חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

שיפור הישגי תלמידים – משמעת, צפיפות או שכר ?

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 14.10.09 6:03

משרד החינוך הציב לעצמו יעדים מדידים, שיפור ההישגים במבחנים בינלאומיים ועליה באחוזי הזכאות לבגרות לצד חיזוק הערכים ומאבק באלימות. אך מה הם המשתנים המשפיעים על שיפור בהישגי התלמידים והאם ניתן למדוד אותם 

מאת: שושי פולטין

השאלה מה משפיע על הישגי התלמידים , עולה לאור היעדים שהציב משרד החינוך, בהם שיפור ההישגים במבחנים בינלאומיים ועליה באחוזי ה'זכאות לבגרות' לצד חיזוק הערכים ומאבק באלימות  (מצגת "ממשלת ישראל מאמינה בחינוך ). 

ברשומה זו אשתדל לעמוד בשתי מטרות  במקביל:

  1. לנסות  לענות על השאלה.
  2. להעלות ספק  לגבי המחקרים המשתמשים במדדים כמותיים במערכת החינוך.

 שביט ובלנק ('הארץ 6.10.09 ), טוענים כי הצפיפות, שכר המורים הנמוך והפערים הכלכליים הם המשפיעים על ההישגים, בעוד " למשמעת התלמידים בישראל השפעה מעטה על הישגיהם בלימודים.

 דו"ח מקינזי ,האורים והתומים של ראש הממשלה, טוען טענה הפוכה –  את ההישגים ניתן לייחס לשיפור בסטטוס וכן לשיפור ההוראה  בעוד שהצפיפות  בכיתה  "לא משפיעה כמעט כלל על תוצאות התלמידים, מלבד בגילאים מאוד נמוכים". גם "שכר טוב הוא לא בהכרח המרכיב הכי חשוב ומשמעותי למוטיבציה של המורים. מחקרים מראים כי רוב האנשים שעומדים להיות מורים עושים זאת מטעמים אידיאולוגים

למי להאמין?

ואולי להקשיב לרחשי ליבי, לניסיון שלי, להתרשמויות שלי?

נכון, זה לא מדיד, לכאורה גם לא אמין,  אך האם לא צריך להתייחס בספקנות למחקרים המנסים לכמת נושאי חינוך?

1.  משמעת – האם אפשר לכמת אותה? ואיך אפשר  לבודד אותה משאר הגורמים?

תוצאות המחקר אומרות ש"גם עלייה ניכרת ברמת המשמעת בבתיה"ס בישראל לא תשפר את ההישגים". האומנם?!   מהי בכלל משמעת?

האם להתייחס לגורמים בלתי מדידים הקשורים למשמעת עצמית – שקדנות, מוטיבציה ללמוד,הקשבה, צייתנות, או לגורמים מדידים כמו איחורים והיעדרויות?  האם דווקא 'מדד האלימות' הוא המדד למשמעת המשפיעה על ההישגים בלימודים?  ובאיזו מידה  אפשר להתבסס על "מידע מתלמידים, מורים ומנהלים על סוגים שונים של בעיות משמעת ואלימות" כפי שעשה המחקר?

כל מורה מנוסה, מכיר את הקושי לתת ציון התנהגות ועד כמה הוא סובייקטיבי. ציון זה הוא יחסי לסביבה  –  ילד שנחשב פטפטן ומפריע בכיתה אחת , שקטה, ייחשב ממושמע בכיתה אחרת  'מופרעת'. על אחת כמה וכמה השוואת מידע מילדים בחברה אחת השונה מהשנייה. גם הדיווחים של המנהלים והמורים, בהם נעזר המחקר, לא בהכרח אובייקטיביים.  האם לא ייתכן שמנהל יעדן את התשובות, אפילו בצורה בלתי מודעת? הרי לא נעים להציג את בית ספרך כבית ספר אלים…

כל בית ספר שונה ממשנהו ועל כן המדגם לא הומוגני והמחקר בעייתי.

