חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

יום הזיכרון ליצחק רבין – חשבון נפש להגנת הדמוקרטיה

נושאים דעות, פוליטי ב 29.10.09 6:00

אורי הייטנר כותב בבלוג שלו שהמיתוס שהרצח של יצחק רבין קטע את תהליך השלום עם הפלשתינאים הוא מיתוס שגוי. תפקידו של יום הזיכרון לרצח רבין נועד להוות חשבון נפש חברתי ולאומי איך להגן על הדמוקרטיה בישראל

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא מאזין לרדיו, קורא עיתונים, ונוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. ולא רק הוא שומע את הדברים. גם היגאל עמירים של הדור הבא, ולדאבון הלב לא חסרים כאלה בתוכנו, מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת את מזימותיהם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברי הבל ורעות רוח, חסרי שחר.

על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו, במקרה זה, היה דומה לניצחונותיו של שרון בבחירות 2001 ו-2003 בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאי אחרי כשלון פסגת קמפ-דייוויד.

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

להמשך קריאה

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

6 תגובות

  1. ל רפי :

    כמה הערות לדברים של אורי;
    אורי הייטנר צודק בעיקרי קביעתו. רק "נביאים של העבר" (או "היסטוריונים של העתיד") יכולים לקבוע מה היה קורה (להסכם אוסלו) אילו המשיך רבין לעמוד בראש ממשלת ישראל, לפחות עד לסוף הקדנציה החוקית שלה. יש לזכור שמחליפו בתפקיד, שמעון פרס, היה מזוהה עם אוסלו, מעורה באוסלו ומחויב לאוסלו לא פחות מרבין עצמו. אז, בטרם התפתחו אצלו ניצני-תובנה חדשים מן הסוג שעליו עמדנו לאחרונה בדבריו בפורומים אחדים, היה הוא "הכהן הגדול" של הרעיון שלימים הוכח ככישלון מדיני חמור.
    יגאל עמירים אינם גדלים על בסיס של אירוע חד-פעמי כזה או אחר העומד בפני עצמו. כר הגידול שלהם עמוק ורחב בהרבה מהתשתית הדרושה לאירוע פלילי, חמור, חד-פעמי. אנו עדים לכך דווקא בימים אלה, כאשר מעשי רצח מתרבים במקומותינו והסיבות להם פחותות-ערך בהרבה מן הסיבה שהניעה את יגאל עמיר. השאלה מה מבחין רצח "פרטי" מרצח פוליטי מבחינתו של המבצע, טעונה הסבר והוכחה ואין די בהתמרמרות הטבעית של מי שסבורים שבכך שינה עמיר את "מהלך ההיסטוריה". אני מעריך שאילו היינו קשובים לשמוע את דבריו האמיתיים של יגאל עמיר לפני ואחרי המעשה הנפשע עצמו, יכולנו להגיע לתובנה משופרת בהרבה של המניעים העמוקים והאמיתיים ושל המנגנונים הנפשיים שהולידו את הביצוע. אלא, שאנו עוסקים יותר בפולחן האשמה-קולקטיבית של הימין (מי זה?) – זרם