מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
סוציאל-דמוקרטיה במגבלות הטוויטר: תרגיל לחובבי קצרנות
הפתרון הסוציאל דמוקרטי לכלכלת המדינה, זקוק לתפוצה רחבה. לשם כך יש לנסחו במסמך עקרונות קצר וקולע, כפי שנעשה בשעתו ב"מפקד הלאומי" ביוזמת אילון-נוסייבה, הקוראים נדרשים למשימה
מאת: איתי אשר
הפעילות הפוליטית הראשונה שלי (חוץ מללכת לכמה הפגנות שלום המוניות כשזה עוד היה באופנה) התרחשה עוד לפני ששמעתי את המושג "סוציאל-דמוקרטיה". זו היתה התנדבות במסגרת "המפקד הלאומי": ניסיון להגיע אל הישראלי/ת ואל הפלסטיני/ת ברחוב ולשכנע אותם שיש פתרון פשוט לסכסוך, פתרון שאפשר לסכם את עיקריו בכמה סעיפים שכל אחד יכול להבין. החתמתי חברים לעבודה, תליתי פלריגים מעל כביש בגין, חילקתי סרטים כחולים, מדבקות ועלונים בכיכר פריז והשתתפתי בחלק קטנטן מ"מסע כחול לבן". בימים שבהם מפלגת העבודה של פרס ופואד הפכה לקבלן משנה במדיניות "אין פרטנר" של שרון, ומרצ הפכה לסניף של "יוזמת ז'נווה" המתנשאת והמעצבנת, הרגשתי ש"המפקד הלאומי" מייצגת סוג אחר של ציונות – כזו שאני מאמין בה. הציונות הזו זכתה לא רק לתמיכה של מצביעי שמאל מובהקים, אלא גם לכבוד מצד יריבים פוליטיים. ביניהם היו גם הצעירים שחילקו סרטים כתומים בדיוק באותן שעות ובאותה הכיכר. מבחינה אידיאולוגית היינו משני צידי המתרס, אבל במובנים רבים הרגשתי קרוב יותר אליהם מאשר לבטטות הכורסה שהצביעו כמוני למפלגות שמאל/מרכז וחיכו שאריק שרון יעשה להם את העבודה ו"ישים סוף לכיבוש".
קצר = קולע
לצערי ולצערם של פעילים רבים, יוזמת "המפקד הלאומי" גוועה ומתה בערך ביום שבו עמי אילון סתר את הצהרותיו הקודמות והודיע על כניסה לפוליטיקה. אבל לפני שגוועה, הצליחה היוזמה לצבור חתימות של מאות אלפי תומכים ישראלים במסר שנחשב עד אז לכמעט טאבו (חלוקת ירושלים בין ישראל ופלסטין על בסיס דמוגרפי). אחת הסיבות המרכזיות לכך היא בעיני היכולת להעביר מסר מתומצת. אל מול החוברת הארוכה ומלאת הפרטים של "הסכם ז'נווה" שנתחבה אל תיבות הדואר שלנו (ונזרקה כמעט תמיד לפח), בלט הקיצור של הצהרת העקרונות אילון-נוסיבה. ראו כאן: שישה סעיפים, 264 מלים. יותר מזה – בדף הבית של היוזמה (כאן) תומצתו עיקרי הצהרת העקרונות למספר המדהים של 61 מלים. כן, ששים ואחת מלים כדי להסביר לישראלי קצר הסבלנות איך לפתור סכסוך של מאה שנה. אפשר להתווכח אם הפתרון הוא טוב וישים, אבל אי אפשר שלא להעריץ את הפשטות והבהירות.
מ"המפקד הלאומי" אל "המפקד החברתי"
בימים אלה, בהם אהוד ברק מכונה "יושב ראש של מפלגה סוציאל-דמוקרטית" ויריביו במפלגה מבשלים את הפילוג, ומתכוונים להניף בדיוק אותו הדגל, מתבקש מאוד מסמך דומה למסמך "המפקד הלאומי" שיגדיר במלים קצרות וברורות פתרון סוציאל-דמוקרטי לניהול הכלכלה של מדינת ישראל. המטה הסוציאל דמוקרטי בהובלת אורי יזהר ופרופ' דני גוטווין עמל מזה זמן על טיוטות למצע סוציאל-דמוקרטי שכזה, אך איני רשאי לפרסם נוסח שאינו חתום וגמור. למסמך המצע המלא והגדוש, שנכתב בעבודה קבוצתית של מומחים לתחומים שונים, יש גם תקציר, אך גם הוא לא כל כך קצר וגם הוא עדיין לא פורסם. מה שכן התפרסם במספר מקומות ברשת (וגם כאן) הוא דעת יחיד של חבר המטה, יהושע בן משה, שניסה לסכם ולקצר את התקציר. התוצאה: שמונה נקודות, 405 מלים, כמעט פי 7 מתקציר "המפקד הלאומי". כלומר – גם את הקיצור של התקציר אנחנו עוד צריכים לקצר. לקצר עד שזה יהיה כל כך קצר שנוכל להעתיק את זה לטוויטר (140 מלים) או לזמר את זה לנהג ברמזור אדום. ואז גם נוכל להחתים על המסמך הזה כמה שיותר תומכים, מכמה שיותר מפלגות, ולשים את ארגזי החתימות לפני הפוליטיקאים שלנו.
אבל כמו שאתם רואים אם הגעתם עד כאן, אני גרוע בלקצר.
נתקעתי עוד בשלב של ראשי הפרקים, וכבר שרפתי 45 מלים מתוך 140:
1. מה בבעלות המדינה ומה באחריות המדינה: הלאמות ועצירת הפרטות
2. שירותי חינוך, בריאות ורווחה: זכות ולא מוצר
3. צמצום פערים ומלחמה בעוני: על מדיניות מיסוי פרוגרסיבי ומיסוי ההון, הקצבאות ושכר המינימום
4. התאגדויות עובדים: זכות יסוד ורכיב חיוני בחברה בריאה
5. חברות כוח אדם וחברות קבלן כגורם מחולל עוני
ומה עוד חסר? המון. הנה למשל: פערים בין גברים לנשים ובין יהודים לערבים ובין מרכז לפריפריה ובין אשכנזים למזרחים ורוסים ואתיופים, תקציב הביטחון, דיור בר-השגה, עובדים זרים, שחיתויות הון-שלטון, אבטלה ועידוד תעסוקה, גלובליזציה, מדיניות סביבתית ותכנון בר-קיימא, הפנסיה שלנו, חוק ההסדרים, מעמד משרדי הממשלה ביחס לאוצר ולרשויות המקומיות … אוף, על כל נושא פה נכתבו דו"חות וספרים שלמים, ובטח יש עוד ששכחתי.
איך דוחפים את זה ב-140 מלים שיוצרות 5-10 משפטים תקניים בעברית? על מה לוותר ומה חייבים להשאיר? אני ממש לא יודע, אולי תנסו לעזור?
כל מה שצריך זה מעבד תמלילים, זמן וסבלנות. הגעתם ל-140 מלים או פחות ואתם מרוצים מהתוצאה? מעולה! העתיקו לתגובות כאן למטה.
הגהה – עדי וינשטיין
תגיות: אהוד-ברק, המטה-הסוציאל-דמוקרטי, המפקד-הלאומי, מאבק-סוציאליסטי, מפקד, סוציאל-דמוקרטיה, עמי-אילון
קישור קבוע
40 תגובות
Email This Post
11 באוקטובר, 2009 בשעה 8:07
יוזמה מעניינת. אין לי רעיונות, אשמח לקרוא את השורה התחתונה.
(אתה זוכר שטוויטר מגביל אותך ל140 תווים?)
11 באוקטובר, 2009 בשעה 8:55
זו לא משימה של קיצור, כפי שאתה כותב, כי אין סיכוי לומר את כל מה שאתה אומר ב-140 תווים, ושזה יהיה מובן.
מה שאפשר לעשות זה לתמצת, ובדרך פואטית להפוך את זה לסיסמה קצרה. אבל בשביל זה חשוב להחליט על מה לוותר.
11 באוקטובר, 2009 בשעה 10:12
תודה על התיקון, לא הייתי מודע לכך.
ב-140 תווים באמת אין סיכוי, אבל ב-140-200 מלים אני חושב שאפשר לתת משהו תמציתי ומובן, בדיוק כמו בעקרונות המפקד הלאומי.
אכן חשוב להחליט על מה לוותר. יש דברים שקל לי לוותר עליהם משום שהם מליצות נבובות, אותן למצוא גם בנאומים של פוליטיקאים וגם במאמרי דעה של תיאורטיקנים.
שאלת סדרי העדיפויות היא שאלה קריטית כאשר מנסים ליצור מצד אחד ניסוח כולל ומצד שני לגרום לכך שכולם יהיו מרוצים. מי שעוסק במאבקים חברתיים ממוקדים (הרחבת סל התרופות, קצבאות לניצולי שואה, התנגדות להפרטת קרקעות וכו) פטור משאלת סדרי העדיפויות – אך בכך אנו מחזקים את המחנה השני. למחנה השני יש תפיסת עולם כלכלית-חברתית שקל מאוד לתמצת אותה בכמה משפטים, שנשמעים משכנעים מאוד לשומע הסביר: שוק חופשי, צמיחה מחלחלת, מעט מסים, שירותים פרטיים יעילים ואיכותיים מציבוריים וכן הלאה.
11 באוקטובר, 2009 בשעה 14:19
התרגיל הזה יכול להיות מועיל מאד למאבק. כך תצטרך להבין מהו הדבר שעליו אתה נאבק.
קיום בכבוד לכולם? ממשלה שדואגת לאזרח?
כשתבין את זה, אז ניסוח הסיסמא היא בעיה טכנית גרידא.
11 באוקטובר, 2009 בשעה 14:29
אני הצהרתי שאני לא יודע לספק פתרון טוב לבד לתרגיל הזה.
אז מה הפתרון שלך לתרגיל הזה?
11 באוקטובר, 2009 בשעה 15:34
[…] התפרסם באתר עבודה שחורה קול קורא מאת ד"ר איתי אשר, לחיבור טקסט קצר וקולע, שיעמוד בלב המפקד […]
11 באוקטובר, 2009 בשעה 17:06
מדינה בת קיימא – שתי מדינות לשני עמים
חברה בת קיימא – מדינת רווחה
סביבה בת קיימא
78 תוים (כולל רווחים), מתאים לצייצן. מתאים לכרזות.
מצע אומרים, לא מצייצים.
הצייצנות, תולדת ה-sound byte הידוע (אצלי) לשמצה מחייב את הכותב לחשיבה ותמצות אבל משחרר מהם את הקורא.
לעומת אלה, המטרה במצע אמיתי, לא גימיק, היא בין היתר גם חשיבה.
ולאורי,
140 תוים – לא מלים!
11 באוקטובר, 2009 בשעה 18:07
1. אני לא חושב שצריך להגיד אפילו מילה אחת ואפילו לא תו אחד על הציר המדיני-בטחוני. האם בהכרח כל מי שנמצא באזור הסוציאל-דמוקרטי על הציר בין מרקסיזם לקפיטליזם מחויב לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות? ההתעסקות בנושא הזה יצרה את האנומליה שבה ביילין ורן כהן יכלו לגור במפלגה אחת – דבר שלא היה יכול לקרות במדינה שבה הציר המדיני הבטחוני אינו העיקר. כשאני מבקש להגדיר את עיקרי מדינת הרווחה הס"ד בגרסתה הישראלית אני מחפש דווקא את המכנה המשותף שמחבר בין דב חנין וזבולון אורלב, או לפחות את חלק ניכר ממצביעיהם.
