חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מי מבינים רק כוח ורוצים בעיקר כבוד? מבט אל המראה

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 18.01.10 6:03

"מדיניות החוץ החדשה" מבית השר אביגדור ליברמן וסגנו דני אילון מושמצת בתקשורת, ובצדק. אלא שלמעשה היא המשך ישיר, גם אם מגושם משהו, למדיניות חוץ וביטחון בת עשרות שנים, הנושאת גם היא באחריות להמשך מעגל הדמים

מאת: נעם הופשטטר

בשבועות האחרונים הבטיחו שר החוץ, ליברמן, וסגנו, איילון, להנהיג מדיניות-חוץ אגרסיבית ולא מתנצלת, שתחזיר לישראל את כבודה בעיני העולם בכלל, והעולם הערבי בפרט. התנהלותם הגיעה לשיא (זמני, יש לשער) של תוקפנות וחוסר-דיפלומטיות בהשפלת השגריר הטורקי לפני שבוע. פרשה זו גררה פארסה של התנצלויות והתדרדרות נוספת ביחסי ישראל עם טורקיה וארצות-הברית, שתיים מהמדינות שעדיין מקיימות עמה קשרים גלויים. נוכח נחישותו של הצמד ליברמן-איילון והתוצאות החמורות, חשוב להידרש לתפישׂת ה"כבוד" שבבסיס המדיניות החדשה.

בישראל נהוג לדבר על רדיפת-כבוד כתכונה של מה שמכונה "עמי האזור" – הערבים. "הם" מבינים רק כח, מסבירים לנו. המלחמה על הכבוד נובעת, לפיכך, מהצורך "לדבר עם הערבים בשפתם". זוהי ה"הרתעה" המפורסמת, אֵם כל תירוצי המלחמות מאז יוני 1982, שאתנו עוד מימי "קיר הברזל". זה גם היה הקו של תעמולת הבחירות של "ישראל ביתנו", שהכריזה כי "רק ליברמן מבין ערבית". באותה רוח התבטא ליברמן בכנס שערך לעובדי משרד החוץ בתחילת החודש, שם אמר כי: "במזרח התיכון, למושגים כמו 'כבוד לאומי' יש ערך חשוב ביותר. על כל דבר תהייה תגובה. לא ניתן את הלחי השנייה." ובכן – מדובר באילוץ, משהו מזרח-תיכוני; הלוואי שהיינו יכולים להימנע ממשחקי הכבוד, רומז ליברמן, אבל כל עוד הערבים כופים זאת עלינו – ניאבק בעוז ולא נִרתע.

"במזרח התיכון חייבים להתנהג כמו במזרח התיכון ולא כמו באיחוד האירופי," אמר ליברמן בראיון אחר. אולם, איזה פלא, את אותה מדיניות מפנה ליברמן גם כלפי מדינות לא ערביות, כגון שוודיה, נורווגיה ובריטניה – שדווקא קרובות יותר לאיחוד האירופי. כפי שמתברר, מדיניות הכבוד של ליברמן (ולכן, בפועל, של כולנו) אינה נובעת מאילוץ ההתאמה למציאות האיזורית, אלא מעולם ערכים עצמאי, בו ממלאים הכבוד והכוח תפקיד מפתח. המסקנה הזו מגובה גם בעובדות המרצפות את הקריירה הפוליטית של ליברמן ומפלגתו – החל מעדויות ראשי כ"ך על היותו חבר בתנועה בשנות ה-80', דרך הניסיון של "ישראל ביתנו" להצטרף לאיגוד מפלגות ימני לצד מפלגות פשיסטיות-אירופאיות, וכלה בחיבור החם של שר-החוץ לשליטים כולדימיר פוטין (אותו הכתיר לאחרונה כ-"אחד המנהיגים הבולטים של זמננו"). המסרים הללו, בתוספת הצעה לשלילת אזרחות וטרנספר של האזרחים הערבים, זכו בישראל של 2009 לתמיכתה של 15 מנדטים.

אולם, אם אכן ייתכן שישראל אובססיבית לכבוד ולכוח לפחות כמו שכנותיה, אפשר להסכים גם שהדימוי של המזרח התיכון כאזור חורש אויבי-ישראל לא רציונליים, שאי-אפשר לדבר איתם אלא בשפת האלימות (או "חבורת מחבלים", כפי שכינה ליברמן את הרשות הפלסטינית באותו כנס אומלל) – הדימוי הזה נובע, לפחות חלקית, מהערכים שלאורם מפרשים ישראלים רבים את המציאות (ובכללה את מושג ה"כבוד"), ולאו-דווקא מתפישׂה נייטרלית או "רציונלית" של המצב. האובססיה הישראלית-ליברמנית לכבוד, היא שהביאה למאבק מול טורקיה, להתקפלות של ישראל ולהתגברות האיבה והחשדנות כלפיה. התפישׂה השטחית של כח וכבוד הביאה לְחולשה ופחיתות-כבוד, לפי המילון של שר-החוץ; הפרשה המקורית הייתה יכולה להיות מטופלת במגוון דרכים אחרות, וקשה לדמיין תוצאה פחות מוצלחת מזו הנוכחית.

