מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
יועצי התקשורת מרדימים את "כלב השמירה של הדמוקרטיה"
הקשר הבעייתי בין חברי הכנסת לתקשורת, העובר דרך יועצים ודוברים, מרדים את "כלב השמירה של הדמוקרטיה". כך זוכים חברי הכנסת לקידום ופרסום אישי על חשבון דיון רציני בבעיות החברה
מאת : יעל כהן
עליית האינדיבידואליזם על חשבון הסולידאריות ועל חשבון הקבוצה באה לידי ביטוי בתרבות שלנו באופנים שונים ובין היתר גם בתוך המפלגות עצמן, כאשר כל חבר כנסת או שר חושב בעיקר כיצד לקדם את עצמו ופחות כיצד לקדם את המפלגה או את המסגרת בה הוא פועל. אחרי הכל, מחר בבוקר אותו ח"כ עשוי למצוא את עצמו תחת שמה של מפלגה אחרת, באם תוצע לו הצעה מפתה יותר. כך, עם הזמן, המפלגה הולכת ונעשית פחות ופחות משמעותית ועימה יורדים לטמיון גם האידיאולוגיה והערכים שהיו לה בעבר.
מתי בפעם האחרונה מפלגה כלשהי, "העבודה" למשל, ערכה עם עצמה בירור רעיוני או ערכי? כמובן שמפלגת העבודה, היום, בהתנהלותה התמוהה, פועלת ללא קשר לערכי תנועת העבודה, זו שאני וכמה מחבריי עורגים לה ומקווים להחיותה. בראש המפלגה עומד אדם, המכנה עצמו "מנהיג" ומוביל התנהלות בלתי ראויה- בלשון המעטה- על פיה "מיישרים קו" יתר חברי הכנסת והשרים במפלגתו, למען טובת הציבור כמובן…
אחת הבעיות שנוצרו היא הקשר הבעייתי שבין חברי הכנסת ובין התקשורת. היום כל ח"כ זוטר מעסיק דובר או יועץ תקשורת כלשהו ועסוק בעיקר, במהלך רוב שעות היום, בדברור של עצמו לדעת ובדברור של פעילותו (האמיתית או המומצאת) לשם יחסי ציבור ולשם העלאת קרנו בעיני הציבור. לעיתים פוליטיקאים יוזמים "פעולות" רק על מנת להוציאן לתקשורת כאשר בפועל, הפעולה חלולה מתוכן או אינה מתקיימת כלל. פעמים רבות אותם פוליטיקאים אורבים בשקט לאירועים ולהתרחשויות רק על מנת להרוויח חשיפה תקשורתית נוספת ולהגיב. אותן תגובות הן לרוב לא יותר מפרסום חינם ואינן מהוות סימוכין כלשהם לפעולה שניתן לנקוט. כלומר, קל יותר לגנות דברים ולהוציא על כך הודעות לתקשורת, מאשר לשבת מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים ולנסות לעשות משהו בנידון. לשנות ולפעול- באמת.
כאשר מדובר בתגובה על ביקורת, שבמסגרתה אותו פוליטיקאי מצוי תחת "מתקפה", בנוגע לסוגיה שנראית בלתי תקינה, לשון התגובה היא לרוב שמוקמת ועדה "לבדיקת" הנושא. בפועל, גם אם מוקמת ועדה כזו וגם אם אותה ועדה אכן מגיעה להחלטות או להמלצות כלשהן, לא באמת עושים איתן משהו. לכל היותר המלצות אלה זוכות למנוחת עולמים בקלסר עלום שם במשרד "שקר כלשהו". כך שמדובר בעיקר ב"כיבוי שריפה" ממוקד, על מנת "להוריד את התקשורת מהגב". התקשורת בכל מקרה לא עורכת מעקב מסודר לאחר מכן. וכך, הסוגיה חתומה, פשוט וקל.