2. הנקודה השנייה דורשת פירוט. אפילו הויקיפדיה יודעת לספר שאין סוג אחד של מדינת רווחה ואפילו תאצ'ר ורייגן יכלו להגיד שהם בעד מדינת רווחה, אבל אחרת מאוד מזו שאתה רוצה.
3. אני דווקא חושב שתמצות מעורר המון מחשבה לפעמים (סיפורי התנ"ך למשל).
גרסה מתומצתת אינה באה במקום גרסאות מלאות יותר, ואינה עדיפה עליהן. לכל טקסט יש היתרונות והחסרונות שלו. אם אינך רוצה להישאר במעגל החמים והנעים של קוראי עיתון "חברה"/"העוקץ" ושאר בימות איכותיות – אין מנוס מקיצוצים אכזריים במספר המלים.
לדוגמה אתה יכול להשוות בין מצע מפלגת העבודה ב-2006 – חוברת שכללה תוכנית כלכלית מפורטת עם תקציבים לסעיפים שונים ומקורות שמהם יגיע הכסף הזה* – ובין החוזה שערכה המפלגה עם הבוחר – ר' קובץ תמונה כאן http://www.blacklabor.org/?p=1802
* המצע הפוליטי הכי רציני שראיתי, מפלגת העבודה הורידה אותו מהרשת:
התכנית הכלכלית
המדיניות הכלכלית של מפלגת העבודה מציבה את האדם במרכז, החל משנותיו הראשונות במעון, דרך מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה, עבודה בשכר ראוי, טיפול רפואי הולם ועד שנותיו כגמלאי.
המדיניות הכלכלית של מפלגת העבודה מתבססת על המודל המערב-אירופי, תוך התאמתו לתנאי ישראל: השקעה בתשתיות ובפיתוח, תחרותיות, השקעה בחינוך ושמירה על חלוקה הוגנת של הכנסות הממשלה לכלל הרבדים באוכלוסייה. כל זאת, תוך לחימה בלתי מתפשרת בטרור ובאיומים הביטחוניים.
עקרונות התכנית ליישום בשנים הקרובות:
אנו מתכוונים לדברינו ברצינות ולכן, איננו מפזרים הבטחות בחירות, אלא מציגים תוכנית בה משולבים צעדים שחלקם ניתנים לביצוע תוך זמן קצר, יחסית, והאחרים דורשים הדרגתיות של כמה שנים
• תקציב ביבי-אולמרט מתבסס על חיזוק האלפיון העליון בהנחה כי הוא זה שיסחב על גבו את שאר החברה. תפיסה זו נכשלה כי היא אינה עומדת במבחן המציאות. היא הביאה לכך שהפערים בין העשירים לעניים – גדלו.
• המדיניות הכלכלית של ממשלת ביבי-אולמרט פגעה אנושות במעמד הביניים ויצרה פער עצום בין עשירוני ההכנסה.
• הורדת המסים שיישמה הממשלה האחרונה, שהתמקדה בעשירון העליון ונקבעה ללא כל ניסיון אמפירי מוכח, תהפוך את ישראל בטווח הארוך למדינת עולם שלישי – מדינה ללא מעמד ביניים.
ממשלה בראשות העבודה תחזור למדיניותו של יצחק רבין ז"ל – במרכזה האדם, החינוך, וצמיחה כלכלית לכל שכבות האוכלוסייה
• העלאת שכר המינימום לרמה של 1,000 דולר בחודש.
• צמצום חברות הקבלן באמצעות חקיקה והסכמי עבודה.
• הבטחת חינוך שווה והשכלה גבוהה לכל נפש.
• הבטחת פנסיה חובה לכל אזרח.
• מאבק בלתי מתפשר בקשר שבין הון לשלטון ושמירה קפדנית על טוהר המידות בסקטור הציבורי.
• אנו מאמינים בשוק חופשי ותחרותי אך מודעים גם לכשליו ולעוולותיו. על המדינה מוטלת האחריות לתקנם באמצעות התערבות ממשלתית במדיניות המיסוי ויצירת סדרי עדיפויות להוצאה הציבורית.
תכנון רב שנתי – העקרונות
• מפלגת העבודה תיישם מדיניות כלכלית רב שנתית המתפרשת על פני 4 שנים. לא עוד תכנון תקציבי קצר רואי.
• המדיניות הכלכלית של ביבי-אולמרט הגדילה את תקציבי המשרדים הממשלתיים ב- 1% בלבד, בעוד שהגידול באוכלוסייה עמד על 1.8%. הממשלה גרמה לשחיקה קשה של תקציבי החברה: חינוך, בריאות ורווחה.
• מפלגת העבודה תשמור על רמת השירותים החברתיים בהתאם לגודל האוכלוסייה.
• ממשלה בראשות העבודה תחתוך את חבלי הבירוקרטיה ותפעל לפתיחת השווקים לתחרות.
• ממשלת העבודה תיזום פרויקטים לאומיים, תגדיל את ההשקעה במו"פ, בתשתיות ובפריפריות. השקעות אלו, יחד עם ההשקעה בחינוך, ייצרו צמיחה כלכלית איתנה לאורך שנים.
• טובי בנינו עוזבים היום את הארץ בחיפוש אחר הזדמנויות בחו"ל. מפלגת העבודה תעודד השקעות במחקר ופיתוח, תעודד הקמת מפעלים ותקל על זוגות צעירים בנושאי ההשכלה, השיכון ובהקמת משפחה.
• גירעון הממשלה בראשות העבודה לא יעלה על 3% מהתל"ג ואינפלציה תנוע בין 1-3 אחוז.
• מפלגת העבודה תיצור בסיס מדיני-ביטחוני איתן שיאפשר צמיחה כלכלית.
• מפלגת העבודה תטפל באופן נחרץ בבעיות האוכלוסייה הערבית והדרוזית תוך הגדלת ההשקעה בתשתיות ובחינוך.
הפעלת עקרונות הכלכלה המערב-אירופית תוך התאמתם לצרכי המדינה יביאו לצמיחה כלכלית וחברתית גם בישראל
היעדים:
ממדינת עולם שלישית למדינה אירופאית!
– יצירת 400 אלף מקומות עבודה תוך 4 שנים וצמצום האבטלה בחצי ל- 5%.
– מאבק חסר פשרות בעוני.
– המשך צמיחה של כ- 5% בשנה.
– הקמת צוות אגרסיבי להבאת משקיעים לארץ.
– שיפור בחלוקת ההכנסות לפי מדד הג'יני עד לרמה של תחילת שנות ה- 90.
תקציב המדינה לשנת 2005 עמד על 264 מיליארד ₪.
בנוסף לתקציב זה, ממשלה בראשות מפלגת העבודה תדאג להוסיף תקציב נוסף מהמקורות הבאים:
– צמיחה של כ- 5%: למעלה מ- 50 מיליארד ₪ – על פני 4 שנים.
– הפסקת מתן עדיפות לבניה בהתנחלויות על פני הנגב הגליל וירושלים.
קיצוץ משמעותי בתקציב המושקע בשטחים באזורי התנחלויות מבודדות בלבד ולא בגושי ההתנחלויות, ויישום דו"ח טליה ששון: הפסקת התמיכה במאחזים בלתי חוקיים: כ- 10 מיליארד ₪ על פני 4 שנים.
– התייעלות מתואמת במשרד הביטחון במסגרת התוכנית עליה שוקד הרמטכ"ל: 2 מיליארד בשנה – סה"כ 8 מיליארד על פני 4 שנים.
סדר גודל תוספת לתקציב המדינה: למעלה מ- 68 מיליארד ₪ על פני 4 שנים.
חלוקת התוספת בתקציב:
פרק א': השקעה באדם
– גידול של 2% לתקציבי המשרדים הממשלתיים כגון חינוך, בריאות ורווחה. באמצעות כך לשמר את רמת השירותים ולאפשר גדילה תקציבית במשרדים השונים. 15 מיליארד ₪ – על פני 4 שנים.
– כאמור, הממשלה האחרונה הגבילה את גידול תקציבי המשרדים השונים ב- 1%, בעוד האוכלוסייה גדלה ב- 1.8% ובכך למעשה הממשלה האחרונה שחקה את השקעת הממשלה באזרח.
סה"כ: 15 מיליארד ש"ח
פרק ב': חלוקת תקציב הוגנת ודאגה לשוק העבודה
בשרות האדם – מהמעון ועד הפנסיה.
1. חינוך והשכלה גבוהה
תקציב החינוך ייקבע בהתאם להשקפת ממשלת רבין: עתיד מדינת ישראל תלוי בחינוך.
– השתתפות המדינה במעונות יום – 2 מיליארד ₪.
– השתתפות המדינה בחינוך החובה בגנים (גילאי 3 עד 4), ובכך לאפשר להורים נוספים להצטרף למעגל העבודה – 2 מיליארד ₪.
– הפעלת מפעל הזנה, ארוחה חמה לכל ילד – 2 מיליארד ₪.
– רפורמה בחינוך ותגמול מורים – 2 מיליארד ₪.
– תוספת תקציב לאוניברסיטאות וביטול הפרטת הלימודים – 1 מיליארד ₪.
– יישום התוכנית "חופשי ללמוד" לסטודנטים – 1 מיליארד ₪.
סה"כ: 10 מיליארד ₪ תוספת לחינוך על פני 4 שנים
תקציב החינוך יגדל ב- 20% ! בארבע השנים הקרובות
(תקציב משרד החינוך יגיע מ- 32 מיליארד כיום ל- 38.5 מיליארד בעוד 4 שנים)
2. שוק העבודה
שכר מינימום של עד 1000$
– מפלגת העבודה רואה בשכר המינימום כמכשיר מרכזי לצמצום הפערים החברתיים. ממשלה בראשות מפלגת העבודה תפעל להעלאת מדורגת ואחראית של שכר המינימום בלי לפגוע בתעסוקה, באמצעות תהליך מדורג, בהסכמה ותוך שימוש במנגנונים הקיימים.
– העלאת שכר המינימום תבוצע בשלוש פעימות. פעימה ראשונה עד ספטמבר 2006, תוספת 500 ₪ , פעימה שניה ושלישית יושלמו במהלך 2007. תוקם ועדת מומחים שתבחן את ההשלכות לאחר כל פעימה.
– ביצוע המהלך יבוצע תוך ניסיון להגיע להסכמה עם כל הגורמים במשק אך במידה ולא יעלה הדבר תפעיל הממשלה את סמכותה לביצוע המהלך.
הממשלה תעמיד משאבים לסיוע לענפים עתירי עבודה. בכך ייכלל סיוע בשידרוג טכנולוגי והקלות מסים וזאת לתקופת המעבר בשלוש שנים הראשונות.
– על מנת להבטיח אכיפת חוקי עבודה לרבות שכר מינימום תתוגבר היחידה לאכיפה במשרד בעבודה וכן יפותחו כלים משוכללים לאכיפה בשיתוף ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים.
חברות השמה/ חברות כ"א/העסקה בשיטת עובדי קבלן
החזרת חברות השמת כוח האדם לייעודם המקורי מציאת תחליף לעובדים זמניים. מדובר בשלוש שיטות העסקה היוצרות פגיעה בלתי נסבלת בזכויות עובדים:
– ממשלת העבודה תפשיר מיד את חוק עמיר פרץ לחברות כ"א המוקפא ע"י הממשלה.
– תבוצע התאמת החוק להגנה על עובדים המעוסקים בשיטות עושק.
– תושלם חקיקת חוק המגן מפני תעסוקה פוגענית.
פנסיה חובה
– יישום הדרגתי של פנסיה חובה כנהוג במערב אירופה המגיעה לשכר הממוצע במשק. ממשלה בראשות העבודה תקים צוות מקצועי ליישום התוכנית
– יחוקק חוק פנסיה לכל אזרח, בהתאם לנוסח שהוגש לכנסת.