ואלימות? האם היא גורם או אולי פועל יוצא של העדר ההישגים והכישלון של תלמיד מתוסכל משום שלא עמד בשאיפות של החברה,  אם זה משום שנותב למסלול שלא מתאים לו (אפרופו העדר חינוך מקצועי) ואם זה משום שהוא חסר מוטיבציה פנימית, משמעת עצמית, או האם העדר גבולות גרמו לאלימות?

מוטיבציה פנימית ,משמעת עצמית, אחריות ושקדנות – הם בין הגורמים העיקריים המשפיעים  לדעתי על ההישגים. אלה נובעים מאופיו של התלמיד ומסתייעים  בהורים, בחברים ,בחברה וגם במשרד החינוך.
סביבה השואפת להישגיות, תחרותיות, זו הרואה בהישגים הלימודים יעד שיש לשאוף אליו, פחות וותרנית ויותר דורשת מדיניות הרואה בצד הזכויות גם חובות, כל אלו משפיעים על המוטיבציה של התלמיד להצליח ולהגיע להישגים.

2.  הצפיפות. כאמור יש סתירה בין המחקר של שביט ובלנק לבין דו"ח מקינזי באשר לחשיבותה.
צפיפות רבה משנה את ה 'אוירה הלימודית' בכיתה. השאלה האם היא ניתנת למדידה?

האם היכולת של התלמיד הבודד לשאול שאלות ולחילופין המוכנות של המורה להקשיב ולענות להן, נפגמת מהצפיפות ועד כמה 'נבלע' התלמיד הבודד בתוך כתה צפופה? .

לדעתי צפיפות משפיעה על המשמעת, על ההקשבה, על הספק החומר ואפילו על האלימות  וכפועל יוצא על ההישגים. ישנן אמנם מדינות במזרח, בהם הצפיפות גבוהה ולמרות זאת הישגים גבוהים – אלא ששם המנטאליות שונה.

3. המעמד של המורה ושכרו – המעמד קשור ליחס למבוגר, להורה, למתן כבוד לזולת, ליחסה של  החברה להוראה ולמורים.

חשובה גם שביעות רצון של המורה מעבודתו,  המושפעת גם ממניעים אידיאולוגיים, אבל גם  קשורה לשכר, לסביבה הפיזית בה הוא עובד וגם למעמד שלו…

השאלה האם מורה שמשתכר טוב מכיר בערך עצמו ומעורר כבוד גדול יותר אצל התלמיד? האם החברה מכירה בערך המורה המשתכר יותר?

גם הביקוש ללימוד הוראה קשור לשכר, למעמד בחברה, ליחס החברה למורים, ואלו קשורים לכישורים הנדרשים בעת קבלה להוראה, למיון המועמדים ועוד ועוד..האם ניתן לנתק אותם זה מזה ולבחון אותם במדדים כמותיים?
דו"ח מקינזי מוריד, כאמור, את ערכו של השכר וקורא להעלות את מעמד המורה על ידי פרסום. האם פרסום שאין מאחוריו מסר אמין יחזיק מעמד?

השבוע  עסק  אתר 'עבודה שחורה' בשאלת קביעת סטנדרטים במערכת החינוך – בראיון עם ד"ר דן גבתון, ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, הוא מצליח לראות היגיון בקביעת סטנדרטים וטוען שהשד נורא – אבל לא כל כך. למרות הסתייגותו ממקינזי הוא מצטט את המנכ"ל : 'מה שלא נתן למדוד – לא נתן לשפר'. כי אם אי אפשר לברר בכלי תקף היכן אתה עכשיו, לקבוע ערכית שאתה לא במקום טוב, לשנות, ולדעת מה עשה השינוי , איך נדע?"

