חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הפתרון לסגירת מפעלים – העברת הבעלות לעובדים

נושאים דעות, זכויות עובדים ותעסוקה, כלכלה ותקציב ב 2.12.09 6:07

תופעת ההטבות שמעניקה המדינה לבעלי-הון כדי להקים מפעלים אינה מקדמת את הצמיחה הכלכלית. בעלי ההון נהנים מההטבות ולאחר זמן סוגרים את המפעל, ומפטרים את העובדים. צריך להפעיל שיטה אחרת, של העברת בעלות המפעל לעובדים. אולי זהו פתרון  שימנע סגירת מפעלים ופיטורי עובדים חוזרים ונשנים

מאת: ק. טוכולסקי

הידיעות על סוף המשבר לא הגיעו לדרום

בזמן שעיתוני הכלכלה מדווחים על סימני התאוששות כלכלית קטנים ככל שיהיו באותיות קידוש לבנה המשמשות מלכודת למשקיעים פוטנציאליים בשוק ההון, הרחק הרחק בעמודי החדשות של המקומונים, מסתתרת המציאות הלא מתאוששת של. כן צמיחה לא צמיחה, בדרום העמוק של מדינת ישראל עסקים כרגיל לפני המשבר. במהלכו, וכעת במה שאמור להיות לאחריו, מפעלים נפתחים בעזרת סיוע ממשלתי נדיב ונסגרים לאחר תום הסיוע. לפני כחודש נסגר מפעל סנצ'ורי מיראקל, שבגלגוליו הקודמים היה מוכר כ"אומן" ו"ניו-הורייזן". המחזוריות קבועה, הסיפור מוכר. משקיעים באים והולכים, הטבות ניתנות להם והמפעלים נפתחים ונסגרים. והעובדים, אותם עובדים שמוכנים לחזור ולעבוד בשביל שכר עלוב, בעבודה שוחקת גוף ונפש, רק בשביל להתפרנס, הם ילכו הביתה ללשכת האבטלה ואבטחת ההכנסה, עד שייקראו שוב בסיבוב הבא לחזור ולעבוד בשביל שכר נמוך ובתנאים עלובים. עד ששוב יכלו הבעלים והמנהלים את המענקים וההטבות, המפעל יקלע מחדש לקשיים וייסגר, וחוזר חלילה.

בדרום ובצפון, ולמען האמת גם בלא מעט מפעלים במרכז, בכל מקום שניתן להגדרה כפריפריה תעסוקתית, המצב הזה נמשך כבר שנים. יזמים עושים סיבוב על הטבות ממשלתיות ולאחר שנגמרת החגיגה המסובסדת הם עושים אקזיט, מי למזרח מי למפעל המסובסד הבא ומשאירים אחריהם את אותה המציאות העגומה של עובדים ללא עבודה במקומות ללא עתיד. בדרום מציאות זו עגומה במיוחד. שנים על גבי שנים, אותן כותרות מספרות את אותו הסיפור על אותו המפעל, ששוב נסגר, והותיר את עובדיו קשי היום ללא תעסוקה, במקום שאין בו ממש אפשרויות פרנסה. לכולם ברור כל הזמן שצריך להביא מפעלים חדשים לנגב, אלא שמפעלים הולכים ובאים, מענקים משולמים לבעלים שונים והסיפור חוזר על עצמו כבר למעלה מ-25 שנה. המפעל מוקם, המענקים וההטבות ניתנים, ואחרי כמה שנים הבעלים סוגר את העסק והעובדים נותרים מאחור, באופקים ובאר שבע, בנתיבות וערד, ללא עבודה ויכולת להתקיים בכבוד.