על התקשורת מוטלת אשמה גם כן מאחר שסיקורה לוקה בחסר בלשון המעטה. הסיקור התקשורתי היום שטחי ופופוליסטי ולא קיים מעקב רציני אחר סוגיות בוערות. לעיתים ישנן כתבות שטחיות ונקודתיות, אך לשלטון נוח מאוד עם צורת הסיקור הנוכחית. כך "כלב השמירה של הדמוקרטיה" קם על רגליו בקושי, מייבב מעט וחוזר למנוחתו. ניסיונה האמיתי והכן (לעיתים) של התקשורת לשמש ככלב שמירה רלוונטי יותר עבור סוגיות נקודתיות ורלוונטי פחות עבור תהליכים ארוכי טווח. הצרה היא שמרבית הבעיות החריפות בחברה שלנו הן תהליכים המתגבשים אט, אט אך אותם תהליכים אינם זוכים לסיקור לרוב, וגם אם הם זוכים לסיקור, שוב, מדובר בסיקור נקודתי ופופוליסטי- סיפור אישי של X או של Y. אותו סיפור נפתר לרוב, בעקבות התערבות התקשורת, אך אין מדובר בשינוי של ממש או בשינוי מדיניות, אלא בפתרון נקודתי של סיפור אחד בודד, שזכה לחשיפה תקשורתית, המהווה חלק מתמונה מורכבת וגדולה יותר- אותה לא מסקרים.
חשוב להדגיש, קידום עצמי הוא דבר חשוב, לגיטימי ומובן. לשאוף קדימה זה בסדר גמור, אך השאלה היא האם מדובר בקידום עצמי למען עצמי בלבד- שכר טוב יותר, תנאים טובים יותר ומעמד טוב יותר, או שמא מדובר בקידום עצמי למען החברה, המדינה והציבור אותו אני מייצג, או אמור לייצג. מי שמעוניין להתקדם על מנת לשפר את יכולתו לעזור לאנשים לא צריך להתנצל על כך. הצרה היא שהיום כבר קשה יותר ויותר להבחין בכך. הפכנו לציניקנים.
יעל כהן – סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית
תגיות: הכנסת, חברי-כנסת, תקשורת
קישור קבוע
19 תגובות
Email This Post
13 באוקטובר, 2009 בשעה 8:44
הצעת סיסמה: "שַקֵּר וְשַדֵּר"
13 באוקטובר, 2009 בשעה 10:02
כתבה מצויינת. פרסמתי אותה באתר נוסף. אשמח לחומרים נוספים.
13 באוקטובר, 2009 בשעה 10:35
אזה אתר?
13 באוקטובר, 2009 בשעה 20:11
אני לא יכולה להתאפק-
קרה לכם פעם שלהקת עורבים החליטה לגדל את גוזליה בחצר שלכם?
לא נעים.
מה עושים?
מתקשרים לרשות שמורות הטבע. פקח שלהם מגיע, עושה מה שצריך, לוקח את הגוזל (גוזלים) הלהקה מתפזרת, הכל בסדר.
זאת אומרת לא ממש בסדר.
כעבור כמה שעות אתם מקבלים טלפון מצלם של "ידיעות". מאיפה יש לו לעזאזל הטלפון?
מרשות שמורות הטבע שהעבירה מידע לתקשורת, כדי לידע את הציבור מה עושים כשלהקת עורבים חולקת אתכם את החצר.
ומה רוצה הצלם עכשיו? כבר אין מה לראות.
לא, הוא מבקש רשות לבוא.
בשביל מה?
מה אכפת לכם?
אז תבוא.
כעבור כמה דקות מצלצל צלם ממעריב. כבר לא נעים, בסדר תבוא.
הצלם ממעריב מגיע ראשון. ונא לא לזלזל בחבר'ה האלה. כי הצלם הזה מצא בחצר עוד גוזל שנעלם מעיני הפקח.
לפני שהבנתי מה קורה הושיט לי הצלם את הגוזל ובלי לאבד זמן הרביץ תמונה.
"תודה רבה" אמר ולקח את הגוזל.
"רגע לאן אתה לוקח אותו, צריך להודיע לפקח".
