חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ואולי כבר עדיף להתפקד לקדימה?

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 22.11.09 6:10

ההצטמקות המכאיבה בכוחו האלקטורלי של השמאל מצריכה לצד הדיון האידיאולוגי גם דיון קונקרטי בחלופות להתארגנות במסגרת רשימות. המאמר הנוכחי דן באופציה שאין מרבים לדון בה – התפקדות לקדימה

מאת: איתי אשר
 
בטור הקודם ניסיתי להבין מדוע בשמאל הישראלי המוכה והחבול צצות חדשות לבקרים התארגנויות על-מפלגתיות חדשות ("המטה הסוציאל-דמוקרטי", "הרשת", "אפשר אחרת", "חברה אחרת אפשרית" ועוד) ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במשימה האפרורית והחשובה ביותר: פירוק והרכבה של רשימות לקראת הבחירות הבאות. ברשימה הנוכחית וברשימות הבאות אני מבקש לבחון כמה חלופות לבניית רשימות כאלה.

שאלת המפתח שממנה צריך להתחיל היא כמה רשימות אפשר להכניס לכנסת בגזרה בין קדימה לבל"ד ורע"ם-תע"ל. אני משתמש במונח "גזרה" ולא במונח "מחנה", בגלל התהום הפעורה בין שמאל ציוני ללא ציוני בציר המדיני-בטחוני. לדוגמה, דב חנין ועמיר פרץ יכולים להסכים לחלוטין בנושאים כמו הפרטה, התאגדות עובדים ומס חברות, אבל כאשר פרץ היה שר ביטחון וניהל מבצעים בעזה ובלבנון, דב חנין עמד על הבמה בהפגנות שבהן פרץ כונה רוצח ילדים. אם לא נראה את פרץ וחבריו ואת חנין וחבריו רצים לכנסת באותה רשימה, זה לא יהיה בגלל ענייני עלבונות ואגו, אלא בגלל הבדלי גישה אמיתיים, וגם בגלל חישוב אלקטורלי קר.

 
רקע במספרים
בבחירות האחרונות התמודדו בגזרה הזו 6 רשימות מתוך 34 רשימות בסה"כ: מפלגת העבודה בראשות ברק (13 מנדטים), מרצ (3 מנדטים), חד"ש (4), התנועה הירוקה-מימד (כ-28 אלף קולות, הרבה מתחת לאחוז החסימה), והרחק מאחור – ישראל חזקה ודעם. אבל הן קמפיין הבחירות של העבודה בראשות ברק והן התנהלותה לאחר הבחירות מציבות אותה למעשה מימין לקדימה וקרוב יותר לליכוד, ולכן הייצוג האמיתי של הגזרה הזו בכנסת ה-18 הוא כ- 12 מנדטים בלבד ולא 20 (חד"ש, מרצ, וחמישה ח"כים מסיעת העבודה – קבוצת הארבעה ושלי יחימוביץ'). לשם השוואה, בכנסת ה-13 היו לגזרה הזו 59 מנדטים. ואח"כ – 48 מנדטים בכנסת ה-14, 41 מנדטים בכנסת ה-15, 30 מנדטים (לא כולל אחמד טיבי) בכנסת ה-16, ו- 27 בכנסת ה-17. רבבות מלים כבר נכתבו על הסיבות להתרסקות השמאל, אך לצורך הדיון כאן חשוב לשים לב שלא הפיצול המפלגתי הוא שגרם לקטסטרופה, בוודאי לא בבחירות 2009 שהתאפיינו ברתיעה של הבוחרים ממפלגות קטנות וזעירות. לדוגמה, אילו כל מצביעי התנועה הירוקה מימד (כמוני) היו סותמים את האף ומצביעים לרשימתו של הגנרל ברק, התוצאה היתה קרוב לוודאי עוד אצבע בכנסת (ד"ר עינת וילף) לטובת מדיניות ההפרטה. אם כולנו היינו מצביעים למרצ, זהבה גלאון היתה בכנסת, שזה נחמד אבל לא ממש משנה את התמונה הכללית. לעומת זאת, אם עוד כמה מנדטים של העבודה היו זולגים אל קדימה, לביבי נתניהו היה הרבה יותר קשה להפריט קרקעות, ואולי הוא אפילו לא היה ראש ממשלה. וזה בדיוק הפרדוקס: קדימה של לבני ואדלר תורמת לחיסול השמאל הרבה יותר מרשימות קטנות כמו הירוקה-מימד או דעם, אך במצב הנוכחי היא הולכת ונכנסת לתפקיד  שמילאה בעבר מפלגת העבודה.
  
תסריט א' – להשפיע מבפנים על "קדימה"
 
זהו תסריט של חוסר ברירה. לפי תסריט זה מכירים פעילי השמאל בחוסר היכולת לבנות כוח פוליטי אפקטיבי משמאל לקדימה במגזר היהודי, בין אם זה נעשה על גבי פלטפורמה קיימת ומוכרת (העבודה, מרצ, חד"ש) ובין אם זה נעשה בבניית פלטפורמה חדשה (התנועה הירוקה, מפלגה סוציאל דמוקרטית, "עם אחד 2", וכו'). פעילים סוציאל-דמוקרטים וותיקים ביסו"ד, ובראשם פרופ' דני גוטוויין, נהגו להסביר בעבר את החשיבות של ההתפקדות המאורגנת וארוכת הטווח למפלגת שלטון כדי להשפיע בה מבפנים, גם אם בתור מיעוט. אלא שהנמשל שלהם – מפלגת העבודה, הולך ונהיה פחות ופחות רלוונטי בתור "מפלגת שלטון". המסקנה – אם רוצים להשפיע מבפנים על מפלגת שלטון עלינו לסתום את האף להתפקד לקדימה כפי שעשו כבר אלפי עובדים מאורגנים ואנשי המגזר החקלאי שנושמים פוליטיקה הרבה יותר ממני ומריחים מהי מניה עם פוטנציאל ומהי ספינה טובעת (דוגמאות להתפקדות מאורגנת של "מתפקדי עבודה מסורתיים" לקדימה: כאן כאן וכאן). התפקדות המונית שכזו יכולה לשנות את אופי המפלגה מהקצה אל הקצה. מיה בנגל (שחשוב להגיד שהיא כתבת חצר של ברק) מעלה תרחישים בכיוון. 
 
