חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת שמות – התהוותה של תנועת מחאה

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 10.01.10 5:00

בעקבות פרסום המדרש על פרשת שמות שלח יובל ארדון – עמית עבודה שחורה – את הדרשה שנשא בשבת-פרשת-שמות.  בדרשה: משמעותה של העבדות, גיבוש פרטים לעם והתפתחותה של תנועת המחאה החברתית-לאומית עד לשיאה ביצירת מצרים
דרש: יובל ארדון

פרשת שמות

מה הקשר בין פרעה של הימים ההם ובין חברות כוח האדם של הזמן הזה

ספר שמות מסמל את המעבר מעיסוק באנשים בודדים, פרטיים – אברהם, יצחק ויעקב, לעיסוק בקבוצה כוללת בעלת מכנה משותף גדול, עם, "בני ישראל".  למרות זאת, הספר מתחיל דווקא בצורה ההפוכה לכך – רשימת שמות של אנשים יחידים – תיאור פרטני של שמות פרטיים של אנשים שירדו למצריים. הסיבה לכך היא אולי הרצון להדגיש את ההבדל בין התפישה היהודית, שלפיה כל אדם הוא עולם בפני עצמו, לבין היחס של פרעה לבני ישראל – כקולקטיב של פרטים חסרי שם המשועבדים לרצונותיו ולצרכיו.  זו אולי הסיבה בגללה הוסב שמו של הספר מ"ספר הגאולה" בפי חז"ל (exodus בלועזית), ל"ספר שמות".

עבדות אינה רק מצב משפטי פורמאלי.  היא מצב קיומי, של השפלת כבוד האדם וביזויו, ושלילת חירותו.

לפרעה יש פחד מקבוצת מיעוט שצומחת ומתפתחת בתוך ארצו, הוא רואה בזה סכנה למרותו: "ויאמר אל-עמו הנה עם בני ישאל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן-ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם-בנו ועלה מן-הארץ." (שמות א'/9-10).
הפתרון: "למען עֲנֹתו בסבלתם" (שמות א'/11): ללחוץ אותם, להשפיל אותם, להקשות עליהם את החיים בצורות שונות.  קודם כל – הכבדת המסים (על ידי שרי המסים ששם להם).  השלב השני: עבדות – בניית ערי מסכנות לפרעה.  כאשר שני הפתרונות האלה לא עובדים, ואולי בלי קשר לאי ההצלחה שלהם – "ויעבדו מצרים את-בני ישראל בפרך" (שמות א'/13), והרמב"ן מפרש: "והשרים האלה ציוו אותם שיבנו ערים לפרעה… וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם, קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה, ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתם, וזהו טעם "ויעבדו מצרים את-בני ישראל בפרך".  כאשר שום דבר אחר לא עובד פרעה, בשנאתו, מנסה דרך נוספת, מעין "פיתרון סופי" – "ויאמר בילדכן את-העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם-בת הוא וחיה." (שמות א'/17).

שיעבוד, כאמור – הוא מצב קיומי, המגיע לעתים עד לכדי שלילת האנושיות של המשועבדים.  דוגמא לכך ניתן למצוא בפסוק ג': "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותימלא הארץ אתם" (שמות א'/3).  הפועל "וישרצו" מופיע בדרך כלל בהקשר של חיות, בדגש על שרצים ורמשים. המקום היחיד בעצם, מלבד בפרשת שמות שבו מופיע אותו פועל בהתייחסות לבני אדם הוא בבראשית ט/7 – בברכת ה' את בריאת האדם.

מעבר לכך, הפרשן בנו יעקב מדבר על "מכבסת מילים" שמתקיימת בספר, בתיאור השעבוד של עם ישראל: "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם…. וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א'/11-12) – שימו לב שאין פה אזכור ישיר של עם ישראל, אלא רק ברמיזה. בנוסף לכך, בשום מקום בפרשה לא מופיעה המילה "עבדים". ישנו אמנם שימוש בשורש ע.ב.ד., אבל בשימוש מרוכך יותר, לא מפורש, מרומז. זאת בניגוד לשפה המאוד ברורה בה משתמש הקב"ה בעשרת הדיברות כאשר הוא אומר בפירוש: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ/2). ודבר נוסף שעליו מצביע ד"ר עו"ד אביעד הכהן, בפרשנות נוספת לפסוק 13: "כדרכם של משעבדים, הם מנסים להסתתר מאחורי זהותם הקולקטיבית: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". לא מצרי ספציפי, אלא "מצרים" – גוף קולקטיבי (שמסיבה זו נזכר בלשון רבים, "ויעבידו" בניגוד למקומות אחרים שבהם נזכר "מצרים" בלשון יחיד)". לך תחפש את האחראים לעוולות בתוך ישות קולקטיבית ערטילאית שכזו….