"בסדר בסדר אני אודיע" ונעלם כמו הרוח.
רבע שעה אח"כ מתנשף משהו מגיע הצלם של ידיעות והוא רותח מזעם ומבטיח לנו שהגוזל יביא מזל רע לצלם של מעריב (ועוד כהנה וכהנה ברכות שהטיל על ראשו של הקולגה החמדן וגם טרוניות כלפינו – שלא היינו פייר).
נגמר היום.
למחרת בבוקר ראה רפי רשף את התמונה במעריב ומיהר לצלצל אלינו, ואנחנו אפילו לא ידענו שקמנו בבוקר מפורסמים כל כך.
אין לנו מה לספר, מה העניין?
ורשף: "טוב טוב, כמה שאלות, נקליט עכשיו לא שידור ישיר".
טוב מה אתה רוצה לדעת?
1,2,3 מתחילים הקלטה ורשף פותח בהקדמה עם עובדות מופרכות, שלא ברור מאיפה הוא גרד.
רגע רגע, על מה אתה מדבר?
טוב ננסה שוב, הפעם ההקדמה קרובה למציאות. ההקלטה נגמרת.
ככה?
ברשת ב' שמעו את רפי רשף ובצהרים גם הם התקשרו.
אפשר לראיין אתכם בשבע בערב?.
אולי לא נהיה בבית.
אצם לא מוכנים לחכות בשביל ראיון ברדיו?
לא.
אפילו רה"מ מחכה.
בשביל זה הוא ראש ממשלה.
לא חיכינו.
ואחר כך בא תור המקומונים וכאן אמרנו די.
וכל זה על מה?
ומי בכלל בדק באמת את העובדות? יכולנו לספר כל מה שרצינו, ובמחשבה שנייה? חבל שלא עשינו את זה……. אולי היינו מגיעים לטוק-שואו בטלוויזיה……
בכל המהומה הזאת נשכח לגמרי המידע הבסיסי – מה בדיוק עושים כשלהקת עורבים נוחתת לכם בחצר? למי פונים?
ואח"כ מתפלאים שהציבור חשדן כלפי התקשורת, שמצידה – "אם כולם כועסים עלינו – סימן שאנחנו בסדר", מכירים את זה?
ע'
13 באוקטובר, 2009 בשעה 19:28
עיתונאים מפרסמים חומר על סמך שיחות טלפון וחומרים שהם מקבלים בפאקס ובאימייל.
במקרים רבים מאוד הם לא בודקים באופן עצמאי, ואם אתם רואים תמונה מצורפת? זה איזה צלם עצמאי שהגיע לשטח, כתב לא היה שם.
צוותי טלויזיה מגיעים הרבה פעמים לשטח ומתקפלים אחרי כמה שוטים, ויתכן שגם עבורם עובדים צלמים עצמאיים, שמעבירים להם חומר שמגובה בשיחת טלפון עם איציק שמיציק.
לא פעם ולא פעמים נתקלתי בכתבי טלוויזיה זועמים, שהגיעו למקום והדרמה לא היתה ערוכה לטעמם. יאללה, בשביל זה הם באו?
מצד שני הם יכולים לארוב שעות בפתח משרד ראש הממשלה, רק בשביל לשדר אח"כ איזה הודעת דובר שניתן להעביר בטלפון.
ועוד כהנה וכהנה.
ואתם מוזמנים לקרוא את הקישור הנעלם
http://www.blacklabor.org/?p=11926
13 באוקטובר, 2009 בשעה 23:00
כל העולם – במה.
ע'
13 באוקטובר, 2009 בשעה 22:50
Entertainment
למה מצפים ממנה ליותר מזה?
כן, גם חדשות, תחקירים, עובדה, רפי גינת שומר מסך, מיקי חיימוביץ' ואפילו אורלי וגיא. הכל Entertainment.