חיזוק, לא ישיר, מכיוון לא צפוי , מצאתי במחקר של הסטטיסטיקן הממשלתי פרופ' יצחקי ושותפיו "על מגבלה ברמת דירוג ההצלחה של קבוצות במערכת החינוך" –  "קיימים מצבים רבים שבהם הכימות בעזרת מדד (למשל ממוצע הציונים בכיתה) נותן תחושה מוטעית שאפשר למדוד ולדרג קבוצות באופן אובייקטיבי ומדויק, בשעה שלמעשה הנתונים הבסיסיים אינם מאפשרים למדוד ולדרג אובייקטיבית. מבחינה הזו הנזק שיכול להיגרם משימוש במדדים כמותיים עלול להיות גדול מאי השימוש בהם, שהרי הדרוג המוטעה נותן לנו בטחון בתוצאות הדירוג בשעה שאם היינו יודעים שלא ניתן לדרג הרי שהיינו ערים לכך שייתכנו מצבים מוטעים ומטעים…"

להבנתי, אפשר למדוד גובה של הר, אפשר למדוד את טמפרטורת האוויר בפסגה, אבל אי אפשר למדוד כמה ההר יפה, אי אפשר למדוד את השמחה שאתה חש כשהגעת למעלה מול הנוף הנפתח .

אפשר לבדוק כמה כסף שולם עבור דו"ח מקנזי, לספור כמה סניפים יש למוסד הזה, אבל אי אפשר למדוד איפה זה חינוך וכמה זה טוב.

ואילו ההישגים?

אלו מושפעים גם מהמשמעת, גם מהצפיפות, גם משכר המורים ומעמדם וגם מדרכי ההוראה.

 

 

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , ,

3 תגובות

  1. מורה ותיקההההה :

    בתגובה לנאמר , הרגע פתחתי את תלוש שכר חודש ספטמבר 2009 ,אני מורה עם וותק של 29 שנה!
    בעלת תואר שני במקצועות ריאליים , משרה מלאה ,מקסימום גמולי השתלמות(ממזמן) ,והשכר 6500 ש"ח ,אם התחלתי את השנה עם איזו שהיא מוטיבציה והתלהבות ,בזה הרגע כאילו שפכו עלי דלי של מים קרים,
    אני אמנם יודעת מהי משכורתי ,אך בכל פעם אני נדהמת מחדש ,איזה זלזול בעובד הוראה שחייו מוקדשים לשליחות החשובה ביותר!

  2. ג :