התסריט הזה עלול להיות התסריט הרלוונטי היחיד במקרה של שינוי משמעותי בשיטת הבחירות (בחירות אזוריות, העלאת אחוז חסימה) המשחק לטובת הליכוד וקדימה ונגד מרצ, חד"ש, הירוקה-מימד ומפלגות חדשות. במצב כזה ייאלצו אנשי השמאל לקחת דוגמה מעמיתיהם בבריטניה, שם רוב הפעילות של השמאל מרוכזת בהתארגנויות רדיקליות בתוך הלייבור (יש גם מפלגת שמאל ממש משמאל ללייבור, שהספיקה להתפצל ולהתפייס מאז הקמתה ב-2004, יש לה נציג אחד בפרלמנט…).  
 
אבל רגע, אין באמת הבדל בין קדימה לליכוד!

אני מסכים עם זה רק באופן חלקי. ההתגייסות מעוררת ההשתאות של קדימה למאבק בהפרטת הקרקעות מלמדת אותי שבציר הכלכלי יש שם יותר עמימות ואופורטוניזם מאשר אידיאולוגיה קפיטליסטית מובנית ונוקשה בסגנון ביבי-שטרסלר. זה נכון שההבדלים האמיתיים הם קטנים ממה שהציבור הרחב תופס, אך התפקדות מאורגנת היא בדיוק מה שיכול לקחת את קדימה שמאלה ולהחזיק את מנהיגיה בביצים במחויבות לשלום ולשוויון, בדיוק כפי שעשו הארגזים של פייגלין לח"כים של הליכוד. לכן מובן מדוע התפקדו מאות חברי אגד לקדימה כשמופז היה שר תחבורה, כדי לעצור את תהליך ה"הפרטה" של קווי אגד. אילו קדימה היתה "מפלגת ההפרטות", ההתפקדות הזו היתה חסרת טעם.  

נראה לך שבקדימה יתנו ל"פייגלין אדום" להיכנס כל כך בקלות?

ברור שלא. ההבדל בין ההצעה שלי ובין סיפור פייגלין ולהבדיל מיזוג העבודה-עם אחד הוא שפרץ ופייגלין שיחקו על כל הקופה וניסו לכבוש את המפלגה, ואני מדבר על התפקדות כמותית אבל "בחתימה נמוכה", בדיוק כמו זו של עובדי אגד, וועדים גדולים וחקלאים שכבר התפקדו לקדימה. אם כל שלושת המנדטים שהצביעו למרצ היו מתפקדים לקדימה, היינו רואים את הח"כים של קדימה נלחמים הרבה יותר על נושאים ליברליים שחשובים לבוחרי מרצ, ובוודאי שהרכב הרשימה היה כולל יותר "יונים" ופחות "נצים".  

אבל זה מגעיל אותי…

חברים, אם אתם רוצים פוליטיקה בלי גועל, לכו לכאן, זה לא עובד. לידיעתכם, גועל יש גם במרצ ובתנועה הירוקה-מימד, לא רק במפלגות הגדולות (והגדולות לשעבר) והשאלה איפה העיסוק בגועל מניב יותר השפעה ברמת המדינה והחברה. כדי לאזן את תחושת הקבס, תמיד אפשר להתפקד לקדימה בצורה מאורגנת ולהצביע בשקט באופן אישי למרצ/חד"ש כמו לא מעט מחברי מפלגת העבודה ב-2009, ובדומה למה שעושים חלק מחברי "מנהיגות יהודית" בליכוד.
 
ברשימה הבאה אסביר מדוע אני דווקא לא תומך (כרגע) בפתרון של התפקדות המונית לקדימה,
ואציג את החלופה הבאה – רשימת שמאל מאוחדת.
נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , ,

30 תגובות

  1. אלי סתוי :

    רגע האמת של מפלגת העבודה ,כמפלגה סוציאל דמוקרטית מרכזית בישראל.
    http://www.makolot.co.il/79532/ELI

  2. ק. טוכולסקי :

    סביר להניח שהמואדים בעבודה ילכו לפחות בחלקם לקדימה. אם הם יביאו איתם מתפקדים, לא יותר מ-20 אלף, הם יוכלו להשתלט על המפלגה. זה לא רעיון רע. דמיינו לכם שמתום ה25-30 מנדטים של קדימה 8-10 הם סוציאלדמוקרטים, אוליאפילו יותר. מהצד השני הגירה של פורשי העבודה בחלקם לקדימה אינה סיבה להפסיק את התוכניות לאיחוד השמאל שמשמאל לעבודה, פורש עובדה או שניים, מרצ, חד"ש, הירוקה מימד אם היא לא תלך לקדימה, לא רעיונות רעים.