זה מקצוע, אפשר למצוא את ההגדרה במילון ולבדוק לפיה. אולי יהיו הרבה פחות אכזבות…
13 באוקטובר, 2009 בשעה 23:37
ציניות או לא, אי אפשר לצפות מהתקשורת להיות "עיתונאית חוקרת" כי היא לא. היא עובדת במקצוע שהגדרתו היא Entertainment. אלו שמתכסים בעורות שונים ממה שהם, אז הם גם משקרים בנוגע למקצועם. צר לי.
הפרסומות הם אלו שיקבעו לנו מה נראה ומה לא.
לגבי כל העולם… אולי בתל אביב זה נכון 🙂
14 באוקטובר, 2009 בשעה 3:56
התופעה עליה מדווחת הגברת אכן מתקיימת ונכונה. על מנת שפוליטיקאי – חבר כנסת, חבר מועצת עיר או אפילו פונקציונר במפלגה – יבחר מחדש, הוא חייב לדאוג לקבלת סיקור תקשורתי נרחב. מכיוון שאמצעי התקשורת מחפשים את הצהוב, המיידי, הזעקני והחריג לא מתקיים סיקור אמיתי של עבודת הכנסת (או עבודת מועצת העיר) אלא רק של זוטות צבעוניות.
אין לבוא לחברי הכנסת או לפוליטיקאים בטענות לדעתי מכיוון שאין להם שום אפשרות אחרת. חבר כנסת שלא יקבל סיקור תקשורתי – מבחינת הציבור הרחב: כאילו לא עשה כלום.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 8:33
לא רק שאין מה לבוא בטענות אל הפוליטיקאים, גם התקשורת אינה נושאת בכל האחריות.
גורם אחד לא נזכר במאמר כנושא באחריות והוא הציבור שצורך את התקשורת.
אם הציבור רוצה צהוב, צהוב מוכר וזה מה שהתקשורת מייצרת, כי מזה היא מתפרנסת (הבעלים והשכירים).
לידיעות אחרונות יש יותר קוראים מלהארץ ולערוץ 2 יותר צופים מלערוץ 1.
דוגמה שסיפר הרב מלכיאור במפגש בלוגרים: חוק הרחבת חינוך חובה ל-12 שנות לימוד כמעט לא זכה לסיקור (הקצת שקיבל היה בגלל החלטתה של יולי תמיר שלא לקיים את החוק) ואילו על ההצעה לשתף את הציבור במציאת שם חדש ל"חופשת לידה" הוא זכה לכפולת עמודים באידיוט אחרונות ולמבול מיילים שלא ראה כמותו בכל שנות כהונתו בכנסת. האנקדוטה עצובה במיוחד משום שמלכיאור שהיה ח"כ מצטיין לדעת כתבי כנסת (שחר אילן למשל) וזכה בפרסי הצטיינות מארגונים המבצעים מעקב אחר פעילות הכנסת (אט"ד למשל) לא הצליח להיכנס שוב לכנסת.
איך שוברים את המעגל הזה אינני יודע, אך להאשים את "החכים הזוטרים" ואת עוזריהם (שנמרוד הוא אחד מהם…) זה ממש לא לעניין.
איתי
14 באוקטובר, 2009 בשעה 10:07
לאיתי, ברור שיועצי התקשורת, העוזרים וכו', משחקים על פי כללי המשחק שנקבעו. מי קובע את הכללים? כולם. גם התקשורת (הטלתי את האחריות במאמרי גם עליה) וגם אנחנו- הצרכנים, שאוהבים לקרוא ידיעות קצרות ופשוטות, ובעיקר- צהובות.
ובאשר לentertainment, גם לתופעה המדוברת במאמר כבר מצאו שם חדש. חוקר תקשורת בשם דן כספי מכנה זאת: infortainment.
מבאס..
14 באוקטובר, 2009 בשעה 11:16
כתבה טובה אבל הנחת היסוד שבבסיסה מוטלת בספק.
הכותבת רשמה כי האינדיבידואליזם של חברי הכנסת מוביל להיחלשות המפלגה בה הם חברים.