הגיע הזמן לשאול את השאלה, אולי ההטבות שנותנת המדינה ניתנות לגורם הלא נכון. אולי הגיע הזמן שהשקעות כספי הציבור יחזרו לציבור. בכל העולם, באזורים בהם מקומות עבודה ברחו בגלל היכולת להרוויח יותר באזור אחר, במדינה אחרת, רק צורה אחת של העסקה הוכיחה את עצמה לאורך זמן. העברת הבעלות לידי העובדים עצמם. אולי פעם אחת במקום לתת את ההטבות, המענקים והפטורים ממס למשקיע פרטי, תנסה המדינה להעניק את ההטבות השונות לעובדים. ניסוי פשוט, להגיד לעובדים: "קחו את הכסף הדרוש להתחלת העבודה, קבלו פטור ממיסים על המבנה למשך שנה שנתיים, ותתחילו לא רק לייצר את המוצר בעבודתכם הקשה אלא גם להיות הנהנים מפירותיו". המדינה תוכל לדוגמא לתת ליווי מקצועי ויעוץ ניהולי, כדי לסייע לעובדים ולכו תדעו אולי כשלא צריך רק למכסם רווחים בשביל בעל הון, אלא מספיק שהמפעל מכסה את הוצאותיו ומסוגל לשלם שכר לעובדיו, המפעל יוכל להתקיים.

הוצאת גורם שגם מוכן להיכנס לעסק רק תמורת הטבות כפטור ממס ומענקים וגם דורש להפיק ממנו רווח עשויה לשנות את תמונת המצב בדרום. דמיינו את האפשרות שמפעל אחד באופקים יוקם בצורה זו, ויצליח. אולי, לאחר עשרות שנים של השקעות ביזמים ובעלים פרטיים שנכשלות פעם אחר פעם מחדש, יתגלה שיש שיטה שאמנם אינה טובה לשוק הפרטי ושלטון ההון, אלא רק לעובדים בעיירות הפיתוח אבל היא גם עובדת לאורך זמן.

כי הרחק הרחק מהכותרות המבריקות על התאוששות, מהצגים הירוקים של הבורסה שממחזרים את אותן ניירות חסרות ערך כדי ליצור שוב אשליה של חוסן כלכלי, יש אזורים שלא זוכים לאותן מצגות של התאוששות, שבהם כל תופעות המשבר של אבטלה, העדר חוסן כלכלי, עוני, נמשכות כבר שנים על גבי שנים. אפשר להמשיך לשחק את משחק ההטבות לגורמים פרטיים שמעוניינים רק במכסום רווחים, אפשר גם פעם אחת לנסות ולהשקיע אחרת.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , ,

7 תגובות

  1. איתי :

    מעבר להצעה התיאורטית ומעבר לאזכור הצלחות של קואופרטיבים תעשייתיים בעולם, ראוי לשאול מדוע בארץ זה לא מצליח, והאם האשם הוא רק בממשלה/בעלי הון או שיש כאן גם עניין תרבותי, שמאפשר לקואופרטיב בספרד או בסקנדינביה להצליח אך לא בישראל.

    מקרה מעניין שאפשר לקחת כדוגמה – מתפרת עצמאות במצפה רמון, שהסיפור שלה תועד בסדרה המעולה "דרומה"

    http://sites.google.com/site/avnidon/home/don

    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20070126_818136

    ככל הידוע לי לאחר עליות ומורדות הקואופרטיב חי וקיים, אך כיצרן מדים הוא תלוי לחיים ולמוות בהזמנות ממשרד הביטחון (שהאוצר לוחץ להעביר לסין). ראוי לשבח חה"כ מתן וילנאי שדאג להעביר הזמנות למתפרת עצמאות וכך לתת לה מעט אוויר לנשימה.
    ועדיין, אם הקואופרטיב תלוי בצבא ובפוליטיקאים – זה אומר שאין שם באמת עצמאות (ובטח לא רווחה כלכלית). מחר יבוא סגן שר ביטחון חדש והעובדות עלולות להיפלט למעגל האבטלה.

  2. לקסי :

    עד ל"החלפת הדיסקט" הראשונה, ההעדפה היתה לעידוד קואופרציה.
    הקואופרציה בארץ פרחה עד שנות הששים.
    בערך אז החלה חקיקת חוקי "עידוד השקעות הון".
    ההמשך היה העדפת הון בכל הזדמנות, את הפירות הבאושים אנחנו מריחים ומואכלים היום.

    בנוסף למתפרה במצפה רמון היה גם "חסין אש" מפעל לרעפים בבאר-שבע שהוקרס ע"י בעליו. יזמה של העובדים ומועצת פועלי באר שבע הביאו לרכישת המפעל על-ידי העובדים שהתאגדו לקואופרטיב. איני יודע אם הקואופרטיב שרד משבר שדווח אודותיו לפני כמה שנים.