הערה נוספת על בני ישראל באותו פסוק – כאשר קוראים את הפסוקים 11-14 ניתן להבחין כי בשלב הראשון מדובר בעיקר על פאסיביות של העם כלפי הצעדים שנקטו נגדו המצרים. בני ישראל מוצגים שם כאובייקט לפעילותם של המצרים: "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם" (שמות ב/11) ובני ישראל כתגובה – בונים ערי מסכנות לפרעה. אין יותר מדי התנגדות, אין שום תגובה בשלב הראשון מצד בני ישראל למהלכים אלו. זו אחת הבעיות שמוכרת בעבדות: לעבדים, הרבה פעמים – אין את הכוח או הרצון לפעול כדי לשפר את מעמדם, ולכן  הם נשארים ציבור מופלה לרעה ומנוצל. המצב משתנה כאשר קם מישהו, ומחליט שהמצב אינו צודק! מדובר בהתחלה על המיילדות העבריות שסירבו להרוג את התינוקות העבריים (פסוק 17), ממשיך בסיפור על הברחת משה החוצה מביתו כדי להציל אותו, ועל בת פרעה שלא מוכנה להתעלם מהתינוק ששוכב מולה בתיבה, וכמובן מוביל בסופו של דבר לפעולות האקטיביות שעושה משה בעצמו כאשר מציל את העבד העברי מהמצרי המכה אותו, ולעלייתו כמנהיג העבדים העבריים והמוביל שלהם אל החופש.

והערה אחרונה: שימו לב אל ההתגברות ברמת המעשים שהובילו בסופו של דבר לעלייתו של משה: ראשית המיילדות העבריות שלא היו מוכנות להרוג (פעולה פאסיבית), אחר כך משפחה שלמה שמסתירה ומבריחה תינוק – פעולה שגם היא חצי פאסיבית, כי בהתחלה לא לקחו אחריות על גורלו. השלב השלישי הוא אישה שמוכנה לקחת תינוק כזה לאחריותה – זו כבר לקיחת אחריות אקטיבית, ואחריה כבר מדובר על מאבק אקטיבי של משה על הגנה על העבד העברי, מה שגם מצריך אותו לקחת חיים. השלב האחרון, הקריטי והדרמטי ביותר – יצירת התארגנות שלימה שמוציאה את בני ישראל ממצריים. מתואר פה בעצם איזהשהו כדור שלג שמתחיל להתגלגל.

הכוונה שלי בטענה זו היא להגיד שגם פעולה קטנה בזכות אלו שלא מקבלים את הזכויות שלהם, אפילו אם זה בא ממקום חיצוני לאותו ציבור מופלה ומדוכא, עשויה להוביל לתוצאות חיוביות ומפתיעות, אולי אפילו לגרוף אנשים מקרב אותו ציבור עצמו להילחם על זכויותיהם, ואולי אף לשנות את העולם….

שבת  שלום לכולם.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , , ,

5 תגובות

  1. נגה תדמר :

    להצמיד באופן מטורף (הכוונה כמובן מבחינה ערכית פוליטית – לא פסיכולוגית) את התווית "פתרון סופי", למיתוס המתייחס לתקופה שלפני 3400 שנה, הוא לא סתם אנכרוניזם פשטני, הוא הצורה הגרועה ביותר של עיוות הדעת. הדבקת תווית כזאת לאירוע מיתולוגי היא מעשה של אינדוקטרינציה גרועה ביותר. במקום לדון על המיתוס, מתי הוא נוצר, על ידי מי ולצורך שירות אילו מטרות תרבותיות-תעמולתיות הוא נוצר בידיהם, שאלות שלא לכולן יש לנו תשובות, קיבלנו את המשוואה פרעה=נאצים. זאת בדיוק מחלת האנכרוניזם: לתבוע מן העבר הרחוק, שבו נהג משטר אחר ורמה אחרת לחלוטין של ציביליזציה, להתנהג לפי קני מידה של ימינו,
    ל ש פ ו ט אותו בהתאם, ולהפיק מכך 'כאילו' לקח לזמננו.

    לא במקרה דבר זה נעשה לעיתים קרובות כשעוסקים בפרשת השבוע. אלף בית של כל כתבי הקודש הוא שהטוב והצדק, והתורה הנכונה ומצוות החיים המתוקנים, כבר ניתנו חד פעמית ב ע ב ר על ידי בורא עולם. מעכשיו כל מה שצריך הוא לדבוק בהם ככל יכולתנו- אין שינוי ואין התפתחות כלכלית, חברתית, רעיונית או תרבותית. לפיכך, לבושתנו, אפשר להפיץ את הרעיון שמה שטוב לימינו אלה צריכים היו בני אדם להפנים כבר בשחר קיומם ההיסטורי. כמו שאפשר להתחכם ולהציג את מה שבמיתוס הוא 'אבות האומה', כאילו אז הוא עיסוק באנשים פרטיים (פרטיים בעצמו הוא שוב מונח שאינו מתאים לאותם ימים), ולהראות על שוני שהופיע רק עכשיו כשמדברים על "קבוצה כוללת בעלת מכנה משותף גדול, עם, 'בני ישראל ' ". והלוא על פי המסורת כבר נרמז על הופעת עם ישראל לעתיד בהבטחת התעצמותם של צאצאי אברהם על הגויים (=עמים). וכמו בנושאים אחרים, גרסה אחרת מופיעה בסיפור יצחק ואבימלך, עם ההוראה המפורשת א ל תרד מצרימה (!), ומי שטורח להבין את שפת הסיפור מבין היטב כי 'יצחק' כאן הוא ראש משפחה (שבט?) ולא איש בודד וכו' וכו'.
    כך גם אגב בעניין רשימת השמות של יורדי מצריים. במקום שהדרשן רואה תפיסת כל אדם בפני עצמו אפשר שזוהי דווקא רשימת בעלי ייחוס, והשווה רשימה מסיבות דומות בפרשת… עולי בבל, כאלף שנה מאוחר יותר.