על פי מחקרים שנעשו בתקשורת, ההיפך הוא הנכון. חולשת המפלגה, כל מפלגה, כמוסד רעיוני וציבורי היא הסיבה לאינדיבידואליות של חברי הכנסת.
לצורך העניין, המחקר שאני מכיר נעשה על מפלגת הלייבור הבריטית, במחקר זה הוכח כי חולשת מוסד המפלגה, וחולשת הממסד הפוליטי, הביאו לכך שעל מנת לצבור נקודות זכות ציבוריות חברי המפלגה צריכים להיחשף לציבור בנפקד מהמפלגה. בעוד פעם, המפלגה היתה זו שאחראית על פרסום "ושיווק" המועמדים שלה.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 11:27
אני שמח שאת מסכימה איתי שגם לצרכני החדשות יש חלק גדול בבעיה (הם לא נזכרו במאמר).
מכיוון שמדובר במעגל קסמים של יצרני הסחורה הצהובה וצרכניה קשה מאוד להגיד "מי התחיל".
התופעות עצמן ידועות ונטחנו שוב ושוב, ואז נשאלת השאלה מה הלאה.
אם כל מה שיש לך להגיד בשורה התחתונה היא שהפכנו לציניקנים או שזה "מבאס" אז זה בעיני הדבר הכי מבאס.
השאלה מה הלאה – או איך מייצרים חלופה והופכים אותה לחלופה המובילה, רלוונטית לא רק לדיון בנושא איכות הדיון הציבורי בתקשורת.
אותה טענה הייתי מפנה גם למי שכותב מאמר על נזקי ההפרטה, על נזקי הכיבוש או על נזקי העוני ורק מסמן אשמים בלי להתייחס ברצינות לפתרון.
הגיע הזמן שנפסיק להתאונן על מה שרע ונתחיל לבנות חלופות, כל אחד בתחום שהכי בוער לו בתחת ועם האנשים שנוח לו לעבוד איתם כפי שאת עושה במסגרת תא אופק.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 12:18
בישראל ביתנו ובש"ס החכים נבחרים ע"י "הממסד" (בישראל ביתנו זהו איש אחד), ואילו בעבודה בליכוד וקדימה יש פריימריס. ובאמת בישראל ביתנו ובש"ס הח"כים מן השורה עושים הרבה פחות רעש ונאמנים לממסד שמינה אותם. ליברמניזציה זה גם הכיוון שהולך אליו לאט לאט אהוד ברק. זה באמת מה שאתה רוצה?
איתי
14 באוקטובר, 2009 בשעה 14:03
1. מה לעשות? לפעמים ניתוח הבעייה הוא תנאי למציאת פתרון. ומדעי החברה בכלל מתעקשים שלא לציית לחוקי המדעים המדיקים.
2. ה"ציבור" הוא ישות אמורפית. גורמים כלכליים קובעים יותר ממנו. וכדאי לזהות אותם אם רוצים לראות היקף גדול יותר של התמונה.
מישהו פה יודע באמת למה ידיעות גדול ממעריב? מה אנחנו יודעים על כל מיני עסקות מינויים עם גורמים שונים במשק, למשל? (מפרסם שבעצם סידר מינויי הנחה לעובדים שלו).
( הייתי מנויה שנה שלמה על NEWSWEEK בלי לבקש ובלי לשלם אגורה. פתאום התחלתי לקבל אותו, כי כשצריך להראות למפרסמים את רשימת המינויים, אז מראים ואולי בסוף יהיה לי לא נעים ואתחיל גם לשלם).
בקיצור, לא נוח לי שאיכשהו, בסוף כל הבירורים המלומדים, זה הציבור השוטה שאשם בכל, ציבור שאפילו לא יכול לצאת להגנתו.
ע'
14 באוקטובר, 2009 בשעה 14:37
לאיתי – באופן עקבי מתנגדי הכיבוש הציעו את הפתרון בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים".
ברמת הנוסחה – פשוטה, קליטה, הגיונית.
אבל הם לא הסתפקו רק בנוסחה, אלא עשו הרבה יותר מזה. עשו הרבה וטעו הרבה.
