דיאגו שירטה – סיפור חיים פוליטי

נושאים פוליטי ב 10.12.09 6:04

בחוגי השמאל בישראל אנחנו לרוב "מסתכלים החוצה" – אל מדינות אחרות – בהקשרים של מדינות רווחה (סקנדינביה ומערב אירופה), בהקשרים של מדינות עם אוריינטציה ניאו-ליברלית (ארה"ב וכד'). אמריקה הלטינית, עם הפערים הקיצוניים ועם "האופי הלטיני" של התושבים, היא רקע לצמיחה של אנשים בעלי תודעה מעמדית, רבים מהם יהודים. יש לנו מה ללמוד מסיפורו של דיאגו שירטה
מאת: דיאגו שירטה

"חלומו של אדם אחד הוא רק חלומו של אדם, אבל כאשר החלום הזה הופך לחלום של כולם, החלום הזה מתחיל להפוך למציאות", ארנסטו צ'ה גווארה.

נולדתי בשנת 1964 בעיר הנמל רוסריו, אבל בהיותי תינוק עברנו לגור בעיר קורדובה (העיר שבה הסטודנטים והפועלים השיגו את הרפורמה האוניברסיטאית שמבטיחה מאז לימודים אקדמיים חינם, אוטונומיה אוניברסיטאית וחופש מכל נטייה דתית, כבר בשנת 1919).
בקורדובה התגוררתי ופעלתי עד לעלייתי לישראל בדצמבר 1999.

כמו רבים מהארגנטינאים חלק משמעותי מחיי הייתי תחת דיקטטורות צבאיות וגם חוויתי מחאות עממיות המוניות שהתנגדו לאותן דיקטטורות. בעיר קורדובה היה אחד הריכוזים התעשייתיים החשובים ביותר בארגנטינה, חברות רכב כמו פיאט, רנו, פורד, קרייזלר וסדרה חשובה של תעשיות בבעלות המדינה, כמו המפעל הצבאי של מטוסים, רבות מהן היום סגורות או מופרטות. אלה, יחד עם האוניברסיטה הותיקה, הפכו את קורדובה לעיר מרדנית ולוחמנית במיוחד.

הייתי בן 5 כאשר במאי 1969 פרצה בעירי התקוממות עממית נרחבת המכונה מאז הקורדובסו. אני עדיין זוכר את הבריקדות שהקימו ברחובות עובדי חברת החשמל תחת הנהגתו של אגוסטין טוסקו. טוסקו היה מנהיג איגודים שהצליח לאחד את זרמי השמאל השונים ואת הפרוניזם הלוחם, זרמים מפולגים בשל הבדלים תיאורטיים, מאחורי המושג של סינדיקליזם (פעילות איגודית) מעמדי ולוחמני, המעורב לא רק בתביעות כלכליות מיידיות אלא גם במאבק פוליטי על מדיניות. הוא היה מהפכן גדול.

במהלך ההתקוממות העיר נשארה מספר ימים תחת שליטה עממית (פועלים וסטודנטים), המשטרה נאלצה לברוח ולנטוש את התחנות אשר נבזזו. רק לאחר כמה ימים הצבא כבש את העיר מחדש. זו היתה תחילת הסוף של הדיקטטורה הצבאית הפשיסטית של הגנרל אונגניה. הקורדובסו הפך לדוגמא של התקוממות עממית לערים אחרות בארגנטינה.

בגיל צעיר נחשפתי גם לניסיון המיוחד של פועלי מפעל פיאט, אשר תפקד על יסוד דמוקרטיה מהבסיס ואשר מעבר למאבקיו סביב תביעות כלכליות הגדיר את הצורך בהחלפת השיטה הכלכלית-חברתית כולה.