  3. ל רפי :

    הבנתי.
    השמאל מתפרק משום שהוא לא רלוונטי, ואין לו למעשה שום מסר ייחודי. כ"כ, התנהלותו הערכית, הנורמטיבית והמינהלית אינה שונה במאומה מזו של המרכז, הימין או כל אפשרות מפלגתית אחרת.
    קדימה נתפסת כאופציה משום שהיא נראית עתירת-ח"כים ונוח לחשוב שתשאר כזו גם בבחירות הבאות. אם תתוגבר ע"י המתפצלים הסידרתיים מהשמאל, יש לה לכאורה סיכוי להביס את ביבי והימין.
    האפשרות שהכוח הצנטריפוגלי, הדוחף את המפה הפוליטית הישראלית ימינה ויעשה כן גם בבחירות הבאות, כלל אינו עולה כאן על הפרק – ובעצם, מדוע?
    אני סבור, למשל, שחלק מתומכי קדימה יחזור לליכוד, משום שלקראת הבחירות הבאות, הליכוד יראה יותר מרכז מאשר ימין, והימין האמיתי יזוז יותר ימינה. לכן, קדימה תשמור בקירוב על כוחה רק אם תתימך ע"י שאריות השמאל הציוני.
    ניתוח ההתרחשויות הצפויות במפה הפוליטית של ישראל מבלי לקחת בחשבון מה יקרה באיראן, מה יעשה אבו-מאזן, לאן יגרר נתניהו במאבקו לשרוד פוליטית מול סוריה והפלשתינאים ומה יקרה בעיראק עם יציאת האמריקנים משם, הוא ניתוח-סרק. לכל אחת מהתפתחויות אלה ובוודאי לכולן יחד תהייה השפעה מכרעת על ההערכות הפוליטית הפנימית כאן.
    דעת הקהל הישראלית מושפעת כיום מחמישה גורמים מרכזיים: א. האיומים האסטרטגיים, ב. הביטחון השוטף, ג. ההתפתחויות בצד הפלשתינאי (לרבות ערביי ישראל – עד עתה שום נכונות להסדר, אבל הרבה רעש, צילצולים ומניפולציות פוליטיות, ד. המצב הכלכלי, ה. האוירה הבינלאומית – ככל שתחריף נגד ישראל, תהיה דעת הקהל לעומתית יותר. הציבור והפוליטיקאים משלמים אמנם מס שפתיים לנושאים נוספים, אבל "ביום הדין" חשיבותם בתהליך קבה"ח של הציבור תהיה משנית לגורמים הקודמים.
    משום כך, אג'נדה מדינית שאינה מקובלת על מרבית הציבור, ואג'נדה כלכלית-חברתית שאינה נמצאת במוקד קבה"ח הפוליטיות שלו, לא ישקמו פוליטית את ה"שמאל הציוני-סוציאליסטי".
    קיימת דרך סבירה אחת להשתקם, ומוקדה של דרך זו אינו נמצא במניפולציות אירגויות, אלא בטריפת קלפים אידיאולוגית. עיקרו של מהלך כזה הוא גיבוש עקרונות לתוכנית מדינית וחברתית-כלכלית שתעמוד במרכז ההסכמה הלאומית הנוכחית של הציבור היהודי-ציוני בישראל, ולאו דווקא במרכז ההסכמה של הערבים או של משרד החוץ בוושינגטון. סביב גישה כזו, הנתמכת ע"י קבוצת אישים מקובלים על הציבור ובעלי קבלות ביצוע, ניתן יהיה לרכז 40 -50 מנדטים ולהוביל את המדינה לפחות קדנציה אחת. ההמשך יהיה תלוי ביכולת הביצוע ובנאמנות של ההנהגה שתיבחר להבטחותיה לציבור. נאמנות כזו תשדר יושרה, הגינות, שרות הציבור וחזרה לעקרונות הבסיסיים של דמוקרטיה אמיתית.

  4. יהושע בן משה :

    החזרה האינסופית על חיבור תסריטים לא תורמת לפעילות הממשית וספק אם אנשים רבים מגלים עיניו בהם.
    חיבור של מי מה"מורדים" בעבודה לקדימה שייך גם לתחום הדמיונות הלא רלבנטיים של מפעילי בית הספר לחיבור תסריטים .
    חבל על הזמן המבוזבז !!

  5. עמי וטורי :

    איתי כל הניתוחים פה לוקים בדחיקת הקץ. אני מבין ח"כ פעיל שמבחינתו הסוגיה היכן יהיה בכנסת הבאה היא סוגיה דוחקת. אבל רוב ההכותבים פה אינם ח"כ פעילים וכניראה שגם לא יהיו כאלו בכנסת הבאה. לכן העבודה האמיתית היא זו שמסתכלת 5 – 10 שנים קדימה.
    הליבור הבריטי, (שאפילו במצבו הנוכחי כל השוואה בינו לבין מפלגת "קדימה" היא מוזרה משהו), צמח כזרוע הפרלמנטרית של ארגוני העובדים הבריטים תוך צירוף אינטלקטואלים שוחרי טוב (הפבאיינים). גם כיום יש ל TUC פדרציית ארגוני העובדים הבריטית מקום מובנה בתוך המפלגה. מאחר וה TUC בנוי כמו ארגון עובדים נורמאלי אין לליבור אפשרות לחרוג מגבולות גזרה מסוימים בתחום הכלכלי חברתי. ולראיה למרות רטוריקת "הדרך השלישית" הליבור חוקק בבריטניה את חוק שכר המינימום והעלה אותו דרמטית, הרחיב את תחולת ההגנה לעובדים שובתים מפני תביעות נזיקין ואת ההגנה על עובדים שובתים מפני פיטורים, (הגם שבתחום זה בריטניה עדיין מפגרת אחרת רוב מדינות אירופה ואפילו אחרי ישראל), הגדיל את חופשת הלידה, בלם חלק מתהליך ההפרטה במערכת הבריאות והלאים מחדש כמה מהגופים שהופרטו ע"י תאצר.