סה"כ: כ- 9 מיליארד לתחילת יישום התהליך
3. תרבות ופנאי
חיזוק התרבות כערך מרכזי במדינה וכמגשר בין אוכלוסיות.
תוספת משמעותית לתקציב התרבות. תקציב התרבות קוצץ והוא עומד כיום על פחות מ- 400 מיליון ₪ בשנה.
תוספת של לפחות 400 מיליון ₪ ב- 4 שנים הקרובות.
4. לחימה בפשיעה ואכיפת החוק
הקצאת תקציבים ראויים להחזרות אמון הציבור בכוח השוטר להושיע.
– הקצאת תקציבים ראויים להחזרת אמון הציבור בכוח השוטר להושיע ובכך גם הגדלת מספר השוטרים לאכיפה יעילה של החוק.
סה"כ: 4 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
5. צמצום פערים בקרב המיעוטים
מפלגת העבודה תדאג לשוויון אזרחיה ותפעל לצמצום הפערים בתחומי החינוך, התשתיות הבריאות והרווחה.
– השקעה בתשתיות ובחינוך לצמצום הפערים בקרב המיעוטים – 10 מיליארד ₪ (חלק מהסכום צבוע בתוך סעיפי תקציב אחרים כגון חינוך, בריאות וכו')
סה"כ: 10 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים, מהם 4 מיליארד חדשים)
6. קשישים
מ- למות בחרפה ל- להזדקן בכבוד.
– ביטול השחיקה בקצבת הזקנה והשאירים שנעשתה על ידי הממשלה האחרונה – 3.5 מיליארד ₪.
– הצמדת קצבת הזקנה ושאירים לשכר הממוצע במשק ולא למדד – 3 מיליארד ₪.
– למעלה מהכפלת תקרת הפטור הניתן לגמלאים בגין חסכונותיהם מ-7,800 ₪ ל-20,000 ₪ – עשרות מיליונים.
– ביטול דמי ניהול בקרנות הפנסיה – עשרות מיליונים.
סה"כ: 7 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
7. אנשים בעלי מוגבלות
שילוב הוגן ואמיתי של אנשים עם מוגבלות בחברה.
– נגישות למוסדות ציבוריים.
– הצמדת קצבת הנכות לשכר הממוצע במשק ולא למדד.
– ביטול את העוול ההיסטורי הנגרם לאנשים עם מוגבלות המגיעים לגיל פנסיה ועוברים מסטאטוס נכה לסטאטוס זקן.
– השבת מענקי הדיור שקוצצו בתקופת הממשלה האחרונה.
– הכללת טיפולים פרא-רפואיים במסגרת סל השירותים הרפואיים המוענקים לילדים עם מוגבלות.
– הטבות במס למעסיקים המשלבים בעבודה אנשים עם מוגבלות, סובסידיות למעסיקים, מענקים ליצירת מקומות עבודה, עידוד גופים המזמינים מוצרים או שירותים מגופים המעסיקים אנשים עם מוגבלות.
– הגדלת התקציבים ליישום חוק שיקום נכי נפש בקהילה.
סה"כ: 4 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
8. בריאות
מפלגת העבודה תבטיח נגישות שווה וסל תרופות הולם לכל שכבות האוכלוסייה.
– כיום אין הסתכלות לעתיד בנושא סל התרופות והוספת הטכנולוגיות החדשות.
– כל שנה יועברו 300 מיליון שקלים נוספים לסל התרופות באמצעות מנגנון קבוע של צוות ציבורי.
– בדיקה מחודשת של התרופות הקיימות בסל בכדי לבדוק את יעילותן לעומת תרופות חדשות שקיימות בשוק והיקף השימוש בהן.
– הכנסת התרופות ל- 3 שנים ולאחר מכן בדיקת יעילות מחדש לעומת תרופות חדשות יותר הקיימות בשוק. סה"כ תוספת לסל התרופות ב- 4 השנים הקרובות: 3 מיליארד ₪.
– קביעת תקרת גג להשתתפות עצמית לטיפול סיעודי, על בסיס קריטריונים שונים לשיעור ההשתתפות – סה"כ 2 מיליארד ₪.
– יותר מהכפלת שיעור ההשתתפות ברכישת תרופות לקשישים (מ- 10% ל- 25%) – 600 מיליון ₪.
סה"כ: 5 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
9. השקעה לעתיד
הגדלת תקציבי המדען הראשי וקידום המחקר והפיתוח בארץ על מנת לאפשר המשך צמיחה גם בעתיד.
השקעה במחקר ופיתוח, פיתוח תשתיות לאומיות ועידוד הצמיחה.
– שימת דגש על השקעה במו"פ בנגב בגליל ובירושלים
– יזמות טכנולוגית במקומות בהן קרנות הון סיכון אינן מוכנות להשקיע.
– החדרת טכנולוגיות מתקדמות לתעשיות מסורתיות.
סה"כ – 4 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
פיתוח הנגב, הגליל וירושלים מעבר לתקציב הרגיל.
סה"כ – 6 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
נמצא בארכיון הספריה הלאומית:
http://www.jnul.huji.ac.il/iae06/
החזון:
המדיניות הכלכלית של מפלגת העבודה מציבה את האדם במרכז, החל משנותיו הראשונות במעון, דרך מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה, עבודה בשכר ראוי, טיפול רפואי הולם ועד שנותיו כגמלאי.
המדיניות הכלכלית של מפלגת העבודה מתבססת על המודל המערב-אירופי, תוך התאמתו לתנאי ישראל: השקעה בתשתיות ובפיתוח, תחרותיות, השקעה בחינוך ושמירה על חלוקה הוגנת של הכנסות הממשלה לכלל הרבדים באוכלוסייה. כל זאת, תוך לחימה בלתי מתפשרת בטרור ובאיומים הביטחוניים.
עקרונות התכנית ליישום בשנים הקרובות:
אנו מתכוונים לדברינו ברצינות ולכן, איננו מפזרים הבטחות בחירות, אלא מציגים תוכנית בה משולבים צעדים שחלקם ניתנים לביצוע תוך זמן קצר, יחסית, והאחרים דורשים הדרגתיות של כמה שנים
• תקציב ביבי-אולמרט מתבסס על חיזוק האלפיון העליון בהנחה כי הוא זה שיסחב על גבו את שאר החברה. תפיסה זו נכשלה כי היא אינה עומדת במבחן המציאות. היא הביאה לכך שהפערים בין העשירים לעניים – גדלו.
• המדיניות הכלכלית של ממשלת ביבי-אולמרט פגעה אנושות במעמד הביניים ויצרה פער עצום בין עשירוני ההכנסה.
• הורדת המסים שיישמה הממשלה האחרונה, שהתמקדה בעשירון העליון ונקבעה ללא כל ניסיון אמפירי מוכח, תהפוך את ישראל בטווח הארוך למדינת עולם שלישי – מדינה ללא מעמד ביניים.
ממשלה בראשות העבודה תחזור למדיניותו של יצחק רבין ז"ל – במרכזה האדם, החינוך, וצמיחה כלכלית לכל שכבות האוכלוסייה
• העלאת שכר המינימום לרמה של 1,000 דולר בחודש.
• צמצום חברות הקבלן באמצעות חקיקה והסכמי עבודה.
• הבטחת חינוך שווה והשכלה גבוהה לכל נפש.
• הבטחת פנסיה חובה לכל אזרח.
• מאבק בלתי מתפשר בקשר שבין הון לשלטון ושמירה קפדנית על טוהר המידות בסקטור הציבורי.
• אנו מאמינים בשוק חופשי ותחרותי אך מודעים גם לכשליו ולעוולותיו. על המדינה מוטלת האחריות לתקנם באמצעות התערבות ממשלתית במדיניות המיסוי ויצירת סדרי עדיפויות להוצאה הציבורית.
תכנון רב שנתי – העקרונות
• מפלגת העבודה תיישם מדיניות כלכלית רב שנתית המתפרשת על פני 4 שנים. לא עוד תכנון תקציבי קצר רואי.
• המדיניות הכלכלית של ביבי-אולמרט הגדילה את תקציבי המשרדים הממשלתיים ב- 1% בלבד, בעוד שהגידול באוכלוסייה עמד על 1.8%. הממשלה גרמה לשחיקה קשה של תקציבי החברה: חינוך, בריאות ורווחה.
• מפלגת העבודה תשמור על רמת השירותים החברתיים בהתאם לגודל האוכלוסייה.
• ממשלה בראשות העבודה תחתוך את חבלי הבירוקרטיה ותפעל לפתיחת השווקים לתחרות.
• ממשלת העבודה תיזום פרויקטים לאומיים, תגדיל את ההשקעה במו"פ, בתשתיות ובפריפריות. השקעות אלו, יחד עם ההשקעה בחינוך, ייצרו צמיחה כלכלית איתנה לאורך שנים.
• טובי בנינו עוזבים היום את הארץ בחיפוש אחר הזדמנויות בחו"ל. מפלגת העבודה תעודד השקעות במחקר ופיתוח, תעודד הקמת מפעלים ותקל על זוגות צעירים בנושאי ההשכלה, השיכון ובהקמת משפחה.
• גירעון הממשלה בראשות העבודה לא יעלה על 3% מהתל"ג ואינפלציה תנוע בין 1-3 אחוז.
• מפלגת העבודה תיצור בסיס מדיני-ביטחוני איתן שיאפשר צמיחה כלכלית.
• מפלגת העבודה תטפל באופן נחרץ בבעיות האוכלוסייה הערבית והדרוזית תוך הגדלת ההשקעה בתשתיות ובחינוך.
הפעלת עקרונות הכלכלה המערב-אירופית תוך התאמתם לצרכי המדינה יביאו לצמיחה כלכלית וחברתית גם בישראל
היעדים:
ממדינת עולם שלישית למדינה אירופאית!
– יצירת 400 אלף מקומות עבודה תוך 4 שנים וצמצום האבטלה בחצי ל- 5%.
– מאבק חסר פשרות בעוני.
– המשך צמיחה של כ- 5% בשנה.
– הקמת צוות אגרסיבי להבאת משקיעים לארץ.
– שיפור בחלוקת ההכנסות לפי מדד הג'יני עד לרמה של תחילת שנות ה- 90.
תקציב המדינה לשנת 2005 עמד על 264 מיליארד ₪.
בנוסף לתקציב זה, ממשלה בראשות מפלגת העבודה תדאג להוסיף תקציב נוסף מהמקורות הבאים:
– צמיחה של כ- 5%: למעלה מ- 50 מיליארד ₪ – על פני 4 שנים.
– הפסקת מתן עדיפות לבניה בהתנחלויות על פני הנגב הגליל וירושלים.
קיצוץ משמעותי בתקציב המושקע בשטחים באזורי התנחלויות מבודדות בלבד ולא בגושי ההתנחלויות, ויישום דו"ח טליה ששון: הפסקת התמיכה במאחזים בלתי חוקיים: כ- 10 מיליארד ₪ על פני 4 שנים.
– התייעלות מתואמת במשרד הביטחון במסגרת התוכנית עליה שוקד הרמטכ"ל: 2 מיליארד בשנה – סה"כ 8 מיליארד על פני 4 שנים.
סדר גודל תוספת לתקציב המדינה: למעלה מ- 68 מיליארד ₪ על פני 4 שנים.
חלוקת התוספת בתקציב:
פרק א': השקעה באדם
– גידול של 2% לתקציבי המשרדים הממשלתיים כגון חינוך, בריאות ורווחה. באמצעות כך לשמר את רמת השירותים ולאפשר גדילה תקציבית במשרדים השונים. 15 מיליארד ₪ – על פני 4 שנים.
