חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – שְׁמוֹת

נושאים דעות, חינוך ותרבות, פרשת השבוע ב 7.01.10 6:00

פרשת השבוע, פרשת שמות, מזכירה לנו כי אי ציות אזרחי תמיד היה חלק מרכזי בתולדות עם ישראל. שלושה אירועים תנכיים מכוננים, מלמדים שאין לבלבל בין דברי א-להים לדברי המדברים בשמו, ולאדם אין פטור משיקול מוסרי עצמאי

מאת: א. בן-אבי


לסירוב-פקודה, או אי-ציות אזרחי, תמיד היה חלק מרכזי בתולדות עם ישראל. למעשה, למקרה המתועד הראשון של אי-ציות אנו חבים את עצם קיומנו, ושתי הסרבניות זוכות להנצחת זכרן לעד בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א טו-יז). עם-ישראל ניצל מכליה בזכות שתי נשים, אשר חרפו נפשן, המרו את חוק המלך, וצייתו לצו מוסר עליון יותר. מעניין לשים לב שהסרבנות היתה על-דעת עצמן, לא בהנחיה מלמעלה; לא ניתנה למיילדות כל פקודה מא-להים לסרב (וממילא העניין כולו קדם למתן-תורה ולפירוט המצוות) – ואף-על-פי-כן היו מניעיהן הפנימיים מוסריים, אפילו אלוהיים – היה להן ברור שצו המוסר מתחייב מרצון האל ("וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים"). א-להים אמנם נמנע מלהנחותן מראש, אך בהחלט מתגמל אותן בדיעבד על בחירתן בסירוב: "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת… וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" שמות א כ-כא). בכך א-להים מאשר את שהיה ברור: שהמוסר האלוהי ניצב כנגד הרג תינוקות; שפקודה להרוג ילדים חפים-מפשע היא בלתי-חוקית בעליל.

סתירה! הרי סיפור המיילדות הוא כבר לקראת סוף תקופת העבדות במצרים, והרבה קודם, עוד בתקופת אברהם, מצאנו סיפור ובו מסר הפוך: הרי בניסיון הגדול ביותר במורשת האבות, ניסיון עקידת-יצחק, א-להים הורה מפורשות לאברהם להרוג את יצחק ("קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק…וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" בראשית כב ב). אז אברהם דווקא ציית, בלי להרהר בדבר אהבת אב-לבנו או שיקולי מוסר; וגם אז א-להים הבהיר את עמדתו בדיעבד, הפעם בעד הציות, נגד הסירוב, ונגד המוסר, ותגמל את אברהם על בחירתו: "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתּ אֶת-בִּנְךָ…כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ… וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב טז-יח).

בטעות מנסים לתרץ את הדילמה בתשובה התמימה שצו אלוהי דוחה את צו המוסר, בעוד שצו שמקורו אנושי איננו. את ההפרכה ניתן ללמוד מסיפור שלישי ונשכח של "פקודה בלתי-חוקית" המופיע בהמשך פרשתנו. במעמד הסנה-הבוער, א-להים תיאר למשה כיצד יוציא את ישראל ממצרים, כיצד יכה את המצרים, ולבסוף, במעין הערת-אגב, הוסיף גם צ'ופרים חומריים: "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם" (שמות ג כב). אין ספק שהפקודה ניתנה, ובמקרה זה אין ספק שבני ישראל מילאו פקודות, כמתואר אח"כ: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת…וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם." (יב לה-לו). מנין לנו שדווקא הפעם הפקודה היתה בלתי-חוקית, ושדווקא כאן היה על בני ישראל דווקא לסרב?