בגיל 15, תחת הדיקטטורה הצבאית האחרונה והאכזרית מכולם, הצטרפתי לליגה הארגנטינית לזכויות האדם, מסגרת הפעילות הראשונה שלי. הבעיה העיקרית הייתה סוגיית החטיפות וההיעלמויות (30 אלף נעדרים), לסייע למשפחותיהם ולקשר ביניהן וליידע את האוכלוסייה שזה מה שקורה וכל זאת תחת סיכונים גדולים מאוד. בגיל 16 הצטרפתי לנוער הקומוניסטי – הארגון הפוליטי היחיד שעדיין פעל בתנאי מחתרת שהיה נגיש לי. הייתי אחראי על ארגון תלמידי התיכון במסגרת הנוער הקומוניסטי. אחר כך, באוניברסיטה, מלאתי תפקידים בפדרציית הסטודנטים של קורדובה ואז השתתפתי במאבק כנגד ההנהגה הביורוקרטית של המפלגה הקומוניסטית אשר במשך כל שנות הדיקטטורה הצבאית בקשה למצוא דרכים לשיתוף פעולה עם "גורמים דמוקרטיים" בהנהגת הצבא. בשעה שהצבא רצח וחטף חברים שלנו, הנהגת המפלגה הקומוניסטית הארגנטינאית העדיפה את האינטרס של מוסקבה שהייתה מעוניינת בחיטה הארגנטינאית. בסופו של דבר הנוער הקומוניסטי הצליח להדיח בועידה ה-16 את ההנהגה הותיקה, הסטליניסטית והפרו-סובייטית. המפלגה הקומוניסטית מתקרבת לזו הקובנית ולארגונים מהפכניים באמריקה הלטינית. בהקשר הזה נסעתי לניקרגואה במסגרת בריגדה לסולידריות בינלאומית שבצעה תפקידי סולידריות עם המהפכה הסנדיניסטית.

בשובי מניקרגואה היו לי עוד חילוקי דעות עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית והצטרפתי לזרם "הפרוניזם של הבסיס", שם הצטרפתי לפעילות באיגודים המקצועיים, תוך מתן תמיכה לאיגוד המורים של פרובינציית קורדובה.

מאוחר יותר, כבר נשוי ועם שלושה ילדים, התפרנסתי יחד עם אשתי מייצור קרמיקה. פעילותי האיגודית התמקדה אז בארגון היצרנים העצמאיים הקטנים.

ב- 1999 ונוכח הניצחון של דה-לה-רואה בבחירות, נשיא שניסה לקבע את המודל הניאו-ליברלי בארגנטינה והחריף את המשבר הכלכלי, החלטתי לעלות לישראל. נשארתי חסר תקוות לגבי ארגנטינה וקיוויתי למצוא מחדש את האוטופיה שלי בישראל.

בישראל עבדתי בקבוצת יבנה, בבית החולים אסף הרופא, בשופרסל ובקסטרו. באסף הרופא פגשתי והתיידדתי עם הפעיל האיגודי אלי יוסף. בקסטרו כבר הקמתי את הוועד העובדים הראשון בתולדות החברה. אלי היה הקשר הראשון שלי עם החיים הפוליטיים והאיגודיים בישראל, בן אדם מיוחד וחיובי מאוד.
בישראל נולד בני הצעיר.

תוך הקמת וועד העובדים בקסטרו נוצר קשר עם הקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב, עם איתי סבירסקי ועמי וטורי. תוך זמן קצר כבר מלאנו את טפסי הלידה הפורמלית לכוח לעובדים, יחד עם ליאת יקיר טמנג, לימור אלמגור, אסף מנור, שי כהן, שי גלי ועוד חברים וחברות. במקביל ובעקבות הפרסום של סכסוך העבודה בקסטרו נוצר קשר עם חברים ממוצא לטינו-אמריקאי שכמוני היו מעורבים במקומות שונים כנגד הדיקטטורות והיו לנו השקפות דומות ביחס לניצול הקיים בשוק העבודה בישראל, ההסתייגות מהביורוקרטיה האיגודית של ההסתדרות והתנגדותנו למודל הכלכלי הניאו-ליברלי. ביחד החלטנו להקים את התנועה "כוח לטיני" כדי פעול בתוך הקהילה הלטינו-אמריקאית, כדי לצרף את העולים למאבק האיגודי והחברתי בהתארגנויות שונות, אבל בעיקר כדי לתת להם כלי הגנה וסיוע משפטי מינימלי כדי שיקימו וועדי עובדים במסגרת של כוח לעובדים.

לפני שנה נפגע דיאגו בתאונת עבודה שהותירה אותו נכה. בעקבות כך פוטר. עכשו הוא מובטל ומתקיים מקצבות נכות ומדמי אבטלה.