מחשבתי ופוליטי משמעותי מאוד בציבור הישראלי, הידוע כמתנגד חריף, מוצהר ומושבע לויתור על ארץ-ישראל – במטרה לקטוף מכך "קופון" פוליטי. הבחירות האחרונות מוכיחות שחשיבה זו נעוצה בשגיאה גסה בהבנת נפשו והלך מחשבתו של ציבור זה. במאמץ הסרק הזה, אנו "שוכחים" לרצות להבין באמת, מה אירע בעם ערב הרצח ומדוע, ומהו הקשר האמיתי של התחושות הציבוריות למעשהו של יגאל עמיר. אני סבור שאיננו מבינים זאת אפילו ברגע זה, והטענה שדברי רבנים או דברי פוליטיקאים, או התלהטות יצרים כזו או אחרת באסיפת בחירות שסוקרה בטלביזיה – הן בריחה מדיון רציני בשאלה, ולעיתים אפילו ניסיון נואל לסתום פיות של מבקרי קו פוליטי שאינם אוהבים את הביקורת הנוקבת המוטחת בהם.
    באשר לעובדה עצמה – בוצע פשע, ופשע זה מחייב עונש הולם, וכך אמנם עשתה המדינה. מכאן ואילך אנו נשארים חלוקים ביחס לסיבות למעשה, למשמעויותיו וללקחים שיש ללמוד ולהסיק ממנו, כשם שהיינו חלוקים קודם לכן לגבי המדיניות "הנכונה" עצמה.
    לעניות דעתי, ניתן לקבוע כבר עכשיו:
    א. ככל שפלג פוליטי אחד בציבור הישראלי ירבה לנכס לעצמו את הזכות לדון, לייצג ולדבר על הרצח מנקודת השקפה של "בעל-חזקה", בעל-זכויות ו"בעל-תובנות" עדיפים, ויעשה זו בצורה מוחצנת יותר:
    1. נתרחק יותר מהבנה אמיתית של האירוע, סיבותיו וגורמיו (בעיקר הסמויים יותר מן העין), ונתקרב לאפשרות שיחזור על עצמו,
    2. נעמיק את הקרע הפוליטי בציבור היהודי,
    3. ננכר את הפלגים הנותרים של העם מן האירוע ולקחיו, ונגביר את המוטיבציה להתנער ממנו כליל.
    ב. "מורשת רבין" היא מיתוס או "פרדיגמה אוטופית" שאין לה אחיזה במציאות הפוליטית של התקופה שאחרי הרצח.כל מי שמנסה להקים בניין קלפים זה, פוגע במורשת רבין האמיתית – זו שהייתה נחלתו של רוב מכריע בציבור הציוני, ופוגע במעמדו ובזכרו של רבין כראש ממשלה וכאחד מטובי בניה של המדינה, גם אם טעה בסוף דרכו.
    ג. ניחוש מסוג א' מוליד את הניחוש המנוגד לו – זהו ניסוחו הפשוט של "חוק הריאקציה החברתית" החדש. המיתוס על מה שיכול היה להיות אילו…, אינו יותר מוצלח מהמיתוס המנוגד שיטען שההיסטוריה הייתה מכתיבה בפועל את האירועים גם אילו חי רבין והיה ממשיך לעמוד בראש הממשלה:
    1. לאחר שהיה עומד על אופיו השקרי של ערפאת ועל כוונותיו הפוליטיות-אסטרטגיות ארוכות-הטווח, היה רבין עצמו פועל לשינוי חוקי המשחק, ויתכן אפילו פורש מ"אוסלו".
    2. גם אם היה מולך שולל במשך פרק-זמן ממושך יותר, בסופו של דבר, חוסר הרצון הערבי-פלשתינאי להגיע לפשרה סבירה, כפי שמשתקף מכל המגעים עימם מאז אוסלו ועד היום, היה מוביל לעימות כוחני בנוסח האינתיפאדה השניה (רבין כשר ביטחון, כזכור, היה זה שלא בלם כראוי את האינתיפאדה הראשונה, בין היתר משום שלא העריך נכון (לדעתי) את השלכותיה לטווח הארוך) או בדומה לכך, ומסיים את עידן האשליה ("הסיכון המחושב") של רבין ז"ל עצמו.