    מדוע ההישגים של התלמידים כה נמוכים ? כי המבקשים לעסוק בהוראה מנוצלים ומדוכאים

    רבות מדברים על "טובת התלמידים" אולם שוכחים שהמדינה ומערכת החינוך מתאכזרות למבקשים לעסוק בהוראה ולדאוג לטיפוח הילדים. חשוב להבין שמצבם הרע של המורים במדינה משפיע על מצבם הרע של התלמידים שהם נדרשים ללמד.
    במדינת ישראל כיום, מדינת "ערכי מגילת העצמאות", "הרוח היהודית, הציונות והנאורות", רע מאוד למבקשים לעסוק בהוראה (או לפחות, לרובם המכריע). מדוע? כי מערכת החינוך בארץ כיום היא שופר של משטר קפיטליסטי חזירי בו ההצלחה של מחזיקי תפקידים בודדים, ותיקים וחזקים בממשל ובמערכת החינוך, באה מתוך חורבן של אנשי חינוך רבים, לרוב צעירים ומוחלשים. המציאות כיום בארץ היא שהקפיטליזם בישראל מסוגל להציע לצעירים, לנוער ולמורים הצעירים רק עתיד של ניצול מוגבר, דיכוי, גזענות, הרס סביבתי וסכסוך לאומי מדמם.
    חשוב להדגיש שמדובר במדיניות כלכלית של ניצול ודיכוי בחסות משטר של שלטון הון ולא משטר ציוני או יהודי ודמוקרטי אליו הוא מנסה להתחפש. אין במדינה ככלל, ובמערכת החינוך בפרט תחרות ושוויון הזדמנויות אמיתי, הואיל והמשטר מטפח פרוטקציוניזם, נפוטיזם מונע תחרותיות אמיתית והוא פתוח רק לחזקים ולמקורבים. אכן, כפי שמלמדת התופעה של בריחת המוחות מהארץ, מי שיכול, בורח מהארץ, ומי שנשאר כאן, אלה הם אלה שאין להם לאן לברוח.
    הניצול של המורים בארץ בא לידי ביטוי במערכת חינוך הבנויה כעסק מונופוליסטי לכל דבר, האמון על יצירת "מצוינות מדעית" (נטייה שחוזקה לאחרונה נוכח המקום הנמוך להחריד של התלמידים הישראליים במבחני ההישגים הבינלאומיים) ומתוך כך מתפקדת באופן בו היא מנצלת ומדכאת את המורים שבתורם מדכאים את התלמידים שלהם. מדובר במערכת אלימה, ממודרת ומוסללת (ראה פירוט להלן) הבנויה לדאוג לכך שהרוב של התלמידים והמורים יישאר בשוליים. כן, בתי הספר הם מפעלים לציונים לכל דבר ולשיעתוק של ניצול ודיכוי. כמפעלים לציונים, בתי הספר פועלים לייצר תבנית אחידה של תלמיד רצוי ולנפות כל מי שאינו מתאים לה, תלמידים ומורים כאחד. מכאן מובן מדוע אין מקום לתחרותיות אמיתית, לחדשנות ולשוויון הזדמנויות בבתי הספר לתלמידים ולמורים כאחד.
    יתרה מכך, בבתי הספר שלנו כל איש צוות הופך לטכנאי הוראה הנאלץ לדאוג קודם כל לעצמו ולמעמדו (למשל, לסדר בכיתה ולתפוקה טובה של ציונים כדי שלא יפוטר, כיצד להסתדר עם משכורתו הזעומה, ועוד ועוד) ולקידום של חבריו בלבד (שמור לי ואשמור לך), ממש כמו בכל עסק אחר במדינה, פשוט כדי שיוכל להתפרנס. כלומר, הדבר האחרון שהמורה צריך זה מורה חדש וצעיר שיתחרה בו על משרתו ופרנסתו, מכאן מובן, שוב, שאין מקום, גם בבתי הספר לחדשנות ולמקוריות ובודאי לא לאינטלקטואליזם. ומכאן, ההישגים הנמוכים והמבישים של התלמידים.
    אם כן, חשוב להבין שבניגוד לטענות ראשי המערכת, בתי הספר אצלנו פועלים כארגונים קפיטליסטיים, כמונופולים לכל דבר וכמערכת סגורה, וככאלה, כאמור, גם בהם כבכל עסק אחר בחברה יש נפוטיזם, וגם בהם אין בהם תחרותיות ושוויון הזדמנויות אמיתי לתלמידים. אחת מהעדויות הבולטות והרבות לכך היא הפערים (מהגבוהים בעולם המערבי) בהישגים הלימודיים של התלמידים בישראל, שכבר שנים, משום מה לא מצטמצמים, אלא להיפך, רק מתמידים ומתעצמים. מדוע לא מצטמצמים? כי זהו האינטרס של שלטון ההון שלנו ובעקבותיו של מערכת החינוך שכך המצב יישאר. שהרי למרות כל התוכניות והניסיונות "לצמצמו" ראו איזה פלא, הוא נשאר מתמיד ועיקש לפי כל המדדים הבינלאומיים.
    יתרה מכך, מערכת החינוך מעוניינת למסד את הפערים והכישלון, הואיל ומיסוד זה נותן לה צידוק לקבל תקציבים להמשך קיומה ולהתרחבותה, עבור "פרויקטים" מוטלים בספק וחסרי תוחלת. ראינו כבר, למשל, את הביקורת על ההסבה הלקויה של המורים לאנגלית, הכשרה שהייתה מזורזת ושטחית ובה המורים לא קיבלו כל שיעור בניהול כיתה, וזאת רק דוגמה אחת מיני רבות. כלומר, כל התוכניות למיניהן הן עלה תאנה לכסות על המשך הניצול ושיעתוקו.