    מסיבה זו אני ורבים מחברי בכוח לעובדים גם נגד התפקדות לקדימה ובעד יוזמות כמו: "המטה הסוציאל דמוקרטי", "הרשת", "אפשר אחרת", ואו מפלגה עצמאית על בסיס מורדי העבודה ומר"צ מתוך תקווה שייצרו אולי משהו שאני ואנשים אחרים "בכוח לעובדים" יוכלו להמליץ עליו בלי לחטוף בחילה ובלי להיות טהרניים. אבל לדעתי מנהיגות אמיתית צומחת במאבקים. וכל מאבק עובדים מוצלח המונע מלמטה, מייצר עוד ועוד מובילים פוטנציאלים שמסוגלים בטווח הארוך ליצור כוח פוליטי סוציאל – דמוקרטי מהסוג שטרם פעל בו. מכאן גם נובע שבעיני שם צריך להיות הדגש והמוקד של פעילות השמאל והיתר הוא חשוב אבל פחות.

  6. לקסי :

    איתי,
    האם אנחנו צופים בשלב מעבר מאידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית למניפוליטוריקה (מניפולציה, רטורית, פוליטית)?

    הגשמת הרעיון של חבירה לקדימה היא קבורת חמור מחוץ לגדר של חזון תקומת הסוציאל-דמוקרטיה, קל וחומר סוציאליזם (הסיפא מיועד לק. טוכולסקי)

  7. ק. טוכולסקי :

    רק לשם ההבהרה אני בעד איחוד של חד"ש, מרצ, כמה מפורשי העבודה והירוקה מימד
    אני לא פוסל שמי שלא מוצא את עצמו בבית במבנה הזה וזה כולל כמה סוציאל דמוקרטים ילך לקדימה ביחד עם אותם פורשי עבודה שמתאימים לה כמו פינס, תמיר וכבל.

  8. איתי :

    יהושע, שנינו מסכימים בעצם שאסור לבזבז זמן וצריך להתארגן, והשאלה היא למה מתארגנים.

    דרך אחת היא לחכות לכך ש"מנהיגינו" יקבעו את המסגרת הארגונית ואנחנו נפעל בה כחיילים. למשל, תחשוב על אדם תיאורטי שהוא פעיל של עמיר פרץ. אני מניח שאם עמיר פרץ יקים מפלגה האיש יירשם מייד כחבר, אם הוא יחזור למירוץ לראשות העבודה – האיש יהיה פעיל שלו במערכה הזו, ואם הוא יחבור לקדימה האיש יתפקד לקדימה (כזכור אתה הצבעת הפעם קדימה). לאור העובדה ש"מנהיגינו" לא מגלים לנו את הקלפים ולא משתפים אותנו בתובנותיהם בנושא, אני חושב שמן הראוי שאנחנו נעלה את החלופות על השולחן אעפי שהעיסוק בכך נחשב לכמעט טאבו בקרב פעילים פוליטיים "מסורתיים", שלא רוצים לשרוף קשרים וגשרים במפלגה בה הם חברים. אני חושב שהמשחק לפי חוקי המשחק המקובלים לא משרת את האינטרסים של הסוציאל-דמוקרטיה ככלל, אלא את האינטרסים של החכים.

    עמי,
    אני מסכים לחלוטין עם הצורך לפעול בטווח הארוך וכוח לעובדים זו זירה מצוינת. אני גם מסכים שאין מה להשוות בין השפעת וועדי עובדים על קדימה ובין השפעתם על הלייבור. זו רק היתה דוגמה למצב שבו אין כמעט ברירה אלא השפעה מבפנים על מפלגת שלטון. עם זאת, אני חושב שאין מקום להשוות בין התפקדות לקדימה ובין תמיכה ביוזמה על-מפלגתית כ"אפשר אחרת". ההנחה שלי היא שללא קשר לפעילות הליבה של כוח לעובדים, ל"כוח לעובדים" יהיה יותר כוח ככל שיותר חברים בה יהיו *** גם חברים במפלגות ***, והשאלה היא כיצד לפלג את "סל ההשקעות" בצורה המיטבית ובהינתן רצונותיהם של החברים. אצל בעלי הון זה מאוד נהוג לתרום גם למועמד מהליכוד וגם למועמד מהעבודה/קדימה וכך הסיכוי להחזרת ההשקעה גדל. כנ"ל קורה גם בקבוצות אינטרס – לוועדים גדולים, למתנחלים וללובי החקלאי יש השפעה באמצעות התפקדות מאורגנת ביותר ממפלגה אחת.
    אם אין בקרב פעילי כוח לעובדים רצון להתפקד לקדימה (או לעבודה ולליכוד) זה מובן לגמרי. אם כך עדיף שיתפקדו לבית היהודי, מרצ, חד"ש והתנועה הירוקה + מימד על פני שלא יתפקדו בכלל.

    לקסי, במקום לקונן, תקרא את הסוף של המאמר ותבין שאני ממש לא חושב שחבירה לקדימה זה הפתרון. משיקולי זמן ומקום לא פירטתי את הנימוקים.
    עם זאת, אם נידחף לכיוון של משטר דו מפלגתי כמו בארה"ב ייתכן שלא יהיה מנוס מלהתפקד לקדימה, שתהיה (למרבה הצער) המקבילה הישראלית למפלגה הדמוקרטית בארה"ב – משופעת בהון-שלטון, אבל גם הבית לוועדי עובדים ולכוחות ליברליים-פרוגרסיביים. הנבואות לפיהן קדימה היא אפיזודה חולפת והעבודה היא היא החלופה השלטונית לליכוד בינתיים לא מוכיחות את עצמן, ולדעתי ההדרדרות של העבודה אל שולי הבמה אינה עניין פרסונלי שיכול להיפתר בהחלפתו של של ברק באיזה הרצוג או פינס.

    טוכולסקי – הבנת.