    אינני נזקק לכל הציטוטים והמובאות שבמאמר, משום שברור לי שאין לסמוך עליהם יתר על המידה, כשם שלא ניתן היה לסמוך על הבטחותיו של רבין ז"ל ערב בחירתו לרוה"מ ב- 1992, כאשר דיבר על גבולות הביטחון של מדינת ישראל או על אי-ירידה מרמת הגולן ועוד, ובסופו של דבר פעל כמעט בכל באופן הפוך לדבריו. כיצד תרמה התנהלות זו להתפתחויות מאוחרות יותר?
    שאלה מעניינת וחשובה בהקשר לנושא זה היא באיזו מידה הייתה הדרך הפוליטית בה פעל רבין כדי לקדם את אוסלו – במיוחד פרשת סגן-השר גולדפרב, שהקנתה לו את הרוב הפרלמנטארי הדחוק של קול אחד שנדרש להעברת ההחלטה בכנסת – גורם חשוב בהתפתחויות שבאו לאחר מכן. כי זאת עלינו לזכור, נצחונו של רבין בא לו גם בזכות תמיכת אנשים מהימין ומן המרכז, שהאמינו להצהרותיו לפני הבחירות והרגישו מרומים ואפילו נבגדים לאחריהן. תמיכה רחבה זו היא שאפשרה לרבין להשיג רוב חוסם כנגד הימין, והיא שהובילה למהלך הפוליטי הנפסד עם גולדפרב, במטרה לנצל "קוניוקטורה פוליטית" לכפית הסדר שרוב הציבור, ככל הנראה, לא הסכים לו אותה שעה. רבין נתפס בציבור כאיש-ישר לפני הבחירות. זה היה חלק מקסמו הצברי; האם נחשב כזה גם לפי התנהלותו אחרי הבחירות וגם אחרי פרשת גולדפרב? האם לא ראוי לערוך בנקודה זו השוואה בין תדמיתו של פרס שלא נבחר כמועמד המערך לראשות הממשלה לרבין שנבחר כמועמד ונבחר גם כראש ממשלה – לפני הבחירות, מיד לאחריהן ולאחר החתימה על אוסלו?!
    לסוגיה זו חוברת שאלה חשובה ומעניינת נוספת: באיזו מידה ייחס רבין ערך וחשיבות ל"הכשרת הלבבות" בעם להסדר מן הסוג שהתווה אסלו? שהרי מן המפורסמות בתולדות העמים הוא, שמנהיגות במיוחד בדמוקרטיה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא – אינה יכולה "לברוח" מדעת הציבור, גם בתוקף נומינליזם פרלמנטארי, ובוודאי כך אם הוא מפוקפק. מנהיגות דמוקרטית טובה אינה יכולה לשנות בכוח את העם (בניגוד למה שחשבו בזמנו בן-אהרון ואחרים) , אלא להכשיר את הלבבות למציאות חדשה ולהתנהלות הדרושה במציאות זו, או להתאים פתרון ראוי, למציאות חדשה שכבר קנתה לה מקום יציב בלבבות. האם זה היה המצב בישראל ב- 1992?!
    עד כאן הפעם, ורק על קצה המזלג.
    כאמור, אני מחייב את טענתו הבסיסית של אורי ומסכים עימו שיום הזיכרון לרבין ז"ל, כבר למן השנה הראשונה שאחרי הרצח, מאורגן, מתנהל ומטפל גם בנושא האישי אבל במיוחד בפן הציבורי הקשור אליו בדרך שגויה. חבל.