שתי דרכים בפנינו: הראשונה היא לנתח את הפקודה עצמה, מראש; והשניה לנתח את תוצאותיה בדיעבד. מראש ברור לנו שהציווי מתומצת במילה "וְנִצַּלְתֶּם", החוזרת בתיאור מילוי הפקודה "וַיְנַצְּלוּ". הפקודה דורשת מפורשות מישראלים לנצל, במילים אחרות לעשוק, את המצרים. אין מדובר כלל ב"תגמול", או "פיצוי"; אין מדובר אפילו בניצול של עשירי מצרים או אלו שהרוויחו מהעבדות. הפקודה המפורשת מפרטת "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ", כלומר הרווחים החומריים נלקחים דווקא על חשבון השווים (השכנים) והחלשים (העבדים, הפועלים הזרים, העוזרים במשק הבית). הממסד המצרי ללא ספק התעלל בישראלים; אך כאשר הישראלים מבקשים להגיב דווקא כנגד דלת-העם, זהו ללא-ספק ניצול.

אולם לדעתי עדיפה הדרך השניה: את המקרה הזה מוטב לדון על שם סופו. והרי הסוף ידוע: כל אותו זהב, כל אותו הגזל, סופו שהותך לעגל הזהב, כתיאור אהרן: " וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב כד). הזהב שמקורו בחטא הגֵזֶל, סופו שהוביל לחטא העֵגֶל, וכ- 3000 חללים מישראל נהרגו כעונש. זהו המקרה הקלאסי המתואר בקהלת: "רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע" (קהלת ה יב-יג). מכאן ברור שהיה צריך לסרב לקחת חלק בניצול, ברור שהפקודה היתה בלתי-חוקית: וכפי שא-להים תגמל לטובה את שפרה ופועה על אי-ציות ראוי, כך הוא העניש את עם ישראל על ציות עיוור לפקודה שכזו.

אז במה בעצם נעוץ ההבדל בין שלושת המקרים? למה פעם חובה להרוג ופעם חובה לְחַיות, פעם חובה לציית לפקודת הרג ופעם חובה לסרב לפקודת גזל? לדעתי דווקא יש כאן עקביות מוסרית, ורב הדומה דווקא בין מקרי הגזל (והעגל) למקרה המיילדות: בשני המקרים התקבלה פקודה בלתי-חוקית, בסופו של דבר, מפי אדם. אפילו היו משה ואהרן שליחי א-להים, וטענו לשאוב מסמכותו, הרי שמבחינת המוני ישראל הפקודה התקבלה מפי בני-אדם, והם לא שמעוהּ בעצמם מא-להים. גם פרעה הציג עצמו תמיד כנציג האלים, אף כאל לכשעצמו; וכמובן שגם הוא היה רק בן-אדם. מכאן שרק לאברהם בעצם לא היתה התלבטות מוסרית: הוא אכן קיבל הנחיות אישיות מהגבורה, וודאי שעליו לציית לה. אולם בכל מקרה אחר, בין אם מגיעה הפקודה ממלך מצרים או ממנהיגי ישראל, מרשויות המדינה, מאנשי-רוח או מרבני-הסדר, בשם תורת-א-להים או בשם הדמוקרטיה, אין פטור משיקול מוסרי עצמאי: על כל אדם לשפוט לעצמו שיפוט מוסרי, כשפרה ופועה, ולהחליט אם לציית או אם לסרב.

המסקנה, שאין לבלבל בין דברי א-להים לדברי המדברים בשמו, האזהרה מפני הסכנה בהתעלמות מכך ובפניה לציות עיוור, מבוטאת בתגובת משה לתירוציו של אהרן בעניין העגל (כשלעצמו מקרה מתגלגל של ציות חסר-בלמים, בו אהרן נגרר אחר העם, ולבסוף העם ציית לרעה לאהרן): "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן". דווקא כאשר העם מציית ללא רסנים מוסריים, הוא נקרא "פרוע"; ואפילו הכהן הגדול אהרן, דוברם של משה וא-להים, עלול למצוא את עצמו בתפקיד "פרעה".

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , ,

10 תגובות

  1. ירון :

    נראה לי שאברהם למרות שהיה לסרב לצו ההמאמר מרתק וכתוב יפה, אך יש בו לדעתי כשל לוגי.

    אם ההגיון המנחה הוא שלאברהם "לא היתה התלבטות מוסרית: הוא אכן קיבל הנחיות אישיות מהגבורה, וודאי שעליו לציית לה" כיצד אנחנו מוצאים את אברהם מתווכח עם הגבורה בענין סדום ועמורה?