  9. יהושע בן משה :

    התגובה של איתי מאשרת שאנחנו לא מסכימים בשום דבר.
    גם האזכור למי הצבעתי והמלצתי להצביע בבחירות האחרונות, וכנירה כיוונתי לדעת רבים, לא מחזקת את הציור הדמיוני של הפעיל התיאורטי .
    גם החזרה על "להתפקד למפלגה אחד ולהצביע למפלגה אחרת " לא מוסיפה לשיח הפוליטי הרציני.
    צר לי, זה המשך לבזבוז בזמן.

  10. ק. טוכולסקי :

    דרך אגב
    אני איש שמאל שלא רואה במפלגת העבודה בית סוציאלדמוקרטי או סוציאליסטי. אני לא מבין את המתקפה על איתי מסיבה פשוטה. אני התפקדתי לעבודה בשביל פרץ ויחימוביץ ועזבתי כשהבנתי שבאותה מידה הייתי יכול להתקפד לקדימה בשביל אורית זוארץ. זאת תמימות לחשוב שהתפקדות לעבודה בשביל יולי תמיר היא בסדר אבל התפקדות לקדימה בשבילה היא לא. אין הבדל בין העבודה וקדימה, שתיהן משרתות את ההון. אז אם יבחרו כמה חברים שתומכים בפיצול העבודה ללכת עם מי מהמורדים שירצה לקדימה ויקחו איתם גם את הירוקה מימד שיהיה להם לבריאות, אולי הם יגיעו להישג. אני מחכה לאיחוד בין מרצ חדש אולי גם הירוקה מימד ומורד או שניים מהעבודה. זב לא יהיה קל אבל בהנחה שהתיאוריה שצריך מפלגת שמאל לרדיקלים ולסוציאליסטים ומפלגת שמאל מרכז לסוציאלדמוקרטים הורידם יותר ואנשי מחנה השלום והליבראלים, מה ההבדל בין העבודה וקדימה?

  11. יהושע בן משה :

    הנני מרשה לעצמי לחזור על מה שכבר כתבתי לאחר ההתכנסות של "הבמה הדמוקרטית"

    התאכזבתי לטובה בכנס של המורדים , ובאמת אני חושב שאין לנו צורך בבמה חדשה ולא בדיבורים נוספים אלה במעשים.

    והמעשה המתבקש הוא הקמת גוף חדש אשר יהיה מסוגל ללכד את נאמני תנועת העבודה והשמאל הסוציאל-דמוקרטי הישראלי.

    אין צורך לחכות למורדים ולהתפלגותם ממפלגת העבודה, הם יקלטו בגוף החדש בהמשך אם רצונם בכך.

    מה שנחוץ היום הם כמה עשרות צעירים אשר יקימו את" העבודה החדשה המאוחדת" , חס וחלילה לא בשם כזה, אלה בשם מקורי ומושך.

    קהל היעד הם קודם כל אותם האנשים שלא הולכים להצביע באין חלופה מושכת, וכמובן מאוכזבי העבודה לדורותיהם.

    המורדים צריכים להבין שהזמן לא פועל לטובתם ולכן חבל לבזבז זמן.

    צריך לשתף שיתוף אמת את אנשי מרץ, התנועה הירוקה, מימד, חדש , על בסיס אישי.

    הנהגת הגוף החדש תבחר בהמשך הדרך לאחר קביעת כללי התנהלות פנימיים דמוקרטיים ומקובלים על הכול.

  12. נעמי ט :

    הנה הצעה לתרגיל תיאורטי:

    בכל מפגש מכל סוג שהוא, של איזה מסגרת ס"ד קיימת או עתידית – יועבר שאלון שיעודו בירור עובדה אחת בלבד-
    כמה מן הנוכחים-פעילים, רוצים להיות חברי כנסת. (רוצים, שואפים – לעומת, מוכנים).

    מעניין היה להעביר שאלון כזה ב"כוח לעובדים", בע"ש, במטה הסוציאל-דמוקראטי וכך הלאה.

    הנחה
    – מספר ה"מתנדבים" יהיה זעום.

    לצורך הענין, לא רלבנטי אם חלק מהעונים יסתירו את רצונם להיות בכנסת – אדרבא -היא הנותנת.

  13. איתי :

    יהושע,

    בפוסט הבא אני מתכוון להציע הצעה די דומה לזו שאתה מציע כאן, בהסתייגות שאי אפשר להטיל את האחריות על הצעירים לבד.

    הדבר הכי קרוב לרעיון שלך שכבר קיים במציעות הוא ההתארגנות הקרויה "הרשת" של צעירים ממרצ (ובהם לדוגמה תמי זנדברג לשעבר ע"פ של רן כהן, נמרוד ברנע חברנו עוזר של גילאון ותומר רזניק חברנו לשעבר מנוער מרצ), מהמשמרת הצעירה בעבודה ואפילו נציג מקדימה.

    מצד אחד הם צעירים יותר ממך אבל מצד שני הם מבינים במשחק הפוליטי הרבה יותר ממני.

    עמיר פרץ שהוזמן למפגש הראשון שלהם לא הגיע, אבל כן היו שם בורג וביילין …

    הרעיון שלך נשמע יפה, אבל אני לא מאמין שהתארגנות מפלגתית שתוקם ע"י צעירים במנותק משיח עם ח"כים מכהנים תצליח להיות מגנט עבור הח"כים הללו. התארגנויות צעירים נראות כמו פוליטיקה של אגודת סטודנטים – מסיבות, סיסמאות, אנרגיות ויצרים, אבל מעט יציבות וסבלנות לתהליכים ארוכים.