  2. לקסי :

    ל רפי ניצב לפני הראי וכתב: "רק "נביאים של העבר" (או "היסטוריונים של העתיד") יכולים לקבוע מה היה קורה (להסכם אוסלו) אילו המשיך רבין לעמוד בראש ממשלת ישראל, לפחות עד לסוף הקדנציה החוקית שלה."
    מכאן ואילך הוא לובש את גלימת נביא העבר ומצטרף לאורי הייטנר בהצגת ההיסטוריה של "מה היה אילו".

    ל רפי, אין צורך להיתלות ביגאל עמיר ובמניעיו האפלים בכדי לסובב את הספקולציה ההיסטורית כרצונך.

    ניתן – ורבים עושים זאת – גם לתאר תרחיש אחר.

    בדיעבד, אורי הייטנר* ול רפי, אותן שלוש יריות בכיכר קטעו את המהלך. לאן היה מהלך זה מתפתח? אין לכך תשובות ניצחות.
    לדידי האמירה שיגאל עמיר רצח את השלום היא הלגיטימית.
    הטענה שלכם היא – כמעט – שכתוב ההיסטוריה.

    _______
    * ג.נ. – בין אורי לביני יש קשר משפחתי רחוק

  3. לל רפי :

    הרצח שביצע עמיר, הוא כמו כתם שמן על הכביש.

    אפשר להגיד שהמכונית שהחליקה על כתם השמן, התהפכה והתגלגה במדרון – היתה מחליקה מתהפכת ומתגלגלת, גם בלי כתם השמן, בגלל שהנהג הוא נהג פזיז.

    אבל מה לעשות?
    עובדה – המכונית החליקה על כתם השמן.

    העובדה שהדבר הזה אינו ברור מאליו, מעוררת חלחלה ושאט נפש.

  4. פרנץ ק. :

    רואים אותן דוהרות ברחובות רמת השרון
    ברמת האביב ובהרצליה פיתוח
    בתוך ג'יפים שחורים וגדולים, עם חלונות סגורים
    עם דרכונים כפולים, נושאות את טפן לבתי ספר פרטים
    צופרות בצופרים גבוהים על מכוניות 1600 סמ"ק נמוכות
    עולות על מדרכות ועוקפות בהחלטיות
    מרכבותיהן פולטות עשן ומתיזות שלולית
    וכולן נושאות בעזוז סיסמאות "לא נשכח ולא נסלח"
    וגם 4.11.95 בשחור
    וליבנו נמלא בגאווה, אלו הנשים הנושאות את הבשורה
    קולן נשמע בגאון מעל דפי העיתונים, הרדיו, ובכלל
    הן אלו הרודפות את השלום, נגד זיהום אויר
    הן הן המנהלות עמותות בעד כל העניים האביונים ומזי הרעב
    אלו נשות התרבות שלנו, מחלקות את הפרסים בינן לבין עצמן
    באירגונים לזכויות האדם, ובצלם
    ואנו האזרחים, בקסתות הנמוכות, ליבנו נמלא בגאווה
    וכשאנו פותחים את דלת המקרר הריק אנו נזכרים באושר
    שאנו מגש הכסף עליו להן ניתנה מדינת היהודים

  5. מוזר :

    דווקא רבין, הגדיל את תקציבי החינוך. הגדיל את התקציבים המיועדים לקדם את שוויון האזרחים הערבים. הגדיל את התקציבים לפריפריה.

    ממשלת נתניהו שבאה אחריו הכריזה מיד על הידוק החגורה.

    אז בכל הכבוד, רובנו לא שועטים ברכבי שטח, ולא גרים ברמת השרון.

    שלי יחימוביץ, קרן נויבך, אורלי וילנאי, מקדמות סדר יום כלכלי -חברתי ס"ד באופן עקבי ואמיץ.

    הדברים שנכתבו בתגובה 6 הם דמגוגיה מהסוג הגרוע ביותר.

    מטה המאבק נגד רבין ייצג שכבות מרופדות בימין ולא את האיש הפשוט.

    העלמותו והאלמותו של הסרט של מיכאל קרפין על עלילות מטה המאבק נגד רבין, הם תוצאה של עבודה מאומצת חסרת פשרות, של הימין המרופד, זה שעסק ועוסק בבניית מדינה נפרדת בשטחים ומקררים ריקים לא עניינו ולא מעניינים אותו כלל.

    אני שצפיתי בסרט של קרפין פעמים מספר, ובכל פעם הלכתי פריים פריים, והתמונות עדיין מול עיני,
    מתחזקת והולכת במסקנה אחת – המדינה הזאת מאבדת עצמה לדעת.

    הגיגים מהסוג של תגובה 6, הם רק אחד הסימפטומים של התופעה.

  6. מוזר :

    צריך להיות: "הגיגים מהסוג של תגובה 4".

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.