– כאמור, הממשלה האחרונה הגבילה את גידול תקציבי המשרדים השונים ב- 1%, בעוד האוכלוסייה גדלה ב- 1.8% ובכך למעשה הממשלה האחרונה שחקה את השקעת הממשלה באזרח.
סה"כ: 15 מיליארד ש"ח
פרק ב': חלוקת תקציב הוגנת ודאגה לשוק העבודה
בשרות האדם – מהמעון ועד הפנסיה.
1. חינוך והשכלה גבוהה
תקציב החינוך ייקבע בהתאם להשקפת ממשלת רבין: עתיד מדינת ישראל תלוי בחינוך.
– השתתפות המדינה במעונות יום – 2 מיליארד ₪.
– השתתפות המדינה בחינוך החובה בגנים (גילאי 3 עד 4), ובכך לאפשר להורים נוספים להצטרף למעגל העבודה – 2 מיליארד ₪.
– הפעלת מפעל הזנה, ארוחה חמה לכל ילד – 2 מיליארד ₪.
– רפורמה בחינוך ותגמול מורים – 2 מיליארד ₪.
– תוספת תקציב לאוניברסיטאות וביטול הפרטת הלימודים – 1 מיליארד ₪.
– יישום התוכנית "חופשי ללמוד" לסטודנטים – 1 מיליארד ₪.
סה"כ: 10 מיליארד ₪ תוספת לחינוך על פני 4 שנים
תקציב החינוך יגדל ב- 20% ! בארבע השנים הקרובות
(תקציב משרד החינוך יגיע מ- 32 מיליארד כיום ל- 38.5 מיליארד בעוד 4 שנים)
2. שוק העבודה
שכר מינימום של עד 1000$
– מפלגת העבודה רואה בשכר המינימום כמכשיר מרכזי לצמצום הפערים החברתיים. ממשלה בראשות מפלגת העבודה תפעל להעלאת מדורגת ואחראית של שכר המינימום בלי לפגוע בתעסוקה, באמצעות תהליך מדורג, בהסכמה ותוך שימוש במנגנונים הקיימים.
– העלאת שכר המינימום תבוצע בשלוש פעימות. פעימה ראשונה עד ספטמבר 2006, תוספת 500 ₪ , פעימה שניה ושלישית יושלמו במהלך 2007. תוקם ועדת מומחים שתבחן את ההשלכות לאחר כל פעימה.
– ביצוע המהלך יבוצע תוך ניסיון להגיע להסכמה עם כל הגורמים במשק אך במידה ולא יעלה הדבר תפעיל הממשלה את סמכותה לביצוע המהלך.
הממשלה תעמיד משאבים לסיוע לענפים עתירי עבודה. בכך ייכלל סיוע בשידרוג טכנולוגי והקלות מסים וזאת לתקופת המעבר בשלוש שנים הראשונות.
– על מנת להבטיח אכיפת חוקי עבודה לרבות שכר מינימום תתוגבר היחידה לאכיפה במשרד בעבודה וכן יפותחו כלים משוכללים לאכיפה בשיתוף ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים.
חברות השמה/ חברות כ"א/העסקה בשיטת עובדי קבלן
החזרת חברות השמת כוח האדם לייעודם המקורי מציאת תחליף לעובדים זמניים. מדובר בשלוש שיטות העסקה היוצרות פגיעה בלתי נסבלת בזכויות עובדים:
– ממשלת העבודה תפשיר מיד את חוק עמיר פרץ לחברות כ"א המוקפא ע"י הממשלה.
– תבוצע התאמת החוק להגנה על עובדים המעוסקים בשיטות עושק.
– תושלם חקיקת חוק המגן מפני תעסוקה פוגענית.
פנסיה חובה
– יישום הדרגתי של פנסיה חובה כנהוג במערב אירופה המגיעה לשכר הממוצע במשק. ממשלה בראשות העבודה תקים צוות מקצועי ליישום התוכנית
– יחוקק חוק פנסיה לכל אזרח, בהתאם לנוסח שהוגש לכנסת.
סה"כ: כ- 9 מיליארד לתחילת יישום התהליך
3. תרבות ופנאי
חיזוק התרבות כערך מרכזי במדינה וכמגשר בין אוכלוסיות.
תוספת משמעותית לתקציב התרבות. תקציב התרבות קוצץ והוא עומד כיום על פחות מ- 400 מיליון ₪ בשנה.
תוספת של לפחות 400 מיליון ₪ ב- 4 שנים הקרובות.
4. לחימה בפשיעה ואכיפת החוק
הקצאת תקציבים ראויים להחזרות אמון הציבור בכוח השוטר להושיע.
– הקצאת תקציבים ראויים להחזרת אמון הציבור בכוח השוטר להושיע ובכך גם הגדלת מספר השוטרים לאכיפה יעילה של החוק.
סה"כ: 4 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
5. צמצום פערים בקרב המיעוטים
מפלגת העבודה תדאג לשוויון אזרחיה ותפעל לצמצום הפערים בתחומי החינוך, התשתיות הבריאות והרווחה.
– השקעה בתשתיות ובחינוך לצמצום הפערים בקרב המיעוטים – 10 מיליארד ₪ (חלק מהסכום צבוע בתוך סעיפי תקציב אחרים כגון חינוך, בריאות וכו')
סה"כ: 10 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים, מהם 4 מיליארד חדשים)
6. קשישים
מ- למות בחרפה ל- להזדקן בכבוד.
– ביטול השחיקה בקצבת הזקנה והשאירים שנעשתה על ידי הממשלה האחרונה – 3.5 מיליארד ₪.
– הצמדת קצבת הזקנה ושאירים לשכר הממוצע במשק ולא למדד – 3 מיליארד ₪.
– למעלה מהכפלת תקרת הפטור הניתן לגמלאים בגין חסכונותיהם מ-7,800 ₪ ל-20,000 ₪ – עשרות מיליונים.
– ביטול דמי ניהול בקרנות הפנסיה – עשרות מיליונים.
סה"כ: 7 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
7. אנשים בעלי מוגבלות
שילוב הוגן ואמיתי של אנשים עם מוגבלות בחברה.
– נגישות למוסדות ציבוריים.
– הצמדת קצבת הנכות לשכר הממוצע במשק ולא למדד.
– ביטול את העוול ההיסטורי הנגרם לאנשים עם מוגבלות המגיעים לגיל פנסיה ועוברים מסטאטוס נכה לסטאטוס זקן.
– השבת מענקי הדיור שקוצצו בתקופת הממשלה האחרונה.
– הכללת טיפולים פרא-רפואיים במסגרת סל השירותים הרפואיים המוענקים לילדים עם מוגבלות.
– הטבות במס למעסיקים המשלבים בעבודה אנשים עם מוגבלות, סובסידיות למעסיקים, מענקים ליצירת מקומות עבודה, עידוד גופים המזמינים מוצרים או שירותים מגופים המעסיקים אנשים עם מוגבלות.
– הגדלת התקציבים ליישום חוק שיקום נכי נפש בקהילה.
סה"כ: 4 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
8. בריאות
מפלגת העבודה תבטיח נגישות שווה וסל תרופות הולם לכל שכבות האוכלוסייה.
– כיום אין הסתכלות לעתיד בנושא סל התרופות והוספת הטכנולוגיות החדשות.
– כל שנה יועברו 300 מיליון שקלים נוספים לסל התרופות באמצעות מנגנון קבוע של צוות ציבורי.
– בדיקה מחודשת של התרופות הקיימות בסל בכדי לבדוק את יעילותן לעומת תרופות חדשות שקיימות בשוק והיקף השימוש בהן.
– הכנסת התרופות ל- 3 שנים ולאחר מכן בדיקת יעילות מחדש לעומת תרופות חדשות יותר הקיימות בשוק. סה"כ תוספת לסל התרופות ב- 4 השנים הקרובות: 3 מיליארד ₪.
– קביעת תקרת גג להשתתפות עצמית לטיפול סיעודי, על בסיס קריטריונים שונים לשיעור ההשתתפות – סה"כ 2 מיליארד ₪.
– יותר מהכפלת שיעור ההשתתפות ברכישת תרופות לקשישים (מ- 10% ל- 25%) – 600 מיליון ₪.
סה"כ: 5 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
9. השקעה לעתיד
הגדלת תקציבי המדען הראשי וקידום המחקר והפיתוח בארץ על מנת לאפשר המשך צמיחה גם בעתיד.
השקעה במחקר ופיתוח, פיתוח תשתיות לאומיות ועידוד הצמיחה.
– שימת דגש על השקעה במו"פ בנגב בגליל ובירושלים
– יזמות טכנולוגית במקומות בהן קרנות הון סיכון אינן מוכנות להשקיע.
– החדרת טכנולוגיות מתקדמות לתעשיות מסורתיות.
סה"כ – 4 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
פיתוח הנגב, הגליל וירושלים מעבר לתקציב הרגיל.
סה"כ – 6 מיליארד ₪ (על פני 4 שנים)
11 באוקטובר, 2009 בשעה 22:52
זה לא רציני לתמצת את זה ככה. לטוויטר?
"בואו בהמוניכם, אם אכפת לכם מעצמכם, מהעולם ומהחברה! אם רק עצמכם מעניין אתכם – חישבו שנית."
אמנם נכון שחוברת בגודל חוק ההסדרים, או התגובה שמעלי, עלולה להרתיע אנשים ולגרום להם לא לקרוא בכלל, אבל ליצור ססמת בחירות ולקרוא לה מצע?! זה מוגזם.
אפשר להגדיר את זה כמו שמגדירים עבודות באקדמיה (או לפחות במכללה שלי):
2 דפים, פונט דויד 4, רווח כפול.
לזה אני מוכן.
יש?
11 באוקטובר, 2009 בשעה 23:28
דוד 4 זה נראה לי בלתי קריא, אבל לך על זה
11 באוקטובר, 2009 בשעה 23:35
לאיתי,
תודה על המצע. הורדתי ושומר, אולי אפילו אדפיס.
לאיציק,
צודק! צודק! צודק!
מצע זה בדיוק מה שאיתי ציטט.
הצייצן יכול רק לצייץ סיסמאות.
ועוד משהו, פונט דוד 10, רחם על הזקנים שלא רואים כל-כך טוב.
11 באוקטובר, 2009 בשעה 23:48
התכוונתי ל14.
אופס 🙂
אגב, מתוך התמצות של נתמצות של המפקד הלאומי (זה עם ה61 מילים):
"4. גבולות הקבע על בסיס הרביעי ביוני 1967 (אפשרות לחילופי שטחים)"
מצד אחד, זה גם מה שליברמן טוען. מצד שני, לא ניתן להבין האם ממציא הסיסמא חשב על כל ההשלכות העולות ממדיניות שכזו? האם הוא מודע לתהליכים ההיסטוריים ולבעיות שנוצרו בעיקבותם (כמו לדוגמא, מה גרם לנו לכבוש את הר הבית מחדש ולהמציא את השיר "גבעת התחמושת")? האם זה יביא לידי כך שכולנו נחיה בצורה טובה זה לצד זה בלי טילים, פצצות, מחסומים, קירות, מתאבדים וציניות?
כמובן, זה רק דוגמא.
אני לעומת זאת, חושב שאם כבר להתחיל עם ססמא, אז זה יהיה הגברת האיכפתיות החברתית. אתם יודעים כמה אנשים מתנגדים לעצם הרעיון הזה?! (זה מדהים, באמת)
11 באוקטובר, 2009 בשעה 23:51
עוד טעות, התייחסתי כנראה לסעיף אחר מהמצע המתומצת.
