חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

שינוי שיטת הבחירות: סוף מעשה במחשבה תחילה

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 8.11.09 6:10

ד"ר הני זובידה, מומחה לשיטות בחירות, מנתח את ההצעה לשינוי שיטת הממשל שהונחה על שולחן הכנסת, ומצביע על חסרונותיה

יום חורפי אחד בבית קפה ניו יורקי בווילג' ישבנו, אחד הפרופסורים שלי ואני, ועסקנו במה שלי נראה אז כשיח אינטלקטואלי בנושאי בחירות ושיטות בחירה. היות ואותו חבר/מורה/מדריך היה מצוי ברזי השפה העברית השיחה קלחה לה בעברית באופן טבעי. לכל יושבי בית הקפה, שהיה ביתי השני בתקופת לימודיי, זה נראה כאילו שני משוגעים רבים וצורחים בניב לא ברור. השיחה, כמובן, התלהטה מאוד וכל אחד מאיתנו התבצר בעמדותיו. אני לתומי ניסיתי לטעון טיעונים לוגיים ברורים, מתובלים באמירות תיאורטיות כמו גם עובדות בתוספת של ניתוח שנון. זה היה יכול להימשך עוד זמן רב עד לשלב בו הגיעו שעות הערב ונראה כי הזמן סוגר לו על הדו-שיח.

ממש אז, רגע לפני שפנינו לרכבת התחתית, אמר לי אותו פרופסור משפט אלמותי שנחרט בזכרוני: "מה אתה מבלבל את המוח? שיטה כזו או אחרת, מה זה משנה? אתה יודע מה, אתה תגיד לי איזה תוצאה אתה רוצה ואני אתכנן שיטה שתספק את התוצאה הרצויה!".

דממה. הלם. חוסר אמונה. רגע, מה קורה כאן? האם זה כל כך פשוט? אני יושב ומנסה לכתוב את התזה שתשנה את התפיסה לגבי מוסדות אלקטורליים בעולם ומישהו (חכם מאוד) אומר לי שהכול משחק מכור מראש? מה עם האינדיוידואל? מה עם התנהגות בוחרים? נו, אין ברירה. אני מתחיל להיפתח לתחום חדש בנושא בחירות ומתחיל לקרוא עוד ועוד בתחום "הנדסה אלקטוראלית":Electoral Engineering . פתאום זה ברור, כמו בית: תגיד מה אתה רוצה ואנחנו נתכנן. זה בסך הכול עיצוב של מערכות – ותאמינו או לא, כבר בשנת 1954 מישהו חשב וכתב על זה.

אז הנה השאלות, או לחלופין התכנון. כיום בישראל 2009 האופציות שמציבים בפנינו הן משילות לעומת ייצוגיות. זה נראה כאילו אם לא נשנה את שיטת הבחירות, יתכן מצב ובו נפסיק להתקיים באופן מסוים. בשל לחץ זה עלינו לתמוך בשינוי השיטה, בדיוק כפי שקרה בשנת 1994 בעקבות השינוי הקודם שהוחל בשנת 1996. אך האמינו לי שאין כך פני הדברים. בתור שאלה מקדמית עלינו לשאול האם אלו הן האופציות היחידות או שיש עוד כמה? וכמובן, האם השיטות המוצעות באמת יכולות להביא לפתרון ולאיזון בין ייצוגיות ליציבות/משילות?

בתור התחלה נניח כי אלו הן האופציות הקיימות (ואני אינני מסכים לכך). בתור שלב שני, נניח כי אנו מעוניינים יותר במשילות מאשר ייצוגיות (וגם על כך יש לי המון סייגים). כעת נבדוק את האופציה המוצעת.