    כיצד המערכת מקיימת את הניצול הזה? ובכן, מדובר במערכת ובתוכניות המנציחים ניצול באמצעות מנגנונים שמפעילים אלימות מוסדית כנגד המורים והתלמידים כאחד. מדובר במנגנונים כמו, למשל, היעדר שקיפות, מידור, היררכיה, דירוג, הסללה, הקבצה, שימוש בקריטריונים "מדעיים" להערכה, השמת דגש על לימודי מדעים, דרישות שרירותיות, לא אנושיות והרסניות להתמחויות ספציפיות יותר ויותר (במיוחד כלפי המורים), ספציאליזציה, יצירת ניכור בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים לבין המורים, המתבטאים בהקניית הגישה שהמורים (המערכת) תמיד רוצים בטובת התלמיד ולכן התלמידים תמיד רעים וטיפשים, ולגבי המורים מתבטאים במשפטים המוכרים לכולנו, כמו:"נכשלתם במבחן (לתלמידים) /בראיון העבודה (למורים), לצערנו אתם לא מתאימים. שלום ובהצלחה בהמשך הדרך…" ועוד ועוד).מנגנונים אלה, ועוד רבים אחרים שקצרה היריעה מלתאר, פועלים להנציח את מצבם המדוכא של המורה ובתורו את הישגיהם הנמוכים של התלמידים ואת ניכורם מעצמם ומהחברה הישראלית.
    חשוב להבין, שמנגנונים אלה יוצרים דור של אזרחים ישראלים שאין לו עתיד שנידון לחיות חיי אומללות בשולי החברה הישראלית . דור שלא חש מחובר לארץ הזאת. חשוב להדגיש שאלה הם אותם המנגנונים שמופעלים על המורים הצעירים עצמם.
    חשובה לציין, שגם "המאושרים" שכבר מלמדים במערכת החינוך, מועסקים לרוב בתנאי ניצול (למשל, תנאי העסקה במשרה חלקית בלבד, שכר מבזה ועוד ועוד).
    כך שבעצם, כמו בחברה עצמה, גם במערכת החינוך עצמה, האמורה ליתן מקום, יותר מכל מערכת אחרת לרוח, לאינטלקטואליזם, לסובלנות ולייחודיות, לחד פעמי, אין תחרות ואין הזדמנויות אמיתיים לצעירים (מורים ותלמידים כאחד).
    ובכן, לאסוננו, במדינת ישראל של 2010, למשטר ולמדיניות הכלכלית שהוא פועל לאורה אין הרבה משותף עם ציונות, יהדות, ובודאי לא עם ליברליזם. רבים ומכאיבים מאוד הם הביטויים לכך : בתי הספר שלנו הם סקטוריאליים, מנוכרים, לאלה ביטויים רבים, החל מחוסר אכפתיות וחוסר תחושת אחריות לאחרים, למוחלשים, לסביבה ולחברה, ובכלל זה לתלמיד ולאיש החינוך כאדם, וכלה בחוסר רחמנות, שנאה וגזענות, המופנים גם כלפי בני עמנו שלנו, בני העם היהודי.
    כל אחד מאלה, ברמת המיקרו והמאקרו שקוע בעצמו ובאינטרסים הצרים שלו ("לצערנו אין לנו מקום….אנו מאחלים לא הצלחה בהמשך הדרך"…). אין כאן דאגה ומתן זכות קיום בסיסית מתוך כבוד לאדם ולמבקשים לעסוק בהוראה, שלא יכולים לשרוד בארץ הזאת.
    מסתבר, אפוא, שהסיסמה "טובת הילד" וכו', היא מסוכנת ומטעה, לפי שהיא הרבה יותר מסתם מלים ריקות, היא עלה תאנה לניצול ולדיכוי.
    ארגוני המורים לא עוזרים וגם לא מעוניינים לעזור, כי גם הם עצמם, כמו בחברה הישראלית מתפקדים כמונופולים הנשלטים בידי החזקים הותיקים והמבוססים. ואל לנו ללכת שבי אחרי מאבקיהם, שלכל היותר באים להיטיב עם החזקים במילא ולשלם מס שפתיים בלבד לצורך בשינוי שהוא. אף אחד מהם לא מעוניין לשנות את הסטטוס-קוו הנצלני הקיים ובכך להסתכן באיבוד כוחם. הרי הם אלה המקורבים והנהנים מהשמנת.
    לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, מדוע אנשי חינוך צעירים אלה לא מתקוממים? התשובה היא שרובם שקועים במאבק ההישרדות היום יומי. הם פרולטריון שבקושי מצליח להרים את הראש מהמים. לפיכך, מעל במה זאת אני קורא לעמיתי אנשי החינוך הצעירים לטפח מודעות מעמדית ולהתאגד! כמובן, לא בחסות ארגוני המורים המעוניינים, כאמור, בשימור המצב הקיים. להתאגד ולהביא להפלת ראשי המדינה והמערכת, כי הם לא יכולים ולא מעוניינים בשינוי המצב הדכאני הקיים.
    במצב זה עולה גם האפשרות להביא לידיעת קרנות וגופים בעולם יהודיים וציוניים בעולם מה באמת קורה לציונות, ליהדות ולדמוקרטיה במדינת ישראל בעשורים האחרונים, בכדי שיכפו על המערכת השלטונית בארץ, בכוח השפעתם הכלכלית והפוליטית בארצותיהם את השינוי.
    פשוט אי אפשר להמשיך כך!!
    לתגובות: ג.
    אי.מייל: [email protected]