"5. ירשלים בירת שתי המדינות (השכונות הערביות בריבונות פלסטין, השכונות היהודיות בריבונות ישראל, הר הבית ללא ריבונות או בריבונות בינ"ל)"
שוב, זה לא דיון מדיני. אני לא רוצה להגיד אם אני מתנגד או תומך במהלך כזה. אבל לכתוב את המהלך ככה כפי שהו מבלי להסביר… זה… נחמד. אבל לא רציני.
12 באוקטובר, 2009 בשעה 0:36
1. "אכפתיות חברתית" לא מבחינה בין המלצה ליחיד להזיז את ישבנו (התנדבות במשלוחי מזון לעניים, ניקוי בתי קשישים, תרומה לעמותת חירשים) ובין עמידה על חובת המדינה להיות אחראית.
אני באמת מאמין שגם לשטרסלר וגם לנערי האוצר וגם לנוחי דנקנר והאחים עופר יש אכפתיות חברתית (הם לא ציניקנים).
ההבדל ביני וביניהם הוא בתפקיד שאנו מייחסים למדינה בדאגה לאזרח, וגם בשאלה ממי צריך להיות לנו/למדינה אכפת: מכולם או רק מהחלשים ביותר.
2. תקציר מדיניות צריך לתאר צעדים ככותרות, את הנימוק משאירים לטקסטים מורחבים יותר. לדוגמה, לפני הבחירות כל קורא עיתון כלכלי חסר סבלנות ידע מהן 5 הרפורמות הכלכליות שביבי יקדם אם יזכה בשלטון (חשמל, קרקעות, הפחתת מס הכנסה וכו'). רק מי שקרא אותיות קטנות או את הביביבלוג נחשף לנימוקים מדוע ביבי חושב שאלו הצעדים הנדרשים ביותר לכלכלה ולחברה בישראל.
לעומת הדיבור הקצר של ביבי השמאל הכלכלי לוקה בדברת בלתי נגמרת.
מהם 5 הצעדים הראשונים שיעשו פרופ' גוטווין או ד"ר ספורטא או ח"כ שלי יחימוביץ' אם יגיעו לראשות הממשלה פשוט לא ניתן לדעת, כי מרוב עצים לא רואים את היער.
אפשר לקונן עד מחרתיים על התרבות שגורמת לאנשים לצרוך מסרים פוליטיים במנות זעירות ושטחיות ולהתייחס לציפי ביבי וחבריהם כאל מוצרי מדף בסופרמרקט – אבל כדי להתחרות בביבי ובציפי עלינו ללמוד להתמודד עם חוקי המשחק האלה. מי שלא רוצה להסתגל יישאר לנצח בשלוליתו האינטלקטואלית המעמיקה אך חסרת ההשפעה.
3. חשוב לציין שגם מצע העבודה 2006 המצוטט לעיל אינו ס"ד ממש לפי קנה המידה המחמיר של זרם גוטווין. אין מדובר בו על הלאמות כלל, ומניעת הפרטה מוזכרת פעם אחת בתחום הקרוב לנפשו של אחד ממחברי המצע – פרופ' ברוורמן.
איתי
12 באוקטובר, 2009 בשעה 0:54
אני התכוונתי לאכפתיות של האנשים. של האזרחים. של הציבור.
רובם (הכמעט מכריע) פשוט, נו איך אומרים בפוסט מודרניוּת… בעלי רצונות וצורת חיים המתאימה רק להם. אינדיווידואליסטים.
אנשים כאלו, באופן מחשבתם, חושבים מיידית על השאלה "מה יצא לי מזה" או "למה אני צריך להתאמץ עבור זה" או "כן, זה נשמע חשוב אז שמישהו יתקן את זה" ובעיקר "לא אכפת לי, זה לא קשור אלי". בגלל זה קל להשפיע עליהם אם ססמאות, קל למכור להם דברים, קל להניע אותם מלפעול, קל לשכנע אותם שפרטי זה תמיד טוב. כי כשהם חושבים על להפוך נכס לפרטי, הם חושבים על הכיס שלהם, ולא מבינים שמדובר בכיס של עופר. קל לגרום להם לשבת בבית, לא להתאגד, לא לחשוב על טובת החברה, לרדד את תודעתם בבידור קל (מכל סוג שהוא) ולפעול לניצול כל משאב של המדינה על הדרך.
אגב, לפעמים, הלוואי שגם אני הייתי כזה, אבל אני לא. אז זה מפריע לי שהחברה נדפקת, מפריע לי שמעמד הביניים נדפק, מפריע לי שעובדים חסרי הגנה נדפקים, מפריע לי (מאוד) שהסביבה נדפקת, ומשאבי הטבע נדפקים ומה לא… לעזאזל אכפת לי. הלוואי שהייתי מאלו שלא אכפת להם כי אז… כל זה לא היה מפריע לי 😉
לפי דעתי, השינוי צריך להתחיל בצורת המחשבה הזו. וכבר יצא לי לדבר עם מישהו שהאמין בצורה דתית שחוסר אכפתיות זו הדר הטובה ביותר לחיות, כי כל דרך אחרת גורמת לאכבות וסבל וחוץ מזה… מה אכפת לו?
אז נכון שלביבי אכפת מהמדינה, ולא רק מהחברים שלו שהוא מוכר להם את הנכסים שלה, אבל להרבה מאוד אנשים (ואפילו הרבה מאוד מהמצביעים שלו) לא אכפת מהעובדה שהוא הרס את המדינה, כן איכפת להם שהוא מציג את עצמו בתור מי שיעזור להם לבטא את עצמם הכי טוב.
בטח כל אחד מהם חושב שאם מוכרים את הקרקעות, אז הוא יוכל לקנות קרקע…
זה היה מניפסט קצר על אכפתיות. המניפסט הבא שלי יהיה "לסגור, ואם אפשר לפוצץ בפיצוץ ראוותני, את כל הערוצים ואמצעי התקשורת המשודרים המסחריים" מישהו רוצה לשמוע?
12 באוקטובר, 2009 בשעה 1:12
אם אתה מנסה להגדיר את המחנה הפוליטי שלך על פי מקומך בציר אכפתיים-לא אכפתיים לא תגיע רחוק.
באותו מיקום יחד איתך בציר הזה יושבים גם שטרסלר הקפיטליסט וחיים ברעם הסוציאליסט, פייגלין הלאומני וגדעון לוי הפוסט ציוני.
לכולם באמת אכפת.
הטענה שאכפתיות היא אבן יסוד בזרם הסוציאל-דמוקרטי (או כל זרם אידיאולוגי שהוא) היא מובנת מאליה (ולכן מיותרת).
במקום להמציא צירים, עדיף שנתמקד בציר הכלכלי: סוציאליזם מול קפיטליזם.
שני צירים נוספים שחשובים להגדרה פוליטית בישראל הם המדיני (נץ-יונה) והציר שמרני-ליברלי (בישראל בד"כ = דתי-חילוני).
טענתי היא שלצורך הדיון כאן אסור לערבב בין הצירים ויש להגדיר סוציאל-דמוקרטיה ישראלית בצורה שלא קשורה כלל לעמדות בשני הצירים האחרים.
12 באוקטובר, 2009 בשעה 2:11
החשיבה הזאת על צירים,היא לא קצת חד מימדית?
איך בדיוק אפשר למדוד ציר שמרני – ליברלי? או דתי-חילוני? אם אני שומר שבת אבל אוכל לא כשר אני במיקום אחר בציר ממישהו שאוכל כשר אבל מחלל שבת? כנ"ל עם קפיטליסט-סוציאליסט,אם אני מסכים עם המטרות אבל לא עם האמצעים ולחילופין מסכים עם האמצעים ולא עם המטרות אפשר לומר איפה אני בציר?
כדאי גם לומר שאין קשר בין חילוני-דתי לליברלי(מתירני?)-שמרן וההוכחה הטובה ביותר לדברי הוא אותו פרק באמא מחליםה עם זוג הגברים ההומוסקסואלים מניו יורק שהחליפו "אמא" עם הזוג החילוני-קיבוצניקי.
12 באוקטובר, 2009 בשעה 12:55
ההערה שלך חשובה ונכונה כשמדברים על כל אדם לגופו, אבל כשמנסים לדבר על תופעות חברתיות כמו תנועות פוליטיות אין מנוס מהכללות והשטחה מסוימת. זה בדיוק כמו הטענה הנכונה שלכל אדם אישיות ייחודית, שאינה עומדת בסתירה למחקרי אישיות בפסיכולוגיה (בהם מקובל היום לאפיין אנשים על 5 "צירים" של תכונות אישיות בלתי תלויות).
רמת ההכללה הגבוהה ביותר והמקובלת ביותר בשיח הציבורי הישראלי היא למקם אדם או מפלגה על ציר אחד – ימין לעומת שמאל.
בישראל הפירוש המקובל של הציר הזה הוא מדיני-בטחוני, לכן האזרח הסביר יגיד לך שבל"ד נמצאת בקצה השמאלי ביותר וכהנא-חי בקצה הימני ביותר. לגבי השאלה אם לבני וברק הם ימין או שמאל – זה תלוי בעיני המתבונן. בשביל לימור לבנת הם סמולנים ובשביל חיים ברעם הם ימנים.
דווקא "עבודה שחורה" היא אחד מהמקומות הבודדים שמדגישים שהביטוי "שמאל" יותר מורכב מזה (וכך אפרים סנה יכול להיות נץ בדעותיו בציר הבטחוני אבל שמאלני ממש בציר הכלכלי, ואילו יוסי ביילין מבחינה כלכלית הוא איש ימין קיצוני).
האתר האמריקאי המצוין הזה מפרק את הציר ימין שמאל לשני צירים של סוציאליסט-קפיטליסט ושמרן-ליברל
http://www.politicalcompass.org/
יש שם שאלון שאתה יכול לענות עליו וכך למקם את עצמך בכל ציר. מומלץ!
בישראל כמובן הצירים הללו חשובים אבל ברור שחייבים לפחות ציר נוסף והוא המדיני בטחוני.
לכם בפרוייקט "מצפן הבחירות" (בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, כבר לא ברשת) יכולת לענות על שאלון (הרבה יותר שטחי וקצר) ולמקם את עצמך על שלושה צירים.
הם בחרו בציר דתי-חילוני ולא בשמרני ליברלי משום שאלו מושגים רלוונטיים יותר לשיח הציבורי בישראל. מלבד היומרה של האתר לאפשר לך למצוא את מקומך על 3 הצירים הללו, האתר גם הכיל מידע על מיקום המפלגות בכל הצירים, ואיפשר לך לבדוק לאיזו מפלגה אתה הכי קרוב בכל ציר ובסיכום של שלושתם.
כאמור אתה לא תוכל לשחק באתר (אולי יחזור לרשת בבחירות הבאות) אבל תוכל לקרוא מעט על כך כאן http://www.blacklabor.org/?p=6597
כמובן שאתה יכול לבקש שאלון שמאפיין אנשים ותנועות על 4 צירים, 5 או 20 – אבל זה אומר שהשאלון יהיה יותר ארוך ופחות אנשים יטרחו למלא אותו.
לעצם הערתך אני מאמין שברמת תנועות פוליטיות יהיה מתאם גבוה מאוד בין מידת השמרנות ובין מידת דתיות, והיחס להומוסקסואלים הוא דוגמה מצוינת.