    אני מאוד בעד הקמתו של גוף כמו שאתה מציע אך הוא צריך להיות מראש שילוב של צעירים אנרגטיים ושועלים וותיקים, ורצוי כאלה שמכירים את עיירות הפיתוח יותר מאת מלונות הפאר בז'נווה…

  14. לקסי :

    לבעל/ת "תרגיל תיאורטי" (איתי?)
    בוא/י לפגישת המטה הסוציאל דמוקרטי (ב-18 בדצמבר, רמת-גן).
    המפגש אמנם מוכוון לבירור בעניני חינוך, אבל אני מניח שתוכל/י לבחון את התרגיל התיאורטי… אולי הוא יוכל לצאת מהתיאוריה אל המעשה?

  15. ללקסי :

    זה לא אני, לפי הסגנון זו נ' שקוראת לעצמה ע'.

    הציניות מופנית כמובן גם כלפי.

    העובדה שכינוסי המטה הס"ד הם בפועל ימי עיון עיוניים א-לה ון-ליר רק מחזקת את טענתה.

  16. דר' אדי סימון, התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה :

    "ברשימה הבאה אסביר מדוע אני דווקא לא תומך (כרגע) בפתרון של התפקדות המונית לקדימה,
    ואציג את החלופה הבאה – רשימת שמאל מאוחדת. הוא חסר סיכוי"
    – וזאת בדיוק הבעיה:ההתעקשות על הצימוד בין אג'נדה של צדק סוציאלי עם אידיאולוגיה של שמאל.
    להבנתי, רק גורם פוליטי שיש לו אג'נדה לאומית (לאו דוקא 'ימנית'), או לפחות שאינו מניף או מצהיר על סדר יום 'שמאלי' מובהק – יוכל להגיע לכוח פוליטי מספיק כדי להשליט סדר יום של צדק חברתי. ההסטוריה הפוליטית של ישראל מוכיחה זאת – ראה ערך מפא"י ואחדות העבודה, שלאחר שזיהו את עצמן יותר ויותר כ'שמאל' פוליטי – ירדו פחות או יותר מהבמה. ועד אז הן עשו הרבה למען מדינת רווחה – בכפיפה עם אג'נדה 'לאומית'פחות או יותר, ולאו דוקא 'ימנית' מבחינה פוליטית. מפלגות השמאל הקלאסיות מעולם לא זכו למשקל אלקטורלי עצמאי שהיה בו כדי להכריע לבדו לכיוון של אג'נדה של צדק חברתי, שלא לדבר על סוציאליסטי.
    מה לעשות – המעמדות הנמוכים בחברה מזדהים קודם כל עם מי שיש לו אג'נדה לאומית,ומצביעים בעבורו;ואם יש לו סדר יום שהוא גם סוציאל דמוקרטי, או אפילו סוציאליסטי – מה טוב. אפשר להתוכח על הרציונליות של הנטיה הזו – אבל זו עובדה מוכחת, כפי שהראה לאחרונה גם באופן מחקרי מדעי החוקר האמריקאי דר' שוי.

    אני ממליץ לכל שוחרי הצדק החברתי במדינה שלנו – להתחיל לנהוג בהתאם, ובמקום רטוריקה שמאלית – להעדיף לחתור להקמת גוף שיפעל למען העיקר הסוציאל דמוקרטי, מבלי שהגוף הזה יהיה על פניו מזוהה אידיאולוגית עם השמאל הפוליטי מדיני.
    ת הגוף הזה יש לאגד כגוף המאחד את כלל הכוחות הסוציאל דמוקרטיים, כאשר בנושאים של שסע אידיאולוגי (שטחים, דת ומדינה וכו') יאומץ קו פרגמטי עניני מתוך נאמנות לקונצנזוס לאומי פחות או יותר רחב. רק כך ניתן יהיה להפיס את הנאו ליברליסם והקפיטליזם האוליגרכי הגואים במדינה המופרטת והמתפרקת רוחנית וגשמית שלנו, ורק כך ניתן יהיה ליסד את מדינת הרווחה מחדש. אחרי מילוי המשימה הזו, ניתן יהיה להתפצל שוב מבחינה אידיאולוגית, עד כמה ובמידה שעוד יהיה מקום ללוקסוס הזה.

    דר' אדי סימון
    התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה
    [email protected]

  17. דר' אדי סימון, התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה :

    בהמשך לתגובה הקודמת שלי, אני מבקש להבהיר כי הרעיון של התפקדות לקדימה, כפי שהיא הוא רעיון נפל. המפלגה הזו מורכבת מאנשים וממוקדי כוח בעלי תודעה נאו ליברלית מובהקת. אין סכוי לקבל שם תהודה בעד אג'נדה סוציאל דמוקרטית משמעותית, פרט להבלחה אופורטוניסטית כזו או אחרת. אין סכוי להצליח ולהשפיע מ'בפנים', וחבל על האנרגיות.
    הפתרון חייב להיות בכוח פוליטי סוציאל דמוקרטי חדש, כפי שתואר בתגובתי הקודמת.
    דר' אדי סימון
    התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה
    [email protected]

  18. דר' אדי סימון, התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה :

    לרפי מתגובה 3,
    לאחר שכתבתי את שתי תגובותי לעיל ראיתי את תגובתך ב -3.

    אנא צור אתי קשר.

    דר' אדי סימון
    התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה
    [email protected]

  19. ע :

    ל-14, 15

    לקסי ואיתי

    1. איתי צודק-
    -אכן זאת אני.
    – וגם בעניין העיון וגו'.

    2. איתי טועה – הציניות לא מכוונת כלפיו (הא ראיה לקסי חשב שהרעיון בא מאיתי), ובעצם אין כאן ציניות אלא דרך להביע תסכול, עם איזה שבב של נסיון לבדוק מעשית את המציאות שבה אנחנו מנסים לפעול.

    3. יתכן וארים את הכפפה אבוא למפגש ואנסה להעביר את השאלון.
    בעיה – כמה יסכימו לשתף איתי פעולה?

