postpass act=ul view postpass עבודה שחורה » כמה מילים נגד משטר פרלמנטרי בישראל / חלק ב'

חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

כמה מילים נגד משטר פרלמנטרי בישראל / חלק ב'

נושאים איכות השלטון, דעות ב 20.12.09 6:02

בחלק ב' מנתח איתי לירון את "משטר הפשרות" הפרלמנטרי בישראל בהשוואה למשטר הפרלמנטרי השוויצרי ומעלה לדיון אפשרות דמוקרטית נוספת, משטר נשיאותי

אחת המנטרות שתומכי הדמוקרטיה הפרלמנטרית חוזרים עליה, ובצדק מסוים, היא שמשטר פרלמנטרי הוא משטר של פשרות. הבעיה היא שעדיין לא ראיתי שום הסבר למונח "פשרות". אני חושב שרוב הישראלים חושבים שפשרות זה מושג ששייך לסרטים של דיסני, ולא מקשרים את זה בכלל להכרעות אקטואליות. והבעיה עם הפשרות שעושים, במיוחד במדינה כל כך מפוצלת אתנית, שפשרות הן דבר כואב. מאוד.

כדי להבין מה זה אומר "פשרות" בפוליטיקה, נעזוב לרגע את ישראל ונעבור, איך לא – לשווייץ. דשא ירוק, ציפורים מצייצות – ופשרות… מ- 1959 ועד 2003 תוצאות הבחירות היו פחות או יותר קבועות בשווייץ, ובמידה מסויימת מזכירות קצת את ישראל: שלוש המפלגות הגדולות קיבלו כל אחת בערך 20% מהקולות והמפלגה הרביעית בגודלה קיבלה בערך 15%. שאר הקולות התחלקו בין מפלגות שונות, כאשר גם מפלגות שזכו ב- 0.5% מהבוחרים זוכות להכניס נציג אחד לפרלמנט (סיעת יחיד). לשם השוואה, בבחירות האחרונות קדימה קיבלה 22.5% והליכוד  21.6%, כאשר אחוז החסימה בישראל הוא 2%. הקואליציה בשוויץ מורכבת מ- 1959 תמיד ע"י ארבע המפלגות הגדולות, ע"פ חלוקת שרים הידועה כ"נוסחת הקסם": 3 המפלגות הגדולות מקבלות 2 שרים, והמפלגה הקטנה יותר מקבלת שר אחד. כן – בממשלה השוויצרית יש רק 7 שרים… וככה שווייץ, עם פרלמנט מפוצל כמעט כמו הכנסת, ועם אחוז חסימה נמוך יותר, מצליחה להעמיד במשך 40 שנה ממשלות יציבות וקואליציות רחבות.

ואיך השוויצרים מחליטים מי יהיה ראש הממשלה? אם חשבתם שראש הממשלה מגיע מהמפלגה הגדולה ביותר, כנראה שאתם חושבים כמו ישראלים. השוויצרים חושבים אחרת: ראשות הממשלה עוברת ברוטציה, כאשר בכל שנה ראש הממשלה מגיע ממפלגה אחרת. יצא להם טוב לשוויצרים: ארבע מפלגות בקואליציה, וארבע שנות כהונה של ממשלה…

אחרי הביקור בשווייץ אפשר לחזור למלחמות היהודים ולראות איך פעם אחר פעם החלטנו להלחם אחד עם השני במקום לשתף פעולה:

  • ממשלות הליכוד והעבודה העדיפו, מאז 77' (וגם קודם לכן), להרכיב קואליציה עם החרדים, ובלבד שהם לא יוותרו על שני העקרונות שכביכול הכי חשובים להם: המצע המדיני והמצע הכלכלי. בתמורה שילמנו במדיניות "תורתם אמונתם", התמיכות בישיבות ובתי ספר שלא מלמדים על ציונות ומדע. עסקת החבילה הזאת נובעת בחלקה מנאיביות מסויימת. על ביטחון וכלכלה מתקיים ויכוח מתמשך וקולני, ואי אפשר לא להתייחס אליהם. העבודה והליכוד העדיפו להראות לבוחרים שהם "עומדים על שלהם" ולא לוותר בנושאים האלה. אבל הגיוס לצבא והחובה לעבוד הם כל כך מובנים מאליהם לבוחרי העבודה והליכוד, עד שהם אפילו לא מופיעים בשום מצע ובכלל אין עליהם ויכוח. אפשר להתפשר עליהם בקלות יחסית כיוון שהם עולים פחות לסדר היום הציבורי. כך נוצרה מראית עין של מלחמה עיקשת על ערכים, בשעה ששתי המפלגות בעצם ויתרו על הערכים הכי בסיסיים שלהם. מה הרווחנו מההתעקשות הזאת? לא שלום, בטח שלא ביטחון, וגם לא ממש שגשוג כלכלי. העיקר שלא יצאנו פראיירים.
  • בבחירות של 88' קרה אסון נוראי שאילץ את שתי המפלגות הגדולות להקים ביחד ממשלה. אבל ממשלת האחדות הלאומית לא הייתה ממשלה של שיתוף פעולה פורה, אלה דווקא ממשלת שיתוק לאומי. למרבה השמחה הממשלה נפלה בעקבות "התרגיל המסריח" – דוגמה נוספת ליכולת המדהימה שלנו להגיע לפשרות. חשוב להזכיר שהתרגיל המסריח נעשה על רקע הסירוב של יצחק שמיר למשא ומתן עם הפלשתינאים. העמידה חסרת הפשרות של יצחק שמיר לא ממש הוכיחה את עצמה. כ- 15 שנה אח"כ שרון קרע את הליכוד כדי לפנות את רצועת עזה, ונתניהו קרא בנאום בר אילן להקמת מדינה פלסטינאית. הימין המדיני "עמד על שלו" ולא נכנע, ובפועל נסחף לאט לאט לעבר השמאל.
  • השמאל הישראלי אולי מצטיין בפשרות עם הפלשתינאים, אבל פחות מצטיין בפשרות בכנסת ובחברה הישראלית. אתם יודעים איך זה, עם כל הצניעות, אין שום סיבה לעשות פשרות כשאתה כל כך חכם, הוגן, רואה את הנולד, ומעל הכל – פשוט צודק! בשנותיה הראשונות של המדינה היה השמאל עסוק בהגנה על "פולין הקטנה" מפני השפעות ברבריות של צפון אפריקה. עד היום הוא משלם את המחיר, כאשר תנועות סוציאליסטיות הן משום מה אשכנזיות בלבד.
  • גם בבחירות האחרונות הצלחנו במיומנות מדהימה להחמיץ הרכבה של ממשלת אחדות. העובדה הזאת מפתיעה עוד יותר כאשר נזכרים בנאום בר אילן של נתניהו ומשווים אותו למצע המדיני של קדימה.