  3. גדי :

    מדוע ההישגים של התלמידים כה נמוכים ? כי המבקשים לעסוק בהוראה מנוצלים ומדוכאים

    רבות מדברים על "טובת התלמידים" אולם שוכחים שהמדינה ומערכת החינוך מתאכזרות למבקשים לעסוק בהוראה ולדאוג לטיפוח הילדים. חשוב להבין שמצבם הרע של המורים במדינה משפיע על מצבם הרע של התלמידים שהם נדרשים ללמד.
    במדינת ישראל כיום, מדינת "ערכי מגילת העצמאות", "הרוח היהודית, הציונות והנאורות", רע מאוד למבקשים לעסוק בהוראה (או לפחות, לרובם המכריע). מדוע? כי מערכת החינוך בארץ כיום היא שופר של משטר קפיטליסטי חזירי בו ההצלחה של מחזיקי תפקידים בודדים, ותיקים וחזקים בממשל ובמערכת החינוך, באה מתוך חורבן של אנשי חינוך רבים, לרוב צעירים ומוחלשים. המציאות כיום בארץ היא שהקפיטליזם בישראל מסוגל להציע לצעירים, לנוער ולמורים הצעירים רק עתיד של ניצול מוגבר, דיכוי, גזענות, הרס סביבתי וסכסוך לאומי מדמם.
    חשוב להדגיש שמדובר במדיניות כלכלית של ניצול ודיכוי בחסות משטר של שלטון הון ולא משטר ציוני או יהודי ודמוקרטי אליו הוא מנסה להתחפש. אין במדינה ככלל, ובמערכת החינוך בפרט תחרות ושוויון הזדמנויות אמיתי, הואיל והמשטר מטפח פרוטקציוניזם, נפוטיזם מונע תחרותיות אמיתית והוא פתוח רק לחזקים ולמקורבים. אכן, כפי שמלמדת התופעה של בריחת המוחות מהארץ, מי שיכול, בורח מהארץ, ומי שנשאר כאן, אלה הם אלה שאין להם לאן לברוח.
    הניצול של המורים בארץ בא לידי ביטוי במערכת חינוך הבנויה כעסק מונופוליסטי לכל דבר, האמון על יצירת "מצוינות מדעית" (נטייה שחוזקה לאחרונה נוכח המקום הנמוך להחריד של התלמידים הישראליים במבחני ההישגים הבינלאומיים) ומתוך כך מתפקדת באופן בו היא מנצלת ומדכאת את המורים שבתורם מדכאים את התלמידים שלהם. מדובר במערכת אלימה, ממודרת ומוסללת (ראה פירוט להלן) הבנויה לדאוג לכך שהרוב של התלמידים והמורים יישאר בשוליים. כן, בתי הספר הם מפעלים לציונים לכל דבר ולשיעתוק של ניצול ודיכוי. כמפעלים לציונים, בתי הספר פועלים לייצר תבנית אחידה של תלמיד רצוי ולנפות כל מי שאינו מתאים לה, תלמידים ומורים כאחד. מכאן מובן מדוע אין מקום לתחרותיות אמיתית, לחדשנות ולשוויון הזדמנויות בבתי הספר לתלמידים ולמורים כאחד.
    יתרה מכך, בבתי הספר שלנו כל איש צוות הופך לטכנאי הוראה הנאלץ לדאוג קודם כל לעצמו ולמעמדו (למשל, לסדר בכיתה ולתפוקה טובה של ציונים כדי שלא יפוטר, כיצד להסתדר עם משכורתו הזעומה, ועוד ועוד) ולקידום של חבריו בלבד (שמור לי ואשמור לך), ממש כמו בכל עסק אחר במדינה, פשוט כדי שיוכל להתפרנס. כלומר, הדבר האחרון שהמורה צריך זה מורה חדש וצעיר שיתחרה בו על משרתו ופרנסתו, מכאן מובן, שוב, שאין מקום, גם בבתי הספר לחדשנות ולמקוריות ובודאי לא לאינטלקטואליזם. ומכאן, ההישגים הנמוכים והמבישים של התלמידים.