אם הייתי מבקש ממך לדרג את המפלגות בכנסת לפי יחסן להומוסקסואלים ולפי מידת דתיותן אני מניח שהדירוג היה דומה אם לא זהה. כאמור, זה לא מקביל לתפיסה המקובלת של שמאל-ימין כי רע"ם וש"ס השמרניות-דתיות היו במיקום דומה
איתי
12 באוקטובר, 2009 בשעה 13:07
יונתן,
אתה צודק שהחשיבה על הצירים מפשטת את הדיון והופכת אותו לפחות "רב-מימדי" ופחות מלא-ניואנסים. אבל השאלה היא לא *האם* לפשט את הדיון, אלא *איך* לעשות זאת ובאילו מובנים. ככל שמפשטים את הדיון כך מאפשרים ליותר אנשים להשתתף בו, והמחיר הוא (כפי שציינת) שהוא נוטה להיות יותר חד-מימדי. לכן השאלה היא עד איזו נקודה מפשטים את הדיון, ובאילו מימדים "מקצצים" אותו.
אני נוטה להסכים מאוד עם איתי שהנקודה המתאימה (בהקשר הנוכחי, של תימצות העקרונות הס"ד) נמצאת במקום שבו מתעלמים מהציר המדיני והציר הליברלי-שמרני ומתרכזים רק בציר הכלכלי (וכמובן שעצם ההגדרה של צירים כאלו היא הפשטה הכרחית של דיון מהסוג הזה. הניואנסים שהזכרת בעניין החילוני-דתי עשויים להיות מהותיים מאוד לדיונים מסוג אחר, אבל עלולים להקשות מאוד על הדיון הנוכחי).
12 באוקטובר, 2009 בשעה 17:06
אני בסך הכל רציתי לתת דוגמא לאיך לא ניתן לקצר רעיון אמיתי לכמה שורות, מבלי לרדדו ממשמעות.
בקשר ל"ציר האכפתיות"… אני מעדיף קפיטליסט אכפתי מאשר צרכן אדיש ש"מתחבר" לרעיונות הסוציאליסטים. כי אז הקפיטליסט.. אכפתי (כמו שבמפתיע התראיין יו"ר אסם בערב חדש נגד חברות הביטוח שהונו את המשקיעים בהם).
אנשים אדישים הם פשוט מאסה של עדר שניתן להשפיע עליו בקלות באמצעי שיווק פשוטים. הבעיה שהכח הזה נתון בידיהם של הקפיטליסטים, ומשתמשים בו בעיקר אלו הציניים.
אכפתיות בעיני זה פשוט להיות סקרן ולהיות מעורב. אדם שחושב באמת שרעיונות קפיטליסטים טובים יותר, אבל לא בשל העובדה שהוא מאמין לכל הפרופגנדה, אלא מכיוון שהוא הלך ובדק וחשב וקרא, אני מעריך אותו אפילו מאוד.
אדם שאומר לי "שיעשו מה שהם רוצים, גם ככה המדינה הזו חרא" אין לי כל הערכה אליו.
12 באוקטובר, 2009 בשעה 22:29
המורה אילנ שלימדה אותי חשבון ביסודי היתה נוהגת לומר בחיוך "תשובה נכונה, אבל לא לשאלה".
אם המטרה שלי היתה להשתמש בתמצית מצע כדי לקבץ את האנשים שאני מעריך (וגם אתה), אין ספק שאיכפתיות היתה דגל חשוב. על פי קריטריון זה, פייגלין עדיף בעיני במובהק על בטטות כורסה שהצביעו למרצ, אעפי שדעותי המדיניות קרובות יותר למרצ מאשר לדעותיו.
זו לא המטרה שלי.
אם המטרה שלי היתה להשתמש בתמצית מצע כדי לקבץ אנשים עם דעות פוליטיות קרובות לדעות האישיות שלי – בכל נושא, אין ספק שהייתי צריך להקדיש גם מקום לנושא המדיני (שם מרצ היא הקרובה ביותר לדעותי מבין המפלגות המיוצגות בכנסת) וגם לנושא הדתי-חילוני (שם אני ממש לא מרגיש קרוב למרצ, אעפ"י שאני חילוני גמור). דוגמה לכך ניתן לראות בהצעה בתג' מס' 7: שתי מדינות, מדינת רווחה, קיימות.
גם זו לא המטרה שלי.
אני מבקש להגדיר בתמצית מהי מדיניות כלכלית-חברתית סוציאלדמוקרטית מותאמת לישראל של ימינו.
אני חושב שחלק גדול מאוד ממצביעי הימין יתמכו במדיניות כזו, בניגוד למנהיגיהם ביבי ישי וליברמן.
חלק גדול מהתומכים במדיניות כזו אינם בהכרח תומכים של תהליך שלום עם פתח וסוריה – משום שאיבדו אמון בתהליך. הם מבינים שלא"י השלמה אין עתיד, אך הם לא רואים פרטנר אמין מולם ולא רוצים עוד התנתקויות.
לכן אם נכרוך ס"ד ב"שתי מדינות" או ב"די לכיבוש" (מסמך הספרי ויניב) – מחצית מהציבור לא תקשיב לעיקר מה שיש לנו לומר: מיסוי פרוגרסיבי, הלאמה, התארגנות עובדים וכו'.
לעומת זאת, אם נצליח להוכיח לפוליטיקאים שציבור גדול רוצה במדיניות כזו ומתנגד למדיניות ההפוכה (שמשותפת לליכוד וגם לקדימה-עבודה) – אנחנו יוצרים במו ידינו שיח חדש לגמרי לבחירות הבאות.
איתי
12 באוקטובר, 2009 בשעה 23:55
"תשובה נכונה, אבל לא לשאלה".
קיבלתי 🙂
תראה, ממה שאני מבין מהסביבה שלי, שהיא די מגוונת, אנשים שלא מבינים חושבים על שרשרות הזהות הבאות:
קפיטליזם = אמריקה = הוליווד = בחורות בלונדיניות על יאכטות = חופש.
סוציאליזם = קומוניזם = רוסיה = יורים בך ברחובות = סבל.
סוציאל דמוקרטיה = מה זה? = סוציאליטים בשמות אחרים = השקרנים האלה רוצים להחזיר אותנו לתקופת הצנע = שמאלנים.
איך שוברים את זה עם מצע? אני חושב (עכשיו בניגוד למה שחשבתי) שפה צריך לנצח אותם במגרש שלהם, שגם ככה מתערער. חברת פרסום חברתי יכולה להירתם למאמץ הזה. אפשר למצוא את האנשים הנכונים במדיה, אלו שהמקצוע שלהם זה לשווק רעיונות לקהל יעד שבוי ובור.
13 באוקטובר, 2009 בשעה 0:29
"… אני מכירה באופן אישי אנשים שבעיני עצמם הם מאוד מוסריים, ומצביעים מר"צ, למשל – אבל הם נאו ליברלים מוחלטים בתפיסתם הכלכלית, או ליתר דיוק: ימין כלכלי קפיטליסטי מובהק. "הארץ", למשל, זה עיתון שמאלני, נכון? ובכל זאת, עת ביצע ביבי כשר אוצר את המדיניות הכלכלית ההרסנית והאכזרית והתאצ'ריסטית ביותר עלי אדמות – הארץ פרגן לו באופן מערכתי.
… אצלנו המושגים ימין ושמאל הם מבולגנים לחלוטין. מפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל דמוקרטית [פחחחח – איתי] וציונית שהובילה את ההפרטה ההיסטורית של הקרקעות שהיא לא סוציאל דמוקרטית ולא ציונית. זבולון אורלב ואורי אורבך מהבית היהודי הם אנשי ימין מדיני ובכל זאת הם חולקים אתי תפיסה חברתית עמוקה ומשותפת. קדימה אומרת שתי מדינות לשני עמים. האם יש איזשהו קשר אידיאולוגי ביני ובין רוני בראון, צחי הנגבי ומאיר שטרית הנאו ליברלים? ומה נאמר על כך שאת מהלכי הנסיגה הכואבים ביותר הובילו שני מנהיגי ליכוד, בגין ושרון? הסיטואציה הישראלית היחודית מזמנת אפוא דילמות לא פשוטות בהגדרות השמאל-ימין שלה.
יכול להיות שהרעיון הסוציאל דמוקרטי צריך לשכון ולחלחל בכל המפלגות גם יחד, **** יכול להיות שצריכה לקום מפלגה שהמאפיין המרכזי שלה הוא כלכלי וחברתי, סוציאל דמוקרטי ***** , ויכול להיות גם שמפלגתי, מפלגת העבודה, תצליח להרים את ראשה מההרס הערכי והארגוני שהיא מיטלטלת בו עכשיו ולהיות מה שהיא אמורה להיות: מפלגה סוציאל דמוקרטית כלכלית, ומרכזית ושפויה מבחינה מדינית. מפלגת שמאל היא ממילא לא היתה אף פעם ואין צורך שתהיה.
מה שמוביל אותי לביקורת המרכזית שלי על מסמך יניב-הספרי, והיא הדלות של העיסוק דווקא באותו סדר יום אלטרנטיבי שהשניים מצביעים ובצדק על היעדרו. אחרי כמה משפטים חדים ושנונים על פערים חברתיים וקפיטליזם חזירי, משפטים שנועדו להרגיע את השלי יחימוביצ'ים למיניהם, מגיע ריק רעיוני בכל התחום הזה, והמסמך שב ועוסק בכל העניינים הרגילים שהשמאל עוסק בהם. ערפאת, הגדר, המתנחלים (עם בוז תמוה לחינוך של הימין, שהוא חינוך ערכי שאפשר בהחלט התקנא בו). *** המסמך אינו מציג שום סדר יום אלטרנטיבי לסדר היום השחוק והבדלני שהוא עצמו תוקף. הוא אינו מתמודד עם שאלות יסוד כמו איזה מודל של מדינה אנחנו מבקשים לייצר כאן? מה אחריות המדינה כלפי אזרחיה? מהם גבולות ההפרטה? איזו רגולציה מוסרית צריכה המדינה לנקוט כדי להבטיח קיום בכבוד לכל אזרחיה וריסון כוחם של בעלי הממון? *** מה הזיקה בין ציונות ובין סוציאליזם/סוציאל דמוקרטיה – שני האתוסים שהביאו להקמתה של המדינה, ואיך אנחנו משמרים בתוך המבנה המדינתי את שני האתוסים האלה? איך נלחמים בהרס, בריקבון, ובאובדן צלם האנוש של האדם העובד בעולם העבודה?"
אני מסכים לחלוטין עם מה שיחימוביץ' אומרת כאן ומסקנתי היא שמסמך חלופי צריך להיות
1. כלכלי-חברתי בלבד
2. קצר בהרבה – עמוד אחד במקום מאה
3. נטול סיסמאות, מלים גבוהות וקללות נמוכות – פשוט הצהרת כוונות על צעדים אופרטיביים
איתי
13 באוקטובר, 2009 בשעה 7:51
http://www.shelly.org.il/node/2722
13 באוקטובר, 2009 בשעה 8:06
אתה צודק לגמרי לגבי הצורך בגורם מקצועי שיבנה פרסומת למוצר ששמו סוציאל-דמוקרטיה ויהפוך אותו לסיסמאות קליטות.
אבל קודם כל אנחנו צריכים להגדיר לפרסומאי מהו המוצר שעליו לפרסם. אנחנו נמצאים שלב אחד קודם.
ההגדרה של המוצר צריכה להיות קצרה ותמציתית (אתה לא הולך למי שיפרסם לך את אבקת הכביסה עם ספר שלם של נוסחאות בכימיה).
ככל הידוע לי אין כיום מסמך קצר ותמציתי שמגדיר את המוצר, ולכן אי אפשר ללכת לפרסומאי.
מה יש?