אחת הטעויות הנפוצות – העדר היכולת לדבר באופן בהיר לציבורים ולקהלים שונים.
טעות נוספת – זלזול בחלקים גדולים של הציבור שסומנו כבורים, גזענים וכו'. (ולכן גם אין טעם לפתח שיח שיפנה אליהם)
ומכאן, טעות נוספת – הסתמכות יתר על התפיסה שלחץ על הפוליטיקאים באמצעות התקשורת עדיף על-פני עבודה שטח מלמטה.
טעות נוספת – התמקדות בנושא המדיני תוך התעלמות מלאכותית מהקשרים מדיניים כלכליים חברתיים.
טעות נוספת – העדר הקשבה ואמפאטיה לצרכי החיים השוטפים של חלקים גדולים בציבור, שעניין הכיבוש לא היה בראש מעייניו. (זה הציבור השטוף בדעות קדומות, בגזענות וכל הנאמר למעלה).
טעות נוספת – יחס מתנשא כלפי השכנים שלנו, שהתבטא בין השאר בהעדר ענין אמיתי במה שקורה שם בצד השני ובצורך להבין את מורכבות הבעיות שם.
טעות נוספת – עודף של שיח דידקטי שחילק את העולם לנאורים ולשאינם כאלה, על פני יצירתיות. (עם מינימום של סלחנות כלפי פנים ועודף סלחנות כלפי חוץ).
כמו גם העדר מנהיגות אפקטיבית, ועמוד שדרה.
בקיצור – פתרון היה להם, אבל סולידריות עם הציבור ובעיותיו המורכבות – נאדא.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 14:49
סליחה – עוד הערה – יחד עם לובה אליאב הציג עמיר פרץ מעגל שחיבר את האדם עם השלום עם הצדק החברתי.
לא זוכרת איך זה נוסח בדיוק, אבל זה נעלם מן השטח אחרי הבחירות – הנה עוד טעות, וגדולה, גדולה מאוד (שמחוברת מן הסתם לעובדה שפרץ נהיה שר ביטחון, אבל לא נובעת ממנה בהכרח).
העבודה לטווחים קצרים תוך נסיון לפדות הישגים מידיים והחלפת שיטות הפעולה כמו גרביים רק לפי קריטריון אחד של הצלחה מיידית – בזה אי אפשר להאשים את הצרכן.
הנוסחה ההיא היתה בנויה כך שאפשר לפתח אותה לכל מיני כיוונים, להדגיש מה שרוצים, איך ומתי שרוצים, בלי לאבד את ההקשר הכללי.
מישהו זוכר יודע לאיזה מחסן גרוטאות זרקו את זה בטרם עת?
14 באוקטובר, 2009 בשעה 15:26
היחס סיבה תוצאה שאתה מציג, הוא פשוט מדי.
בתוך המשוואה פועלים גורמים כלכליים והעובדה שרבים מן העיתונאים היום עובדים בחוזים אישיים וצריכים לספק לדד ליין תוצרים, צריכה גם היא להילקח בחשבון.
גם הטכנולוגיה שמאפשרת העברת מידע
במהירות יוצרת סטנדרטים.
עיתונים מפרסמים חומרים בלתי בדוקים שהועברו אליהם באימייל, בלי לצאת בכלל לשטח, ובלי לעשות בדיקות אימות ממשיות.
התחרות לא מוכיחה במקרה הזה שקנאת סופרים מרבה חוכמה.
לא תמיד הצבע קובע. הרבה פעמים הזמינות של המידע, המהירות בה ניתן להעביר אותו, קובעת יותר.
גברת
6 באוגוסט, 2011 בשעה 20:22
כתבה יפה
כתבה יפה, הייתי מוסיף הקשר הבעייתי בין חברי הכנסת התקשורת והעסקנים. השילוש המקודש בארצנו הקטנה.
יעל כל הכבוד על המאמרים המושקעים, נהנה לקרוא אותם כל פעם מחדש.