    אם כן, חשוב להבין שבניגוד לטענות ראשי המערכת, בתי הספר אצלנו פועלים כארגונים קפיטליסטיים, כמונופולים לכל דבר וכמערכת סגורה, וככאלה, כאמור, גם בהם כבכל עסק אחר בחברה יש נפוטיזם, וגם בהם אין בהם תחרותיות ושוויון הזדמנויות אמיתי לתלמידים. אחת מהעדויות הבולטות והרבות לכך היא הפערים (מהגבוהים בעולם המערבי) בהישגים הלימודיים של התלמידים בישראל, שכבר שנים, משום מה לא מצטמצמים, אלא להיפך, רק מתמידים ומתעצמים. מדוע לא מצטמצמים? כי זהו האינטרס של שלטון ההון שלנו ובעקבותיו של מערכת החינוך שכך המצב יישאר. שהרי למרות כל התוכניות והניסיונות "לצמצמו" ראו איזה פלא, הוא נשאר מתמיד ועיקש לפי כל המדדים הבינלאומיים.
    יתרה מכך, מערכת החינוך מעוניינת למסד את הפערים והכישלון, הואיל ומיסוד זה נותן לה צידוק לקבל תקציבים להמשך קיומה ולהתרחבותה, עבור "פרויקטים" מוטלים בספק וחסרי תוחלת. ראינו כבר, למשל, את הביקורת על ההסבה הלקויה של המורים לאנגלית, הכשרה שהייתה מזורזת ושטחית ובה המורים לא קיבלו כל שיעור בניהול כיתה, וזאת רק דוגמה אחת מיני רבות. כלומר, כל התוכניות למיניהן הן עלה תאנה לכסות על המשך הניצול ושיעתוקו.
    כיצד המערכת מקיימת את הניצול הזה? ובכן, מדובר במערכת ובתוכניות המנציחים ניצול באמצעות מנגנונים שמפעילים אלימות מוסדית כנגד המורים והתלמידים כאחד. מדובר במנגנונים כמו, למשל, היעדר שקיפות, מידור, היררכיה, דירוג, הסללה, הקבצה, שימוש בקריטריונים "מדעיים" להערכה, השמת דגש על לימודי מדעים, דרישות שרירותיות, לא אנושיות והרסניות להתמחויות ספציפיות יותר ויותר (במיוחד כלפי המורים), ספציאליזציה, יצירת ניכור בין התלמידים לבין עצמם ובין התלמידים לבין המורים, המתבטאים בהקניית הגישה שהמורים (המערכת) תמיד רוצים בטובת התלמיד ולכן התלמידים תמיד רעים וטיפשים, ולגבי המורים מתבטאים במשפטים המוכרים לכולנו, כמו:"נכשלתם במבחן (לתלמידים) /בראיון העבודה (למורים), לצערנו אתם לא מתאימים. שלום ובהצלחה בהמשך הדרך…" ועוד ועוד).מנגנונים אלה, ועוד רבים אחרים שקצרה היריעה מלתאר, פועלים להנציח את מצבם המדוכא של המורה ובתורו את הישגיהם הנמוכים של התלמידים ואת ניכורם מעצמם ומהחברה הישראלית.
    חשוב להבין, שמנגנונים אלה יוצרים דור של אזרחים ישראלים שאין לו עתיד שנידון לחיות חיי אומללות בשולי החברה הישראלית . דור שלא חש מחובר לארץ הזאת. חשוב להדגיש שאלה הם אותם המנגנונים שמופעלים על המורים הצעירים עצמם.