  20. ע :

    ל-16

    "שלום עכשיו" בהפוך על הפוך.

    התוצאה – לא שלום ולא סוציאל דמוקרטיה.

    סוציאל דמוקרטיה – איך מתחברים שני
    החלקים האלה?

    אולי נמציא שם חדש, או נדבר פשוט על מדינת רווחה ונרד מהסוציאל דמוקרטיה?

    אם מדברים על "סוציאל" + "דמוקרטיה", כל ההצעות על "הפרדת כוחות" הן תמוהות.

  21. פוסט תגובה של אורי זכי מצעירי מרצ :

    "בצד השמאלי של המפה, בצד הציוני שלה בודאי, יש צורך בהקמה של מפלגה אחת גדולה, המפלגה הדמוקרטית הישראלית, שתכלול את קדימה, מרצ והעבודה וכוחות נוספים שלא מיוצגים בכנסת. … הנסיון הישראלי מלמד שקבוצה רדיקלית בתוך מפלגת סופרמרקט משפיעה יותר ממפלגת מכולת קטנה מבחוץ … גם בחירתו של אובמה במפלגה הדמוקרטית מוכיחה כיצד האגף הרדיקלי במפלגה גדולה יכול להגיע לשלטון ממש … קדימה צריכה להיות המרכז של תהליך משמעותי הרבה יותר של איחוד כוחות פרוגרסיביים שיציבו סדר יום מלא למדינת ישראל. קדימה לבדה לא יכולה לשאת את המשא הזה על הכתפיים. זה צריך להיות שיא של תהליך ערכי ופוליטי, שגם יסחוף אחריו את הציבור הרלבנטי מתוך התלהבות ולא מתוך הרמת ידיים."

    http://www.hareshet.org.il/2009/11/23/%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%94-%d7%9b%d7%9f-%d7%92%d7%9d/

  22. לד"ר אדי סימון :

    חבל על זמנך – רק המכורים לאתר קוראים פה טוקבקים. אם אתה מעוניין להגיע לקהל קוראים גדול שיכיר את התנועה החדשה שלך אתה מוזמן לשלוח מאמרים לפרסום לתיבת הדואל של האתר. אני מאוד סקרן לקרוא.

    איתי

  23. לע' :

    אני מניח שהשערתך נכונה, אין ממש צורך לבצע את הבדיקה הכמותית.

    אבל עדיין ישנם כמה וכמה אנשים טובים במעגל הפעילים ובמעגל האוהדים והקוראים הקבועים של האתר שכן נדבקו בחיידק ומתמודדים בעצמם: באגודת הסטודנטים, בפריימריס ובבחירות למוסדות במפלגות, בבחירות מוניציפליות.

    התפקיד שלנו הוא להצביע עליהם ולעזור להם (תוך שמירת הזכות להעביר ביקורת, זה לא אתר תעמולה), ולגרום להם להשתמש יותר באתר הזה כדי לעזור לעצמם.

    א'

  24. ע' :

    לא'

    1. הבדיקה הכמותית מציפה את השאלה. למעשה רק הרעיון לבדיקה כזו כבר מציף, כנראה, את השאלה.

    2. איך אתה מציע לממש את הצעתך, שנראית בהחלט מענינת?

  25. לדר' אדי סימון :

    גם לי ההצעה שלך נשמעת מאוד מעניינת ואני אשמח אם תרחיב בעניין.

    איתי לירון

  26. דר' אדי סימון, התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה :

    לאיתי לירון,
    צור קשר לדוא"ל שלי ( [email protected] ) ואשלח לך חומר רעיוני, פרוגרמטי ומחקרי.

  27. דר' אדי סימון, התנועה הסוציאל דמוקרטית החדשה :

    לע' מפוסט 20,

    הבעיה שלנו אינה משחקי מילים, שינוי שמות וכו'. היה לנו מספיק מהענין הזה של רטוריקה ומילים, ולכן הפסדנו את המערכה ואת המדינה ואת הצדק החברתי(ולטעמי – את הציונות, במידה רבה, וגם את המוסר האישי של האדם הממוצע ) לטובת הכסף, התאגידים של בעלי ההון, הקפיטליזם החזירי והשחיתות הכללית והפרטית.
    ההבחנות האקדמיות בין גוונים של תפיסות של צדק חברתי – במצבנו היום גם הן אינן העיקר, כשהבית בוער מעושק והשחתה בכל פינה.
    ובעיקר, הגיע הזמן לצאת מ'הקופסה' ולהבין שסדר היום המדיני, עם כל חשיבותו, אינו נגזרת של אידיאולוגיה אלא של אילוצים שהשליטה בהם אינה בידינו. יש גם להבין כי לפי האורינטציות הפוליטיות השוררות בצבור הישראלי ונטיות ההזדהות והבחירה שלו – אין סכוי שאג'נדה השיכת לשמאל תקבל איזה שהיא תהודה ממשית. כמו תמיד, הצימוד בין אג'נדה של צדק חברתי לבין סדר יום פוליטי שמאלי – יפעל לרעת האג'נדה של הצדק החברתי, ולא יוסיף תוספת כח לשמאל הפוליטי במידה משמעותית מעבר לכוחו הנתון לו ממילא.

    רק איחוד כוחות תכליתי שהוא 'אל/על אידיאולוגי פוליטי' תחת מכנה משותף קונצסואלי ופרגמטי בסוגיות שסע ובסוגיות מדיניות – יוכל לקדם סוף סוף את האג'נדה של צדק חברתי, ולהציל מבית את מה שנשאר מהמדינה והחברה.

    צר לי, אך אני חושש שאם לא יעשה כן, ומהר – החורבן הסופי הוא כרוניקה ידועה מראש.