 

מלחמות היהודים בעבר כבר אבודות, אבל לפחות אפשר להבין מהם את הבעיה. ואיך אפשר לפתור אותה בעתיד? אפשר היה לצפות ממפלגות להצהיר מראש שהן מוותרות על קווים מסוימים מהמצע שלהן כדי להגשים אחרים, ולא להציג בפני הבוחרים כאילו המפלגה תלחם "עד חורמה" בכל מה שלא מסתדר עם המצע שלה. זה בדיוק המשמעות של משא ומתן קואליציוני. ויתור על מדיניות כלכלית לטובת מדיניות ביטחונית (או ההפך), הוא עסקה הגיונית מאוד ומתחייבת מהמציאות בארץ. אפשרות נוספת (גם היא מיובאת משווייץ…) היא ללכת למשאל עם כאשר השותפות בקואליציה לא מגיעות להסכמה. כך הממשלה תוכל להמשיך לתפקד בנושאים שבהם יש הסכמה, והנושא הבעייתי נפתר בפורום אחר.

כשאני מסתכל ברשימת הפשרות והוויתורים שנאלץ לעשות, אין לי ספק שאין שום סיכוי שזה יקרה. כבר יותר קל לחתום על הסכם שלום עם הפלשתינאים, מאשר להושיב 2 מפלגות גדולות בקואליציה לארבע שנים. ועכשיו אנחנו גם צריכים שהקואליציה תתפקד? שום סיכוי..

בחלק הראשון כתבתי שלא נשארו שום טריקים טכניים שבעזרתם נוכל ליצור כאן דמוקרטיה פרלמנטרית יציבה ומתפקדת. החלק השני של המאמר עסק בהתנהגות שלנו כעם, עם ההבנה העצובה ששינוי בהתנהגות לא נראה באופק. למרבה המזל, דמוקרטיה פרלמנטרית היא לא האפשרות היחידה למשטר דמוקרטי. יש גם דמוקרטיה נשיאותית, וההיגיון שעומד מאחוריה הוא אחר מאשר פוליטיקה של פשרות: המנצח לוקח את הכל, ויש לו ארבע שנים להוכיח את עצמו. בסוף הארבע שנים אזרחי ישראל יצטרכו להחליט האם הם מעוניינים להמשיך עם המדיניות של הנשיא, או אולי לשנות מדיניות ולבחור בנשיא אחר. גם זאת דמוקרטיה. אולי היא מתאימה לנו יותר.

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , , , ,

4 תגובות

  1. איש :

    לעם מטומטם מגיעה ממשלה מטומטמת

  2. מיכאל לינדנבאום :

    לאיתי לירון,
    בשיטת הממשל שלנו,ראשי הממשלה סירסו את סמכויות הכלכלנים ואנשי-המקצוע במשרדים השונים על ידי מונופוליזציה של סמכויות ההחלטה בידי האוצר שמבצע בנאמנות את המדיניות המוכתבת על ידי ראש-הממשלה.סמכויות ראש-הממשלה מחוזקות על ידי חוק ההסדרים מחד,וההצבעה "אן-בלוק" בשם המשמעת הקואליציונית.
    על כן,דמוקרטייה נשיאותית" מתקיימת מזמן ע"י ראש-הממשלה.
    יש לה אותו "ריח-ניחוח" כי הימין,בתחפושותיו המפלגתיות השונות,כבר בשלטון 30 שנה.

  3. לדר' אדי סימון :

    מיכאל,

    מה שבעצם אתה אומר זה שאין בעיית משילות בישראל – ראש הממשלה מאוד חזק והוא לא מאויים ע"י שום גורם.

    אני ממש לא מסכים עם הקביעה הזאת, ואני חושב שדוגמאות לא חסרות: סחטנות קואליציונית, משך הכהונה הקצר של הממשלה וכו'.

  4. מיכאל לינדנבאום :

    לאדי סימון,
    סחיטה קואליציונית ומשך כהונה קצר,מעולם לא הפריעו לראש הממשלה לבצע המדיניות הימנית שחפץ בה.עוד כמה ג'ובים מיותרים פה ,עוד כמה ג'ובות מיותרות לנושאים "ייחודיים".והכל מסודר.
    במשטר נשיאותי ,אותם דברים דברים קורים,אבל הם פשוט לא "שזופים בעין השמש".

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.