    (ככלל, נראה לי שאברהם נכשל בנסיון העקידה, אבל זה ענין לדיון אחר.)

  2. א. בן-אבי :

    1) במקרה סדום ועמורה, לא ניתנה לאברהם כל פקודה, וממילא הוא לא סירב לאף פקודה.

    ליתר דיוק, המעמד לא היה מעמד של הפעלת סמכות ("pulling rank"), אלא של התייעצות: אלהים התייעץ מראש באברהם ("הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" בראשית י"ח 17), וציפה לשמוע את תשובתו.
    אגב, בדורות מאוחרים יותר עצם העניין הזה נתפס כקצת מזעזע, ולכן זהו אחד המקומות הבודדים בתנ"ך בו תיקון סופרים משנה את המשמעות ממש ולא רק שגיאות כתיב (פסוק 22): במקור כתוב היה "וְה' עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי אַבְרָהָם", כלומר ממש ממתין לשמוע אותו, והנוסח שונה ל"וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'".

    מן הסתם, אם אלהים שואל שאלה ומבקש תשובה, אברהם יענה לו אמת; ובאף שלב אברהם לא מערער על החלטות אלהים, אלא להפך, מסביר כיצד המוסר האלוהי לתפיסתו צריך להתבטא.

    2) שמעתי שיש פרשנים "אמיתיים" הטוענים שאברהם נכשל בעקידה. לא מצאתי לכך תימוכין בטקסט; להבנתי הפרשנות הזו סותרת באופן בולט את הפשט, ולדעתי תיאור הפרס האלוהי על החלטתו של אברהם לעקוד את יצחק מבהירה שאברהם צלח ולא נכשל בנסיון.
    האם זה אומר שלאבות מותר להרוג את הילדים שלהם כי זה מה שאלהים אמר? גם בלי לעוות את הפשט, אפשר להגיע למסקנה ההפוכה, בשני חלקים:
    א) איסור פגיעה בחפים-מפשע: מכלל ההן, שומעים את הלאו – המצב בו מותר לפגוע בחפים-מפשע הוא כ"כ קיצוני ולא-סביר, שפחות או יותר התגלות אלוהית ישירה היא ההצדקה היחידה לכך.
    ב) אחריות החברה: אם מישהו באמת משוכנע שאלהים בכבודו ובעצמו אמר לו לעשות משהו, לא משנה מה, אף מידה של התפלפלות פרשנית לא יניאו אותו מכך. בדיוק בשל-כך צריך לקיים חברה אנושית, שתשמור על החלשים שבה, ובמיוחד על ילדים, ואפילו מפני בני-משפחתם, ואפילו אם הם מחשיבים את עצמם "קדושים".

  3. ירון :

    הסיפא של המאמר מציין "שאין לבלבל בין דברי א-להים לדברי המדברים בשמו, האזהרה מפני הסכנה בהתעלמות מכך ובפניה לציות עיוור".

    המבחן הוא, כך המאמר, האם האל דיבר ישירות עם האדם. המבחן הוא לא האם זו פקודה אישית או העברת אינפורמציה.

    ובכן בשני המקרים (מעשה העקדה וסדום) דיבר האל ישירות עם אברהם. בענין העקדה קיבל אברהם את הדיבור ללא עוררין ובשני לא קיבל.

    אין, אם כן, להסיק שלאברהם לא היתה התלבטות מוסרית כיון ששמע מה ששמע ישירות מפי הגבורה. יותר סביר להניח שפעל כפי שפעל במעשה העקדה כיון שהבין שאין לא ברירה (הרי גם אם אין כאן שאלה מוסרית בודאי יש מקום לאברהם לשאול הכיצד? הרי הבטחת לי ש'ביצחק יקרא לך זרע'. אלא שהבין שאין לו ברירה)

    ואם תשאל מדוע מצא אברהם להעלות שאלות דוקא בענין סדום? והתשובה שבמקרה סדום פנה אליו האל והיה לאברהם מקום להניח ששואלים לדעתו ויש לו מקום להשפיע.

