המבוגרים יותר צריכים לתרום לתהליך שתי תובנות: 1. שדרוש שינוי, 2. שאל להם להפריע לביצועו; כל תרומה מסייעת נוספת תבורך, כמובן.
    אז בואו נעשה בראש וראשונה מה שאפשר לטובת שינוי המצב הקיים בכוון שרובנו סבורים שהוא הכיוון הנכון. בנוסף ובסדר עדיפות שני, נעשה גם את המאמצים הסזיפיים יותר לשנות את הורינו וזקנינו להיות מי שאינם;אולי יקרה הדבר עוד בחייהם או בחיינו…
    לאיתי;
    ציונים אינם כלי מדידה אופרטיבי משום שהם מודדים הישג יחסי, אצל מורה מסויים, במקום נתון ובזמן נתון. ללא סטנדרטים שעליהם מדבר גיבתון, ציון 70 או ציון 100 יכולים לבטא פער של 70 או 100 בין שני בתי ספר, שני ישובים, שתי עדות או שתי מדינות.
    הסיפא של דבריך נכון.
    לגליה;
    א. השר מעולם לא היה איש חינוך מובהק, אבל הוא רוצה ללמוד, מצליח ללמוד ונע בכיוון נכון. יכולות אלה שלו רבות מאוד בהשוואה למה שיכולנו לומר על רבים מקודמיו.
    ב', ג'. למנכ"ל משרד החינוך הנוכחי (ולשעבר) יותר ידע וניסיון מרבים אחרים שמתימרים להיות "מומחים" בנושא. העובדה שחיבר את מצע החינוך של הליכוד, אינה מעידה על חוסר יכולת. העובדה שמצאת לנכון להזכיר זאת בהקשר לתכתובת זו – מעידה דווקא עליך…
    ד. על הפרטת החינוך כתבתי כבר בתגובה קודמת ואני סבור שהדברים עונים היטב גם להשגותיך אלה.
    לעמית ה';
    ראה תשובתי לגליה.
    לדליה;
    7. קראתי ולא למדתי עקרונית דברים חדשים. סטנדרטים, כפי שגם מעיד גיבתון, הם כורח. הם כורח בכל מערכת מרובת פרטים ו/או משתנים אם חותרים להעריך כיוונים, מגמות ואיכותיות ולא רק סטיות-תקן.
    לראיון: אני מוצא כאן ככראויה את האימרה הנדושה: "הדרך לגהינום, רצופה כוונות טובות…". שהרי גם כשפועלים נכון, לא הכל צולח. השונות האישית, המצבית, החברתית, הכלכלית ועוד – כולן מצביעות מראש על כך שאין "פתרון אוניברסאלי ומוחלט" לנושא החינוך. לכן, לא ניתן יהיה לוותר בטווח הנראה לעין על מורים-אנושיים ולעבור, למשל, ללימוד שכולו ממוכן (וזול יותר…). יתכן שלאינטליגנציה מאכותית ברמה גבוהה יותר, תהיה יכולת לקרב אותנו ללימוד אינדבידואלי, אך ספק אם תפתור את בעיות החינוך אפילו אז.
    פתרונות חריגים, ממוקדי-אינדיבידואל, החיים בצוותא ובהרמוניה עם הפתרונות הסטנדרטיים והנורמטיביים,יהיה צורך לתפור אד-הוק. שני הסוגים צריכים לשאוף לאותן תוצאות, תוך הבנה מוקדמת שלא ישיגו אותן במלואן. לכן, מורים טובים ומדידה טובה, הבנה ושותפות של ההורים ומערכת שיודעת להעריך היטב מה בר-השגה ומה אינו בר-השגה ואינה מבלבלת מגבלות-אמת עם השתמטות, עצלות, חוסר רצון ועוד – הם תנאי לשיפור המצב הקיים.
    בעולם עתיר שינויים אפילו דריכה במקום מחייבת התקדמות מואצת. בחינוך אין מהפכות והתהליכים ארוכי-טווח ומורכבים, וכאשר "שופכים את התינוק עם המים…" במציאות כזו, דהיינו: ממציאים את הגלגל מחדש מדי שנה או שנתיים, מתרחקים מן הרצוי והדרוש לנו באמת. אם נבין זאת ונחיה עפ"י תובנה זו, הרי שהתקדמנו רבות במחשבה ובמעשה גם יחד.

  9. לרפי :

    המנכל בהחלט מבין בחינוך, ובעל גישה מוגדרת. על סמך גישתו, ניסיונו ופועלו בחר בו ביבי לניסוח המצע.
    את המשפט הזה: "העובדה שחיבר את מצע החינוך של הליכוד, אינה מעידה על חוסר יכולת. העובדה שמצאת לנכון להזכיר זאת בהקשר לתכתובת זו – מעידה דווקא עליך…" איפה קראת שפקפקתי ביכולתו ? ההפך הוא הנכון – יכולתו וניסיונו הקנו לו את התפקיד. וחוסר ניסיונו של השר מאפשרים לו יד חופשית. לא הצגתי את עמדותי אלא עובדות והערכות…. אז מה זה מעיד עלי ?

    גליה

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.