1. מיליון טקסטים עיוניים טובים ("העוקץ", "חברה") על נזקי מדיניות הימין הכלכלי – אין תכל'ס ואין יכולת שכנוע ללא-משוכנעים
2. ארגונים חברתיים שעוסקים בקמפיינים טובים אך ממוקדים ולא בתמונה השלמה
3. כמה ח"כים סוציאל דמוקרטים טובים שמקדמים נושאים מסוימים ומזניחים אחרים, לעתים קרובות מסיבות "מציאותיות" כמו בריתות פוליטיות החיוניות להישרדות הפוליטיקאי. יחימוביץ' שתקה כששמחון הפריט את אגרקסקו, פרץ שתק כשתמיר ניסתה להפריט את האולפנים לעברית ולדחוף את וועדת שוחט.
4. יניב והספרי – ארוך כמו הגלות ושום קשר לסוציאל-דמוקרטיה.
איתי
13 באוקטובר, 2009 בשעה 10:24
לא נראה לי נכון או יעיל להסתכל על דרך רעיונית כעל מוצר,מוצר אמור להשתלב בחיי הקונה ואילו דרך רעיונית אמורה להכתיב אותם(ברור שזה לא כ"כ חד חד ערכי ושיש השפעה למוצר על חיי הקונה מחד ומאידך הדרך הרעיונית כן אמורה לענות על תפיסות בסיסיות של החיים ועדיין מבחינת משקלים אני חושב שוצר שונה מדרך).
מכיוון ועד היום לא ממש הבנתי את מהות הסוציאל-דמוקרטיה הנה הסיסמא שלי:
מחויבים לשיוויון,שגשוג,חרות.(28 תווים)
13 באוקטובר, 2009 בשעה 10:57
בוודאי, דרך רעיונית אינה מוצר.
מהדרך הרעיונית העקרונית נגזרת מדיניות אופרטיבית וחקיקה.
כדי שיהיה למחנה כוח פוליטי לחוקק ולנהל מדיניות, הוא צריך לשכנע ציבור רחב בדרך שלו.
כדי לשכנע בדרך הזו לא מספיק לדבר על נזקי ההפרטה, צריך להציע חלופה ולשכנע בכך שהיא ישימה ומתאימה לעולם המודרני.
השמאל הכלכלי בישראל מצטיין בכתיבת טקסטים אידיאולוגיים אך לא בהמרתם לעיקרי מדיניות חלופית לזו של ממשלות הליכוד-קדימה-העבודה-שס.
מצע העבודה 2006 המצוטט למעלה הוא יוצא מן הכלל חריג לא רק בטקסטים הסוציאל-דמוקרטיים אלא גם בין מצעים פוליטיים בכלל.
רק אחרי שנמצה מתוך הטקסטים עיקרי מדיניות, יהיה אפשר לנסות לחבר להם סיסמאות ולשווק אותם. עד אז, כל אחד יבין את המושגים המופשטים בדרך אחרת. לדוגמה, גם ביבי וגם פרץ רוצים שגשוג, הם פשוט חושבים על דרכים שונות לחלוטין להגיע לשם.
איתי
14 באוקטובר, 2009 בשעה 0:31
1. לצערי אני מוצאת עצמי חוזרת על עצמי – סוציאל-דמוקרטיה "נקייה" מהיבטים מדיניים?
אין דבר כזה.
2. השיטה הקפיטליסטית כוללת בתוכה היבטים כלכליים – מדינים כמו – נפט, ייצור ומכירת נשק, שליטה של הבנק העולמי בכלכלות של העולם השלישי וכתוצאה מכך על מצבים פוליטיים פנימיים, וכיו"ב.
3. גם לסכסוך במזרח התיכון יש היבטים כלכליים עולמיים, שמושפעים מאינטרסים קפיטליסטיים גלויים יותר וסמויים יותר.
4. לדבר על ס"ד מקומית, מנותקת מהעולם, זה לא רציני, תסלחו לי.
(זה גם מזכיר דוגמאות מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת).
5. "שבירת הצירים" ששלי מדברת עליה, רק מוכיחה שדווקא בציבור הרחב יש חשדנות כלפי הקפיטליזם, לא פחות מאשר כלפי הקומוניזם. העובדה שמישהו מתקשה לנסח את הסנטימנט הזה, לא אומרת שהוא נוהה מעמקי ליבו אחרי הקפיטליזם.
6. יאפ צודק לדעתי, אם כי הייתי מנסחת את זה קצת אחרת – אנשים רבים דווקא מחפשים תנועה שתשכנע אותם שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת. לא כדאי לבלבל בין אדישים לבין מאוכזבים. נוסחאות "סחירות" דווקא יוצרות חוסר אימון.
7. הם מחפשים לראות את האמפטיה האנושית של אנשי השמאל המדיני, גם מתחת לאף שלהם בבית. מרץ ניסתה לעשות את זה בצורה הכי גולמנית שאפשר להעלות על הדעת.
8. הבעיה איננה מציאת נוסחה גואלת למין ס"ד ישראלית, אלא היכולת לחבר בצורה משכנעת את הצירים. (איפה הביצה ואיפה התרנגולת במצבה של ארה"ב היום? האם המיתון הכלכלי מחליש אותה מדינית, או שדווקא העוצמה הכלכלית שלה גובה היום מחיר מדיני?) גם לאור מצבה של ארה"ב נחוץ לחבר מחדש את הצירים, ולפעול בצורה משכנעת בהתאם.
ניסוח הדברים הוא לא הבעיה הראשונה אלא האחרונה. כשזה מעניין אותם, תתפלאו למה אנשים מוכנים להקשיב.
9. על סמך מה אני מדברת? על סמך עבודה בשטח במשך כ-15 שנה.
10. בסך הכל, סוציאל-דמוקרטיה זאת קודם כל השקפת עולם כוללת, היא מבוססת על הנחות של שווין וחירות, על פתרון בעיות בדרך לא כוחנית. מי שינסה לצמצם אותה באופן מלאכותי בהנחה שככה הוא יגיע ליותר אנשים – יתבדה.
אולי יתברר לו שאחת הבעיות של השמאל המדיני היתה שהוא פעל לפי המודל הזה של "תעזבו עכשיו את הכלכלה, אי אפשר להניף שני דגלים בבת אחת, קודם נלך ניאו-ליברלים וסוציאליסטים ונביא את השלום, אחר כך נראה. ובינתיים הלכה החברה הישראלית והתפוררה לה מבפנים, ויש מי שמסתכל, רואה ומסיק את מסקנותיו. (דרך אגב, ליברמן מציג תיסה כוללת של כלכלה, פוליטיקה, חברה ויחסי חוץ, שמתאימה ליוצאי ברה"מ בגלל הרקע הספציפי שלהם. ליברמן לא הולך על ציר אחד).
וזה על רגל אחת.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 4:00
יוזמה מצויינת.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 8:46
אני אנסח מחדש כדי שיהיה יותר ברור: מה שאני מבקש הוא רשימת יעדים אופרטיביים למדיניות כלכלית חלופית, ולא מצע כולל של מפלגה. באנלוגיה לדברייך על "מחנה השלום" לא ביקשתי לזנוח את המאבק לשלום עד שנפתור את בעיות הכלכלה והחברה.
ברור לחלוטין שאי אפשר להקים מפלגה סוציאל דמוקרטית ולא להגיד כלום על הנושא המדיני ועל יחסי דתיים-חילונים, יהודים ערבים וכו'. ברור לחלוטין שיש מתאם די גבוה בין דעות כלכליות לדעות מדיניות אצל מי שיש לו תודעה פוליטית.
ועדיין, תוכנית כלכלית היא תוכנית כלכלית ולא תוכנית מדינית או תוכנית לפתרון חבית הנפץ בין חרדים לחילונים.
המצע הכלכלי של ברוורמן ופרץ מ-2006 (ר' למעלה תגובה 8) לא התעסק בשאלת חלוקת ירושלים או בפתיחת קניונים בשבת, זה היה צריך להופיע בפרקים אחרים של המצע.
אכן נאמר בו שחלק מהמקורות הכספיים לתוכנית השאפתנית קשורים לקיצוץ נרחב ("התייעלות") בביטחון, מיישום דוח ששון לפינוי מאחזים ומהפסקת העדפה להתנחלויות מבודדות. כמובן, התייחסות זו לא הופיעה בתמצית המצע ("חוזה עם הבוחר" שעליו חתמו פרץ כבל ובכירי המפלגה לעיני התקשורת – ר' קישור בתחילת תגובה 8).
איתי
14 באוקטובר, 2009 בשעה 13:42
אם אתה מחפש את הניסוח לפרק הכלכלי במצע ס"ד, ואתה רוצה להגיע לניסוח מסוג המפקד הלאומי – כדאי להזכיר:
1. הנוסח של המפקד הלאומי הוא תוצאה של אין ספור בירורים בכל מדיום אפשרי, שמתחיל בשנות השבעים, כמעט שלושים שנה.
מדובר בתהליך שהשתתפו בו עשרות אלפי אנשים באין ספור מפגשים; בפרויקטים של כתיבה ומחקר ולימוד;
באין ספור מאמרים ומאמרי נגד, ובוויכוחים גלויים באמצעי התקשורת ובחדרים סגורים; מדובר בהקמת תנועה פוליטית חוצת מפלגות כמו שלום עכשיו; מדובר בסכומים לא יאמנו של תמיכה כספית שהגיעה ברובה ממקורות חיצוניים (לא במפקד הלאומי שהסתמך על תמיכה כספית מקומית בלבד).
ללא הרקע המקדים הזה, נוסחת המפקד הלאומי לא היתה עוברת.
במילים אחרות- הנוסחה הקדמונית של המפלגה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" היתה צריכה לעבור תהליך ארוך ומורכב עד שחזרו אליה בלי לזכור בכלל את מילדיה המקוריים.
ועוד יותר חשוב מזה – כאשר הנוסחה הזאת נתפסה כלגיטימית בסוף כל תהליך הפילטריזציה – זה היה מאוחר מדי.
3. הרבה מאוד דברים השתבשו בדרך. למשל חוסר היכולת לגייס תמיכה עממית (בין השאר בגלל מה שאני מסבירה למעלה, וזו גם הזדמנות להזכיר את אחד המסמרים שתקעה לעצמה מרץ בארון שלה, עם העדפת ביילין על פני רן כהן לעמוד בראשה).
ברשימת כל הטעויות והשיבושים, העדר נוסחה בת 140 תווים, הוא בהחלט בתחתית הרשימה.
4. וכמו שאמר לנו פעם פרופ' אבישי מרגלית – מי שחושב שיכול לנסח את העבודה שלו בעמוד אחד, מוזמן לנסות, על אחריותו בלבד.
לדעתי אתה מנסה להעמיד את העגלה לפני הסוסים ולרכז מאמץ במקום לא נחוץ. בפעולה נכונה, אנשים יקראו גם שלושה עמודים.
14 באוקטובר, 2009 בשעה 18:29
איתי (25): או! לרשימה הזו חתרתי. אם ככה כל הקישקושים שלי לא היו לשווא.
זהו אכן המצב הקיים כפי שאני רואה אותו. והלוואי שיהיה אפשר לאחד כוחות. אבל שכחת משהו: המצב הוא שמפלגה הגדולה ביותר של סוציאל דמוקרטיה היא….. לא כזו. וזה נוצר לאט לאט כי הרשו לזה להווצר. וזה בא מתוך השקפת עולם קולקטיבית, ציבורית שבה רווח אישי ודאגה לעצמי חשובה יותר מכל דבר אחר. צריך לעזור ל"חברה" כל עוד זה באופן ישיר יביא לקידום האינדיווידואל, ולא משנה על חשבון מי.
זו פשוט השקפת עולם כללית. כולם מדברים בשפה הזו אפילו בלי לשים לב.
לכן, לפי דעתי, להתחיל מאכפתיות (וסגירת ערוצי התקשורת המסחריים) מהנקודה בה אדם מפסיק לחשוב על עצמו כאינדיווידואל בעולם אלא כחלק מחברה יתחיל לבוא שינוי.