  4. ע' נעמי ט :

    אם כך מדוע הודח שאול אחרי שסרב להרוג את מלך עמלק? הרי קיבל את ההוראה משמואל, לא מפי הגבורה?

    ואיזה הנחה מובלעת פה בפירוש הזה, שלאלוהים מותר לתת הוראות לא מוסריות?

    הרי נגד זה בדיוק יוצא אברהם בשיחתו עם אלוהים על סדום?

    אז איפה אנחנו עומדים עכשיו?

  5. ע נעמי ט :

    כבר העיר ירון שבעניין העקידה בולטת שתיקתו של אברהם.
    המספר אינו מעיד על נסיונו של אברהם לרדת לעומק העניין.

    שתיקתו בולטת במיוחד, לא רק על רקע שאלת סדום אלא גם על רקע העובדה שבמקרה הגירוש של ישמעאל והגר, אברהם לא שתק וניסה להתוכח עם אלוהים.

    אולי אנחנו צריכים להודות שהיכולת שלנו להקיש מן המקרא לימינו היא מוגבלת.
    ויותר ממה שהטקסט מלמד אותנו מה נכון ומה לא נכון, הוא מאתגר אותנו לשאול ולשאול ולשאול.

  6. א. בן-אבי :

    אתה יוצא מנקודת ההנחה שהפקודה להרוג את אגג מלך עמלק היתה בלתי-חוקית-בעליל. יכול להיות שכן, במיוחד בסטנדרטים של היום (בהיותו לא חמוש בעת הריגתו); אך אני לא בטוח שזה נתפס ככ"כ פסול בסטנדרטים של אז. אגב, עד המאה ה- 20 עוד היה נהוג להרוג מנהיגי אויב אחרי תבוסתם, לפעמים עם עידון של משפטי-ראווה ולפעמים בלי.
    דיני-מלחמה השתנו עם הזמן, כך שבהחלט מתקבל על הדעת שאכן היתה ציפיה משאול להרוג את אגג.

    לגבי עוד עניין טכני: הפקודה לא התקבלה באמת משמואל, אלא מקורה בציווי מהתורה בדבר מחיית זכר עמלק – וזו מצווה המחייבת את כל ישראל גם בלי הנחיות נוספות. מעניין לציין דוקא שכשם שדיני מלחמה התפתחו, גם מצווה זו עברה גלגולים, ולמעשה אינה עוד בתוקף, היות שמאז סנחריב אין מבחינים עוד בעמלק.

    מעבר לזה, אם אתה אדם מאמין, אז אתה מאמין שלאלהים מותר לתת כל הוראה, וחובה עליך לציית לה; אבל זה לא פותר אותך מלוודא שאכן לזה אלהים התכוון. על-אחת-כמה-וכמה שאם לדעתך הפקודה לא-מוסרית, חובתך לרדת לעומק העניין, לברר "הכצעקתה", ולציית רק אם אכן ברור שזה רצון האלהים. כך בסדום ועמורה (אברהם מנצל את ההזדמנות שניתנה לו להתווכח , אך לא מערער על הסמכות של אלהים), כך בעקידה.

    אלהים כאן הוא קצת כמו בג"צ – אפשר (ואף רצוי) להתווכח עימו ולהתדיין מולו, אבל פסיקותיו הן סופיות, גם כשלא מסכימים עמן.

  7. א. בן-אבי :

    זה תמיד נכון: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג טו)

    שבת שלום

  8. נעמי ט :

    במקרה של גירוש ישמעאל לא כתוב שאברהם מתוכח ישירות עם אלוהים, אלא: "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אדות בנו" (ברא' כא 11 ).

    הבעיה, נשארת אותה בעייה איך שלא יהיה.

    ע'

  9. יובל :

    אני לא חכם מספיק כדי לאתגר את המאמר, ולכן נשאר לי פשוט רק ליהנות מהניתוח המדהים, וכמובן לתמוך במסקנה ב-100%, ולהגיד – כל הכבוד!

  10. א. בן-אבי :

    אין דבר כזה "לא חכם מספיק", זה רק עניין של נסיון – ותודה 🙂

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.