  28. נעמי ט :

    לדר' סימון

    "כמו תמיד, הצימוד בין אג'נדה של צדק חברתי לבין סדר יום פוליטי שמאלי – יפעל לרעת האג'נדה של הצדק החברתי, ולא יוסיף תוספת כח לשמאל הפוליטי במידה משמעותית מעבר לכוחו הנתון לו ממילא".

    לא ברור למה כוונתך ב- "כמו תמיד".

    בשלום עכשיו היה מעמד בולט לניאו-ליברלים.
    התמיכה שלהם בשלום יחד עם תמיכה בצעדים ניאו ליברלים (או במקרה הטוב התעלמות ואדישות מנושאי צדק חברתי) יצרו בציבור את הדימוי שלפיו תומכי השלום הם נגד החלשים בתוך החברה הישראלית (או במקרה ה"טוב" אדישים לגורלם).

    על זה בדיוק אנחנו משלמים עכשיו.

    לא מומלץ לנסות את השיטה הזאת, כי זה יהיה בסך הכל כמו לללבוש את החולצה בצד ההפוך כדי להסתיר את הכתמים.

    הטיועון שלי אינו תיאורטי, אלא נסמך על עבודה בשטח במשך שנים רבות, וחשיפה חוזרת לטענה נגד תומכי השלום שמיצגים אינטרסים שאינם לוקחים בחשבון חלקים גדולים בציבור הישראלי.

    החשיפה לטיעון הזה גרמה לי ל"נדנד" בלי סוף במקומות הרלבנטיים.
    לא יצא מזה הרבה. המעטים שהבינו שהקשר בין שלום לבין צדק חברתי, הוא קריטי גם לעניין השלום בכבודו ובעצמו, נשארו בודדים.

    אוי לנו אם ניפול שוב במלכודת הזאת.

    זו תהיה הנצחת הדימוי שיש איזו סתירה בין שלום לבין צדק חברתי.

    שלא לדבר על כך שתפיסה סוציאל דמוקראטית אין לה קיום בלי התיחסות לשאלות כוללות, שבעצמן משפיעות על העוגה הכוללת ועל חלוקתה.

    בלבול המושגים (לא עניין סמנטי),
    והפחד לעמוד בגלוי על עמדה כוללת, מרחיקים אנשים שקולטים את השטיק.

  29. שמואל כהן יפו :

    לא מספיק להתפקד - תצאו מהקופסא ותפעלו

    אני מחדש את התפקדותי בקדימה ופעיל שם
    אבל בשיטת הבחירות הנוכחית לך תדע עם מי נקום מחר בבוקר- ציפי מופז וחלוץ צוות מנצח אני מאמין בציפי אבל אם קדימה לא תקבל יותר מ28 מנדטים נצטרך לצרף לקואליציה למשל ליכוד שהייתי מחזיר אותם לאופוזיציה כמו ב1977 הצביעו ד"ש וקבלו ליכוד ב1977 הייתי בין הפעילים של שולמית אלוני שקבלה מנדט אחד
    והיא עדיין בדעתי מנהיגה פוליטית

  30. קדימה + עבודה + מרצ = "הדמוקרטים" של ישראל? :

    […] במאמר המשך, שבכלל לא התמקד ב"הרשת", הנחתי על השולחן חלופה שהיא תבוסתנית ונועזת בו זמנית: התפקדות המונית ל"קדימה". תבוסתנית – משום שזהו ויתור על בניית מפלגה/רשימה שבה אנשי השמאל הם הרוב הקובע, כזו שתשמש חלופה ממשית לגישת הליכוד. עבור המגדירים עצמם ציונים (כמוני), זהו ויתור קשה על קיומו של שמאל ציוני במרחב בין חד"ש והמפלגות הערביות ובין קדימה. הקושי הזה גדול במיוחד משום שקדימה הגדולה היא זו שפגעה בכוחו של השמאל, הרבה יותר מ"מפלגות הנישה". במובן מסוים חבירה של אנשי העבודה-מרצ והתנועה הירוקה-מימד לקדימה היא חבירה אל מי שלקח מהן מספר לא מבוטל של מנדטים, בין השאר באמצעות ספין "ביבי או ציפי" בפברואר 2009. נועזת – משום שנדרש אומץ רב לאסוף עשרות אלפי מתפקדים ולהתמודד במגרשם של הראובן אדלרים והשאול מופזים. מהלך כזה יהיה הרבה פחות "תרבותי" מפריימריס חביבים בתנועה הירוקה, או אפילו במרצ. הסברתי כי במצב העגום הנוכחי עדיף להתנחל בסופרמרקט המצליח (יחסית) של קדימה מאשר להתנחל בסופרמרקט הגוסס של העבודה (ולא משנה מי יעמוד בראשה), כפי שהבינו גופים מאורגנים שכבר העבירו את הארגזים שלהם מהעבודה לקדימה. בסוף גם ציינתי (אבל רק חלק מהקוראים הצליחו לשמור על ריכוז עד לשם…) שאיני תומך כלל בחלופה הזו. באופן אישי, עדיין לא ויתרתי על החזון של פרופ' דני גוטווין להקמת מפלגת המונים סוציאל-דמוקרטית ציונית, על בסיס חלקים מהעבודה, מרצ (וגם התנועה הירוקה ומימד, שבה אני חבר). הבעיה היא שאני לא רואה שום התארגנות בכיוון הזה מצד הפוליטיקאים. כרגע נראה לי שאתמוך בחלופת הפעולה בתוך קדימה רק אם תשתנה שיטת הבחירות לטובת המפלגות הגדולות והבינוניות ולרעת המפלגות הקטנות (כולל מרצ וחד"ש) ומפלגות חדשות, שלא יהיה להן סיכוי. […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.