לפי ההצעה הקיימת במערכת בחירות, הציבור יבחר לפי מפלגות, ראש המפלגה הגדולה ביותר תהיה זו שתיבחר לתפקיד ראש הממשלה והיא תהא הרשות המבצעת. מולה תעמוד הכנסת והיא תצטרך לפעול עימה ביחד על מנת לייצר מדיניות. נשמע טוב, לא? ובכן, אלו הן מילים מכובסות מאוד בעייתיות, שהרי אם נערוך סימולציה קצרה נגלה שבבחירות האחרונות הגברת ציפי לבני הייתה מתמנה לראשות הממשלה (קדימה הינה המפלגה הגדולה ביותר), אך היא הייתה אמורה לעבוד אל מול "פרלמנט לעומתי" – דהיינו כנסת בה אין לה רוב קואליציוני להעביר החלטות! התוצאה די ברורה- "ממשלת שיתוק לאומי".

פתרון: אינני חושב שזו השיטה הנאותה לישראל, אך אם כבר חושבים על אופציה מסוג זה, יש לתכנן מערכת עם איזונים ובלמים, הפרדת סמכויות ויצירת מצב בו יש משחק מאוזן בין הכנסת לממשלה. במתכונת המוצעת הממשלה יכולה להתדיין ולהגיש הצעות מצוינות שלעולם לא תתממשנה אל מול פרלמנט לעומתי. מצד שני, ניצחון בבחירות של מפלגה מסוימת ושליטה בפרלמנט על ידי קואליציה יציבה יכולים להביא אותנו למצב של התעלמות מוחלטת מרצונות קבוצות מיעוט ושוליים תחת מתכונת זו.

לא פשוט. בפעם הבאה- שיח בדבר האינטרסים העומדים מאחורי הרצון להביא לשינוי שיטת המשטר, ואולי דיון בחלופות. עד אז פקחו עיניים ואזניים, דברים יכולים להשתנות במהירות הבזק.

ד"ר הני זובידה הינו מרצה קבוע בסגל בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, במרכז הבינתחומי הרצליה.

הבלוג של הני

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , , ,

4 תגובות

  1. הנחת משחק בודד :

    הבעיה במצב שמציג הכותב היא שהוא מניח שהמצביע אדיש לשינוי שיטת הבחירות. בישראל זה כבר הוכח כלא נכון (לדוגמא, השינוי הדרמטי בדפוסי ההצבעה שגרם המעבר לשיטת "הבחירה ישירה", המעונינים מוזמנים לקרוא את המחקר של דר' גידי רהט בנושא). אם נניח שהמצביע כן מגיב לשינוי שיטת המשטר אז הדוגמא של הבחירות האחרונות איננה רלוונטית. רבים מהמצביעים הפוטנציאלים של הליכוד "הרשו לעצמם" להצביע ליברמן או ש"ס מתוך ידיעה שאלו יחברו לביבי לשם הקמת קואלצית ימין (למעשה ש"ס הצהירה על כוונה זאת מראש בדיוק מסיבות אלו). אם מצביעים אלו היו יודעים שבמקרה וקדימה תעבור את הליכוד במספר המנדטים גם אם גוש הימין ינצח הם לא היו ממהרים ל"ערוק" למפלגות ימין אחרות והיינו מקבלים מפלגת שלטון גדולה יותר ומכאן משטר יציב יותר

  2. איתי :

    מי שמחפש "יציבות" בעצם אומר שהוא רוצה שיהיו פה 2 מפלגות שלטון (כמו בארה"ב) או שבנוסף אליהן יהיו עוד 2-3 מפלגות בינוניות.

    אני מאמין שאם חוקי המשחק ילכן לכיוון מצב שכזה, התוצאה תהיה שהקבוצות המאורגנות (חרדים, מתנחלים, קיבוצים, וועדים גדולים וכו) ילמדו את חוקי המשחק החדשים ויפעלו כמו שעושה "מנהיגות יהודית" בליכוד וכמו שעושה הימין הדתי-פונדמנטליסטי בארה"ב, ואפילו בצורה יותר מתוחכמת.

    ימין רדיקלי – לא צריך להריץ מועמד עם חיוך מעצבן לראשות ממשלה, רק לסגור דילים מאחורי הקלעים וכך לדאוג למדיניות "אף שעל בפועל".