ע:
"10. בסך הכל, סוציאל-דמוקרטיה זאת קודם כל השקפת עולם כוללת, היא מבוססת על הנחות של שווין וחירות, על פתרון בעיות בדרך לא כוחנית. מי שינסה לצמצם אותה באופן מלאכותי בהנחה שככה הוא יגיע ליותר אנשים – יתבדה."
בדיוק עשית את זה! אני חושב שזה תמצית המצע 🙂
15 באוקטובר, 2009 בשעה 13:38
אין לנו 30 שנה לחכות להבשלה ואין לנו כסף וסלבריטאים לקדם את התהליך. אבל למרבה המזל אנחנו לא מתחילים מאפס ולא ממציאים את הגלגל –
אם ניקח את המצע הכלכלי של העבודה ב-2006 (תגובה 8 ) שאותו רק מעטים קראו, אפשר לחשוב מהם עיקריו ואיפה אנחנו רוצים לשנות ולשפר.
במסגרת הקמפיין המזגזג של העבודה ב-2006 זכורים לי 3 תמצותים לא מוצלחים של המצע הזה:
1. מסמך שנקרא "מפת הדרכים החברתית" שדיבר יותר ברמה מופשטת על צמצום פערים סולידריות וכו'
2. החוזה עם הבוחר (ר' בקישור בתגובה 8 – צריך ללחוץ בתוכו על קישור ועולה תמונה סרוקה של החוזה) – המצע תומצת לחמישה סעיפים, שאחד מהם היה מדיני ואחד משהו לא מתחייב על הון-שלטון.
3. הפלאיירים והסטיקרים העלובים רובם בסגנון "נלחמים בטרור, מנצחים בחינוך" וחלקם בצורת שטר של אלף דולר (שכר מינימום – נושא שלא מעניין כלל לצערי את מי שלא מקבל שכר מינימום)
אני לא מסכים שזו הקדמת העגלה לפני הסוסים. היום כתב אופיר פינס יפה על התפטרותו של ציקי סלע מפקד יחידת עוז – אין טעם להקים ארגון, להביא אנשים ולהקצות תקציבים לפני שמגדירים מהי המדיניות.
בהיעדר יוזמה כזו מצד המנהיגים, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו מהי תמצית מדיניות סוציאל-דמוקרטית בעינינו. לאחר שהבהרנו זאת, נוכל גם לפנות עם המצע הזה לפוליטיקאים וגם לבחון את הפוליטיקאים.
לדוגמה, בזמן הפריימריס האחרונים במפלגת העבודה הייתי עדיין חבר מפלגה. לפני הפריימריס עיינתי באתר האינטרנט של דניאל בן סימון, שרץ לכנסת על משבצת של "סוציאליסט" וגיליתי לתדהמתי ששום דבר ממה שאני (ההדיוט יש לציין) תופס כעיקרי מדיניות כלכלית סוציאלדמוקרטית לא הופיע במצע שלו ובהצהרת הכוונות על חוקים שהוא רוצה לחוקק. כלום.
בתגובה למייל עם שאלות ספציפיות שהפניתי אליו קיבלתי תשובה שהוא רוצה את הטלפון שלי, שלחתי. עד היום הוא לא התקשר.
והערה אחרונה – הייתי שמח אם בנוסף לביקורת על הרעיון שלי (שהיא חשובה מאוד ועוזרת לי להתנסח ולתקן) היית מעלה כאן תוכנית אחרת ואולי מתחילה לקדם אותה בעצמך. האתר הזה הוקם אחרי שאני כטוקבקיסט בבלוג של חנן כהן הצעתי לו מה לעשות עם אתר התמיכה מלמטה במפלגת העבודה, והוא (בתקיפות אך בנימוס) אמר לי שהגיע הזמן שאפסיק להציע לאחרים מה לעשות ואעשה בעצמי. לשמחתי גם יוחאי (שהבין באינטרנט ובבלוגים) היה מטקבק נלהב אצל חנן, והשאר – היסטוריה.
איתי
15 באוקטובר, 2009 בשעה 14:45
1. מנסיון אישי ארוך – אם כל מי שיש לו ביקורת עניינית ו/או הצעות כאלה ואחרות, יצטרך גם להוציא אותן לפועל – אנשים יפסיקו להשתתף בדיונים ולהעלות הצעות.
אז הצעה ראשונה שלי – להפסיק עם הקוו הזה, הוא עלול להבריח אנשים עם רעיונות טובים וכושר ביצוע אפס (ואני לא מתכוונת לעצמי, לא בעניין הרעיונות ולא בעניין הביצוע).
פשוט ראיתי את הדינמיקה הזאת מתרחשת מול עיני יותר מדי פעמים.
2. אפשר להבין את העמדה שלך, כמי שהלך ועשה מעשה שראוי לכל ההערכה, אבל בבקשה, אל תקלקל את הפעולה הברוכה הזאת.
3. אולי לא הבהרתי עצמי מספיק בענין 30 השנים – כאילו שבעניין המדיני היו לנו 30 שנה – לא היו.
החמצנו צמתים בלי הכרה.
אז מה הפואנטה?
ההחמצות לא היו תוצאה של פספוס בתחום הניסוח המוצלח של העמדה.
אתה לטעמי תולה בעניין הניסוח הזה יותר ממה שנחוץ ויותר ממה שאפשר. הניסוח המוצלח של המפקד הלאומי התאפשר מכיוון שאיילון ונוסייבה הגיעו כבר כמעט אל המוכן, אל מה שכבר היה כמעט קונצנזוס, ובכל זאת המפקד עצמו נכשל!
נכון להיום, לפי האתר של המפקד הלאומי חתמו עליו רק – 251240ישראלים. אני לא אוסיף יותר בענין המפקד, למרות שיש מה להוסיף( וזה לא קשור להחלטה של איילון להצטרף לפוליטיקה).
4. לעניין עצמו – דווקא הצעתי הצעה, אבל או שלא הבהרתי עצמי מספיק, או שהיא לא גזורה לפי מה שאתה מחפש.
http://www.blacklabor.org/?p=12856
הערה 17
15 באוקטובר, 2009 בשעה 15:23
אני לא מבקש להשתיק אף אחד, אבל אנחנו נמצאים במצב של חוסר פרופורציה נורא בין מס' האנשים שיש להם רעיונות ובין מס' האנשים שמוכנים להוציא לפועל את הרעיונות האלה – כמובילים או כחיילים מן השורה.
במדינה של 7 מיליון אזרחים יש בערך 7 מיליון איש שיודעים איך להביא שלום, איך לחסל את הטרור ואיך לייצר רווחה כלכלית ולקדם את החינוך, אבל את הביצוע הם משאירים לאחרים. אז נכון שלא לכל אחד מתאים לרוץ לראשות הממשלה או לראשות הסתדרות המורים או אפילו לוועד הורים, אבל בהחלט ראוי שיהיו כאן יותר מעשים ופחות דיבורים.
אין לי מונופול על האמת או על ראיית העתיד, אני לא יודע במה שווה יותר להשקיע את הזמן, לכן אם למישהו יש מחשבה מגובשת על מה שווה השקעת זמן (מהקמת מפלגה ועד שיעורים פרטיים בהתנדבות לנוער בסיכון) – שישקיע בזה את הזמן במקום בלשכנע אחרים שלא שווה להשקיע את הזמן בדברים אחרים.
15 באוקטובר, 2009 בשעה 16:49
אתה קצת בורח מהנושא.
התסכול שלך מובן, אבל ההתעלמות שלך מ-
http://www.blacklabor.org/?p=12856
תגובה 17 ,
לא עולה בקנה אחד עם תגובתך כאן מס' 35 .
אתה נובח על העץ הלא נכון, תסלח לי.
ע'
15 באוקטובר, 2009 בשעה 16:59
אם בעצים עסקינן, נזכרתי שיש לי שריפה לכבות ושאם אין אני לי מי לי.
תודה
לא אפריע יותר.
ע'
17 באוקטובר, 2009 בשעה 22:28
קצת מבאס לראות שבמקום נסיון ליצור טקסט כזה כפי שאיתי מציע, נכנסים שוב לאותם הדיונים החוזרים ונשנים באתר.
באתר של אורי אמיתי הציע הטוקבקיסט מר ינשוף טקסט ב-140 מילה, אפילו לא עברתי עליו אבל אולי כדאי להתחיל מטקסט בסיסי כלשהו ולהתחיל לעבד:
"מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד."
שבוע טוב.
22 באוקטובר, 2009 בשעה 8:25
הזדמנתי לכאן במקרה, וכנראה לא במקרה, התרתקתי.
המון מלל מעייף אותי ונראה לי שאני מייצגת.
ללא שום רקע, אלא סתם מתוך אינטואיציה למה טוב, אני ס"ד, ומכיוון שאני גם ישראלית, ושפת הכח נהייתה גם שפתי, הזדהיתי במיוחד עם התיאור של הישראלי שחושב "מה יצא לי מזה".
לכן, נראה לי שהכיוון צריך להיות של "מה יצא לי מזה".
לדוגמא:
סולידריות חברתית = גוף מלוכד = יותר חזק מקבוצות מופרדות = יותר כח.
ערבות הדדית = ניצול טוב יותר של כשרונות הענייים = יותר כח אינטלקטואלי של הכלל
ז"א
ברטוריקה הנוכחית, ה"בכיינות" וה"מקופחות" של העניים (סליחה על השם הכולל והנורא, אבל עניינינו כאן בקיצור) לא מעניינת את ה"עשירים" וגורמת להתרחקותם מהמוטיבציה הכללית. העשירים צריכים להבין שחלוקת משאבים צודקת היא לטובתם משום שהכח האינלקטואלי של העניים איננו נופל משלהם והם עשויים להרוויח מכך בכל התחומים ובטח במדע ובאמנות כך שיש להם מה להרוויח.
הניכור החברתי
ייצר מצב שבו בני האצולה העשירים רואים בעניים כח עבודה זול ותו לא. מבחינה נפשית, הם מחשיבים יותר את הכלב שלהם מאשר אותם. צריך לחזור ולהדגיש כמה פוטנציאל טמון בעניים, ועד כמה כולם ירוויחו מטיפוחם.
הצד השני של התימצות, הוא ה"הפחדות". ז"א צריך לבטא במפורש מה מפסידים מהעדר סולידריות חברתית.
בסה"כ אפשר אולי להעתיק מהמסורת ה ס"ד האירופית, אבל אפשר ולדעתי צריך, ואי אפשר יהיה לא, לפתח רטוריקה משלנו ששותלת את הס"ד בתוך האילוצים המדיניים בטחוניים.
המכנה המשותף הנמוך ביותר בין כולנו כאן הוא רצוננו להמשיך להיות כאן.
הרצון הזה הוא הוא הכח המניע, וצריך לשכנע שסולידריות חברתית נחוצה כבסיס לכל שאיפה לאומית ובלעדיה יהיה רע מכל כיוון.
דבר נוסף שאני חושבת עליו הוא ה"כיף".
כמה זה כיף לשתף.
כמה זה כיף לדאוג למשאבי הכלל.
כמה זה כיף להצמיח מדע מתקדם, רעיונות טכנולוגיים, ואמנות מרהיבה.
אולי אמרתי פה אוסף של דברים לא קשורים ובטח נאיביים, אבל נדמה לי שאף אחד לא אמר את זה…
עידית
לאיתי,
22 באוקטובר, 2009 בשעה 10:44
כיף זה משהו שלא ניתן למדוד בכסף.
לצערי מה שלא ניתן למדוד בכסף, לא נחשב בעיניים של מי שלא מאמין בסוציאל דמוקרטיה