    אילו היה מקובל לתת כותרת לתגובות, בהחלט הייתי כותב "אנכרוניזם משולח רסן", בכל אופן, בחזרה לעיקר- מכל בחינה, חבל שסוג כזה של פלפול, על הביטוי האומלל שבו, מוגש לנו כמנחה לשבת …ובכלל.

  2. לקסי :

    לנגה – יש גבול, גם לביקורת המקרא.

    האם נכון לומר שיציאת מצרים היא *רק* מיתוס? האם דרושה לכך הוכחה? עדות מסייעת?
    איני כותב כאן על עשרת המכות, אלא על המרד שמרדו עבדים במצרים. מרדו, ברחו אל המדבר ונעשו עם.
    ובקפיצה אדירה אל הפתיח של תגובתך. יש מי שכבר עכשו וכבר לפני עשרות שנים מועטות החלו לטעון שהשואה שעשו בנו הנאצים אינה אלא מיתוס בהתהוות.
    נכון, אין לנו פרוטוקולים של ועידת ואנזיי שעשו פרעה ושריו, אבל האם אנחנו באמת צריכים אותם? האם "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" הוא בהכרח בדייה?
    האם איננו מכירים אירועים כאלה גם עכשו?
    ייתכן – כמו שטוענים כמה חוקרים – שכל סיפור יציאת מצרים הוא בדייה, אבל ייתכן שלא.
    נניח גם לצורך הדיון שלא היה מדובר בפרשת השבוע ובדרשה בית-הכנסת אלא ביצירה ספרותית שכולה בדייה. האם לא פגשת מאמרים והרצאות (בכתבים מדעיים ובאולמות היכלי הדעת) המנתחים ספרות ומשוים אותה לאקטואליה, לאידיאות?
    כל "חטאו" של בעל הדרשה הוא שלקח סיפור שהוא אולי בדייה ואולי אמת היסטורית והשליך אותה לימינו בלי שפרץ – לטעמי – את גבולות ההשוואה הלא אמיתית.
    להרחבה:
    http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/tanach_and_history.html

    וגם כאן

    וכאן

    חיפוש קל יועיל למצוא חומר רב בפולמוס, נסו "התנ"ך כהיסטוריה" בגוגל. 

  3. uv :

    נגה שלום
    קודם כל אני רוצה להגיד שרוב הטענות שהבאתי כאן, הם לא רעיונות שלי, אלא של אנשים חכמים ממני בהרבה, ובהתאם – גם מפורסמים יותר, כך שכנראה דעתי היא לא דעת מיעוט קטן וקיצוני.
    דבר שני: אני במקרה גם ארכיאולוג, ואני מודע לעובדה שמבחינת עובדות מדעיות – אין שום עדות ליציאת מצריים או לעבדות במצריים, אבל זה ממש לא מעניין אותי. אם נרצה או לא נרצה – עם ישראל עוצב כמו שהוא היום בין השאר גם בהתבסס על המיתוס הזה, אמיתי או לא אמיתי (בדיוק כמו שהפרואנים עוצבו בהתבסס על המיתוס שהם צאצאי השמש לדוגמא). הפועל היוצא מכך הוא שהמיתוס הזה, בין השאר – הוא מספיק משמעותי כדי ללמד אותנו מוסר, וכאן נשאלת השאלה איך מפרשים אותו על מנת שתהיה לו משמעות רלוונטית לימינו. את מוזמנת לא להסכים איתי, אבל השורה התחתונה היא שאני חושב שדווקא הייתי מאוד רחוק מלהיות "משולח רסן" אלא די ענייני ומנומק בהסבריי, ולגבי הזכות שלי לפרסם או לא לפרסם דברים כאלה פה – על זה החליט העורך…
    שבוע טוב

  4. נעמי ט :

    וואו!
    מה קרה, מלחמה?
    לולא ראיתי במו עיני, לא הייתי מאמינה שהנושא הזה מדליק משואות.

    ונניח שזה באמת קצת מאולץ לבדוק את הקשר בין פרעה של הימים ההם ובין חברות כוח האדם של הזמן הזה,
    בכל זאת, על מה בדיוק המהומה?

    ע'

  5. א. בן-אבי :

    אני לא חושב שיש כאן נסיון לאנוס סיפורי-עבר (אמיתיים או לא) על המציאות של היום, אלא פשוט קצת ללמוד, קצת לשאוב השראה ואולי קצת תקווה.
    ישר כוח 🙂

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.