    חזרת קואופרציה יצרנית לסביבה הכלכלית בישראל מותנה בשינוי תרבותי מ"אני צורך משמע אני קיים" לאדם הרואה עצמו יותר יוצר מצורך. (שזה בערך מה שאנחנו כאן ב"עבודה שחורה" מנסים לעשות).

  3. דניאל :

    הפתרון לסגירת מפעלים לא מוצלחים,
    הוא לא לפתוח אותם מלכתחילה.

    הסבסוד הממשלתי מייצר בועות, וברגע שהסבסוד הממשלתי נעלם – המפעל כבר לא משתלם יותר.

    אם למפעל יש הצדקה כלכלית, הוא יקום גם ללא סבסוד.

    אם העובדים אכן כשירים לנהל מפעל רווחי – הם יקימו אותו לבד, גם ללא "בעל מפעל".

  4. "Professor Mises, take it away": :

    People expatiate on alleged government encouragement of production. However, government dies not have the power to encourage one branch of production except by curtailing other branches. It withdraws the factors of production from those branches in which the unhampered market would employ them and directs them into other branches. It little matters what kind of administrative procedures the government resorts to for the realization of this effect. It may subsidize openly or disguise the subsidy in enacting tariffs and thus forcing its subjects to defray the costs. What alone counts is the fact that people are forced to forego some satisfactions which they value more highly and are compensated only by satisfactions which they value less. At the bottom of the interventionist argument there is always the idea that the government or the state is an entity outside and above the social process of production, that it owns something which is not derived from taxing its subjects, and that it can spend this mythical something for definite purposes. This is the Santa Claus fable raised by Lord Keynes to the dignity of an economic doctrine and enthusiastically endorsed by all those who expect personal advantage from government spending. As against these popular fallacies there is need to emphasize the truism that a government can spend or invest only what it takes away from its citizens and that its additional spending and investment curtails the citizens' spending and investment to the full extent of its quantity.

    While government has no power to make people more prosperous by interference with business, it certainly does have the power to make them less satisfied by restriction of production.

  5. יונתן שחם :

    היי דניאל, נעלמת:
    http://www.blacklabor.org/?p=14057

  6. שומר הלילה :

    רשמו את הרגע הזה קוראים יקרים, אני אשכרה מסכים ל-2 המשפטים הראשונים בטור הדעה הזה.

    השאר, כמובן. הוא בבל"ת טהור.

    אתה רוצה מפעלים ומקומות תעסוקה בנגב?

    אל תתן להם שקל מתקציב המדינה – הפחת להם דרמטית את המיסוי (לכולם, כן? לא רק למקורבים כמו בשיטה הנוכחית). זה עבד באירלנד, אין סיבה שזה לא יעבוד פה.

  7. עמית-ה :

    לדעתי המדינה צריכה לסייע בעיקר לעסקים קטנים.
    בעסקים גדולים יש הרבה יותר שיקולים פיננסיים-בלתי יצרניים.
    לבעלי עסקים קטנים יש פחות אופציות לשינוי, יש להם קשר נפשי דומיננטי לעסק, בעלי עסקים כאלו יאבקו בנחישות גדולה יותר למען ההישרדות.
    עסקים קטנים גמישים יותר, הקשר עובדים בעלים בלתי אמצעי, יש יותר דאגה והבנה לעובדים.
    אני חושב שמבחינות אלו עסקים קטנים וקואופרטיבים דומים ולכן יכולתם לעבור זמנים קשים גדולה יותר.

    באופן כללי יש לזכור שהמדינה מתפקדת כאן כמו מחזור המים.
    כמו שהמים מתאדים מתאבִּים יורדים על האדמה ומשקים את כל הצמחים – כך המדינה שואבת מיסים ומחזירה אותם באופן מֻכוון לענפים השונים.
    כאשר ההחזרה אינה מושכלת אנחנו רואים התמוטטות של ענפי כלכלה.
    בדרך כלל כשהשיטה עובדת היטב לא מרגישים שהיא קיימת, ובמקרים קיצוניים מדובר על הצלת בנקים להשקעות.
    בימינו ה"נורמליים" מדובר רק על ייבוש החקלאות כתוצאה מהפסקת ההשקעה במו"פ, תכנון, סבסוד וניהול כפי שקורה כאן- http://www.blacklabor.org/?p=14323

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.