    לשון מאזניים – אם היום ש"ס שואבת את כוחה מהיכולת לכהן גם בממשלת ימין וגם בממשלת "שמאל", לא מן הנמנע שעשרות אלפי מתפקדים הנשמעים לרב עובדיה יתפקדו אלה לליכוד ואלה לקדימה ויחזיקו את המדינה בביצים אפילו יותר מהיום.

    סוציאל-דמוקרטים – בתסריט כזה עדיף שיתפקדו בהמוניהם לקדימה ולליכוד מאשר שינסו להקים מפלגת חלומות. עופר עיני והקיבוצניקים כבר הבינו את זה מזמן.

  3. הני :

    הנחת משחק בודד, יקירי, יש הבדל עתצום בין תגובה למצב נתון לאחר שינוי השיטה (ראה רהט ועוד רבים אחרים ביניהם גם זובידה ודורון 2009) לבין תגובה נאותה של הציבור לפני השינוי…

    חשוב על כך, זה היה המשחק כבר בשנות ה-80 אנשים הצביעו לפי קואלציות ולא לפי אידיאולוגיה, ראה את הצבעת הליכודניקים לש"ס, ולישראל ביתנו…ןזן עפ כל הכבוד אינה תגובה לשינוי אלא אסטרטגיית בחירה, וזה טיפשי – זה להיות מובל למרות שהשיטה והבחירות הם שלנו ומה שקורה זה שהן מופקעות מידינו…
    חשוב על כך.

    איתי – בדיוק! זו אחת הבעיות המרכזיות. תההינה לנו מפלגת ערבים אחת גדולה, מפלגת דתיים אחת גדולה, אולי מפלגת ימין-רוסים-חילונית אחת, ואז ליכוד, וקדימה-עבודה כזו כל השאר לים…והשאלה היא כמובן מה יותר חשוב יציבות או ייצוגיות?

  4. איתי :

    הי הני נראה לי שלא הסברתי את עצמי טוב.

    אני לא מבין במונחים המקצועיים של מדע המדינה, אך נראה לי שיש פה משהו נוסף מעבר לציר ייצוגיות-יציבות.

    כשמדברים על הצורך בשינוי השיטה מדברים לא רק על חוסר יציבות אלא על מה שמכונה "הסחטנות של המפלגות הקטנות" או "סחטנות של מגזרים". הטענה היא שהמרוויחים מהשיטה הם מגזרים מאורגנים יותר (חרדים, מתנחלים וכו) והנפגע הוא "הרוב הדומם" שאולי רוצה לצאת מהשטחים, ובטח לא רוצה לממן את הישיבות והכוללים של החרדים.

    כמובן שיש פה חוסר דיוק עצום כי א. ישנם מגזרים שמיוצגים בכנסת במפלגות קטנות אך אין להם שום יכולת סחיטה כי הם לא פרטנרים לממשלה = חד"ש, הערבים, ולעתים גם ימין קיצוני.

    ב. מאידך הכוח הפוליטי של שס וליברמן (וגם "המרכז התורן" – שינוי, הגמלאים, צומת, ד"ש בעבר) הוא לא כוח של מפלגות קטנות אלא של מפלגות בינוניות שמייצגות קהל גדול. מי שרוצה לנטרל את ליברמן ושס בעצם רוצה משטר דו-מפלגתי, לא יעזור לו אם יעלו את אחוז החסימה ל-5% (פי שניים וחצי מהיום).

    טענתי היא שבמקרה זה הכוח הפוליטי של שס, ליברמן, מתנחלים, קיבוצים וכו לא יתמוסס עקב שינוי השיטה אלא פשוט ישנה צורה ויתנחל בתוך מפלגות השלטון כמו שלאוונגליסטים בארהב אין מפלגה אך הם מחזיקים את המועמד הרפובליקאי בביצים.

    לכן אם אחת המטרות היא למנוע מגורמים רדיקלים ומגזריים לקבל כוח מוגזם בגלל יכולות ארגוניות -הכלי של שינוי השיטה פשוט אינו אפקטיבי.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.