ומה לגבי המתרחש בשטחים? מה עם הכיבוש? אולי, רק אולי, יש אפשרות שה"הרתעה" ו"צריבת התודעה", בהן מאכילים אותנו עשרות שנים, אינן אלא כיסוי לעובדה שישראל מבינה בעיקר את שפת הכוח, ולְתאווה לכבוד? ואולי כשאנחנו עסוקים כל-כך בכבוד שלנו, לא נשאר לנו זמן או כוח להסתכל על מה שאנחנו עושים לאחרים? אחרת, ודאי היינו אנו, אנשי הכבוד – או, לחליפין, הממונים-מטעם-עצמנו על שמירת המוסר והצדק במזרח התיכון, אמורים כבר להבין שארבעים ומשהו שנים של שלילת היכולת לנוע, להתפרנס ולהחליט בנוגע לחייך, לצד השפלות, גזל אדמות ואלימות, הן מתכון בטוח למלחמה מתמדת. זה ההבדל הקטן בין "כבוד" לשמו לבין "כבוד-האדם" – השמירה על מה שמאפשר לנו להמשיך להיות אנושיים, לא על אגו מנופח. ואולי בעצם לא אכפת לנו מההבדל.

הכבוד של ליברמן אינו מכובד; ההצטדקות, ההִיתממות וזעקת הקוזאק הנגזל היוצאות ממשרד החוץ מול האשמות ישראל ומנהיגיה בפשעי מלחמה גורמות לי לחשוב שליברמן-איילון דווקא די פחדנים: בכל זאת, לקחת אחריות על מעשיך זה אל"ף בי"ת של כבוד. זה מזכיר לי קצת את הביטוי "כל עבודה מכבדת את בעליה", שהתוכן שלו כמובן נכון, אבל משרת בעיקר את מי שחושב שבכל-זאת יש הבדלים ב"כבוד", והוא מחזק אותם – וגם מנקה את מצפונו – כשהוא חוזר על המנטרה; כבוד מהשפה ולחוץ. מסר הכבוד של ליברמן מועבר באופן נכלולי, המותאם לצרכי הזהות של ישראלים רבים: הוא ממלא אחר דרישת הקהל להתנהלות אלימה, נקמנית, ומשולחת-רסן, ובתוך-כך קורץ לעבר תחושת העליונות הישראלית-מערבית על המזרח התיכון, ש"מכריח" אותנו להשתולל. אולם, מבט זה איננו ריאלי, ובוודאי לא שלם: הוא בוחר להיענות לפן אחד של המציאות, ולהתעלם מפנים אחרים; הוא ממחיש את הפנטזיה האוריינטליסטית, של ליברמן ושל רבים מאזרחי ישראל, לגבי המזרח התיכון כאזור פרימיטיבי, אלים, ואי-רציונלי. אותה פנטזיה מאפשרת להאמין בסיפורי ה"מלחמות המוצדקות" ו"הצבא המוסרי ביותר בעולם", ובמקביל לכתוש בשכנינו הפלסטינים ולחסל בהדרגה את הסיכויים לפיוס באמצעות המשך הפרקטיקות של הכיבוש.

מדיניות אחראית, קל וחומר מדיניות דיפלומטית, צריכה לבטא את ההיפך מכל אלה: השׂפה והגינונים הדיפלומטיים עשויים להיראות טיפשיים לפעמים, אך מבחינה מסוימת הם באים להדגיש את מקומה של הדיפלומטיה בארגז-הכלים של החברה האנושית: היכולת לשאת מסרים חריפים, ובה-בעת לאפשר תקשורת, פתרון סכסוכים, תיאום ועשייה משותפת בדרכי-שלום – אלטרנטיבה מתורבתת למאבק האלים. כשנתניהו שלח את ליברמן למשרד-החוץ, הוא ויתר, בשמנו, על האופציה הזאת. לכן אין להתפלא שהפנטזיה הפראית מניעה היום לא רק את מכונת המלחמה הישראלית, אלא, יותר מתמיד, גם את הדיפלומטיה שלה – ואולי גם מצדיקה את עצמה, בדיעבד, ביצירת מעגלים של התנגדות ואלימות, שאין להם מוצא פוליטי.

 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , ,

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.