    חשובה לציין, שגם "המאושרים" שכבר מלמדים במערכת החינוך, מועסקים לרוב בתנאי ניצול (למשל, תנאי העסקה במשרה חלקית בלבד, שכר מבזה ועוד ועוד).
    כך שבעצם, כמו בחברה עצמה, גם במערכת החינוך עצמה, האמורה ליתן מקום, יותר מכל מערכת אחרת לרוח, לאינטלקטואליזם, לסובלנות ולייחודיות, לחד פעמי, אין תחרות ואין הזדמנויות אמיתיים לצעירים (מורים ותלמידים כאחד).
    ובכן, לאסוננו, במדינת ישראל של 2010, למשטר ולמדיניות הכלכלית שהוא פועל לאורה אין הרבה משותף עם ציונות, יהדות, ובודאי לא עם ליברליזם. רבים ומכאיבים מאוד הם הביטויים לכך : בתי הספר שלנו הם סקטוריאליים, מנוכרים, לאלה ביטויים רבים, החל מחוסר אכפתיות וחוסר תחושת אחריות לאחרים, למוחלשים, לסביבה ולחברה, ובכלל זה לתלמיד ולאיש החינוך כאדם, וכלה בחוסר רחמנות, שנאה וגזענות, המופנים גם כלפי בני עמנו שלנו, בני העם היהודי.
    כל אחד מאלה, ברמת המיקרו והמאקרו שקוע בעצמו ובאינטרסים הצרים שלו ("לצערנו אין לנו מקום….אנו מאחלים לא הצלחה בהמשך הדרך"…). אין כאן דאגה ומתן זכות קיום בסיסית מתוך כבוד לאדם ולמבקשים לעסוק בהוראה, שלא יכולים לשרוד בארץ הזאת.
    מסתבר, אפוא, שהסיסמה "טובת הילד" וכו', היא מסוכנת ומטעה, לפי שהיא הרבה יותר מסתם מלים ריקות, היא עלה תאנה לניצול ולדיכוי.
    ארגוני המורים לא עוזרים וגם לא מעוניינים לעזור, כי גם הם עצמם, כמו בחברה הישראלית מתפקדים כמונופולים הנשלטים בידי החזקים הותיקים והמבוססים. ואל לנו ללכת שבי אחרי מאבקיהם, שלכל היותר באים להיטיב עם החזקים במילא ולשלם מס שפתיים בלבד לצורך בשינוי שהוא. אף אחד מהם לא מעוניין לשנות את הסטטוס-קוו הנצלני הקיים ובכך להסתכן באיבוד כוחם. הרי הם אלה המקורבים והנהנים מהשמנת.
    לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, מדוע אנשי חינוך צעירים אלה לא מתקוממים? התשובה היא שרובם שקועים במאבק ההישרדות היום יומי. הם פרולטריון שבקושי מצליח להרים את הראש מהמים. לפיכך, מעל במה זאת אני קורא לעמיתי אנשי החינוך הצעירים לטפח מודעות מעמדית ולהתאגד! כמובן, לא בחסות ארגוני המורים המעוניינים, כאמור, בשימור המצב הקיים. להתאגד ולהביא להפלת ראשי המדינה והמערכת, כי הם לא יכולים ולא מעוניינים בשינוי המצב הדכאני הקיים.
    במצב זה עולה גם האפשרות להביא לידיעת קרנות וגופים בעולם יהודיים וציוניים בעולם מה באמת קורה לציונות, ליהדות ולדמוקרטיה במדינת ישראל בעשורים האחרונים, בכדי שיכפו על המערכת השלטונית בארץ, בכוח השפעתם הכלכלית והפוליטית בארצותיהם את השינוי.
    פשוט אי אפשר להמשיך כך!!
    לתגובות: גדי
    אי.מייל: [email protected]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.