מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי: קריאה לפעולה
המחנה הסוציאל-דמוקרטי מפוצל בין מפלגות וכוחו אינו ברור. כדי לוודא את גודל המחנה, יש לערוך מפקד של התומכים בעקרונות מדינת הרווחה ולמפות את השתייכותם למפלגות שונות. תוצאות המפקד חשובות במיוחד להתוויית דרכי הפעולה של הפוליטיקאים
מאת: איתי אשר
בניתוחים פוליטיים נהוג לומר כי אחרי ארבעים שנה, הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" הפכה לקונצנזוס, אך המחנה שהבטיח להפוך אותה למציאות הולך ומתפוגג. הציבור הישראלי העדיף להפקיד את היישום בידי שתי מפלגות שלטון – ליכוד א' וליכוד ב', שמחויבותן לסיסמה מוטלת בספק. הסיסמא "מדינת רווחה", או ליתר דיוק "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית", עברה תהליך דומה, אך במקום שזה ייקח ארבעים שנה, זה לקח ארבע שנים.
מצד אחד, רוב הציבור בישראל רוצה מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית, אם שואלים את מר ישראלי מה דעתו על גודל סל התרופות, על הזכות לחינוך ועל אחריות המדינה לחלשים. ממצאים אלה עולים בעקביות בסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הצרה היא שגם הסקרים הללו מראים שמר ישראלי הוא פשוט צבוע, כי הוא רוצה לקבל שירותים כמו בסקנדינביה ולשלם מסים כמו ביפאן (שזה צבוע בדיוק כמו לתמוך במו"מ על הסדר קבע, אבל לרצות לקבוע בעצמנו מי יהיה השופט, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר). ובדיוק כמו בסיפור "שתי המדינות" , הביטוי "סוציאל-דמוקרטיה" הפך לבון-טון. יש לא מעט גורמים שנשבעים שבועת שקר לדגל הסוציאל-דמוקרטיה, אולי משום שזה "נראה טוב" להגיד שאתה בעד זה, ואולי כדי להסוות את מי שהם באמת. מי לא דיבר איתנו על סוציאל דמוקרטיה לאחרונה? יצחק הרצוג, שפעל ביחד עם נערי האוצר להפריט את המעונות לחוסים; "התנועה החדשה" שבין מייסדיה היה יוסי קוצ'יק, יו"ר חברת כוח האדם "מנפאוור" והמצטרף החדש למחנה – עו"ד אלדד יניב, ממחברי מסמך "השמאל הלאומי", שייצג את החברה לאוטומציה בתביעת SLAPP (שנדחתה) נגד יו"ר וועד העובדים, חברנו אריה גור. אפילו חה"כ ציפי לבני, שבתפקידה כמנהלת רשות החברות הממשלתיות היתה אחראית על מהלכי הפרטה רבים, הביעה דעה נחרצת נגד מדיניות ההפרטה מבית ביבי נתניהו ואף כינתה את הפרטת מינהל מקרקעי ישראל "פשע לאומי".
יש שיוסיפו גם את עופר עיני לרשימה הלא מכובדת הזו, אבל בעשייה שלו לפחות אפשר למצוא כמה נקודות אור, ואי אפשר לקחת ממנו את הקרדיט על שיפור תדמיתו של ארגון העובדים הגדול ביותר בעיני הציבור הרחב והתקשורת.
מצד שני, הסוציאל-דמוקרטים כמחנה פוליטי נמצאים במצב ביש, מפוצלים בין כמה מפלגות מתכווצות, שבכל אחת מהן הם מהווים מיעוט. הניסיון של עמיר פרץ להפוך את מפלגת העבודה למפלגה סוציאל-דמוקרטית נכשל כישלון חרוץ, ולא משנה כרגע כמה מזה באשמתו וכמה מזה באשמת התנאים בהם פעל. אנשים שונים הסיקו מהכישלון הזה מסקנות שונות. פרופ' דני גוטוויין קרא מיד אחרי הבחירות לפילוג במפלגת העבודה (ובמרצ) ולהקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה, בכיוון הזה פועלים בחודשים האחרונים עמיר פרץ, אופיר פינס ואחרים. ד"ר אודי מנור לעומתו, דוגל בהמשך הניסיון להשפיע מבפנים על מפלגת העבודה ובניית מחנה סוציאל-דמוקרטי בתוכה, שאולי יום אחד עוד יהפוך לרוב. בכיוון הזה בדיוק הולכת בינתיים שלי יחימוביץ' (וכנ"ל אילן גילאון בגזרת מרצ, שאף קרא ל"מורדי העבודה" לחבור אליו).
כאשר מנקים את הלכלוכים ואת המתחים האישיים אנו נותרים עם שאלה של הסתברות: פעולה במסגרת עוינת או הקמת מסגרת חדשה – לאיזו אסטרטגיה יש סיכויים גדולים יותר להצליח, ובאילו תנאים? כדי לענות על השאלה הזו לא תועיל לנו הקריאה במאמרים מרחיבי הדעת של ההיסטוריון גוטוויין או ההיסטוריון מנור, גם לא יועילו לנו פניותיהם הנרגשות של הפוליטיקאי פרץ או הפוליטיקאית יחימוביץ'. אין כל טעם להתכנס ולדון בשאלה הזו בפורומים וירטואליים כמו כאן או במפגשים פנים אל פנים כמו מפגשי המטה הסוציאל-דמוקרטי.
כדי לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים מספרים. והבעיה היא שאף אחד לא רוצה לתת לנו אותם. כדי לשערך מה קורה במפלגת העבודה, ביקשתי מספר פעמים (בטלפון ובדוא"ל) מחה"כ איתן כבל נתונים על מספר האנשים שהתפקדו למפלגת העבודה ומספר האנשים שביטלו את חברותם מאז שנבחר היו"ר אהוד ברק לתפקידו. אני עדיין מחכה. אני מחפש ולא מוצא בשום מאמר של הכתבים הפוליטיים הבכירים נתונים על מספר המתפקדים הצפויים לצאת ממפלגת העבודה עם עמיר פרץ, והרי ידוע כי חלק גדול מהמחנה שעזר לו לכבוש את ראשות העבודה נאמן היום לעופר עיני, וכמה מפעיליו עזבו את המפלגה. אני יודע שיש אלפי מנויים ברשימת התפוצה של שלי יחימוביץ' (נתון שהיא מתגאה, בו ובצדק), אך התשובה לשאלה כמה מתוכם הם גם חברי מפלגה פעילים אינה גלויה לציבור. האם אפשר להסיק מהבולטות התקשורתית של יחימוביץ' לעומת פרץ משהו על מספר תומכיהם – ברור שלא (זיכרו את "הפתעת הסוקרים" בהתמודדות מופז-לבני). אפילו מאנשי תנועת מימד, שהצטרפתי אליה לאחרונה, ומניפה גם היא (מחוץ לכנסת) את דגל מדינת הרווחה, אני לא מצליח להבין – כמה אנחנו?
אז מה עושים? סופרים בעצמנו. דווקא עכשיו, כשהבחירות רחוקות והמערכת הפוליטית בשלב התארגנות, זה הזמן להתפקד. כל הרעיון הוא לספור כמה פעילים יש במחנה הסוציאל-דמוקרטי היום, ומהי לדעתם הדרך להעצים את כוחו של המחנה. כל "מתפקד" יצהיר האם הוא חבר במפלגה, ואם כן – באיזו, והאם הוא מעוניין להיות פעיל במהלך של בניית מפלגה חדשה או בניית מחנה במפלגה קיימת. כדי להגדיר על אילו עקרונות בדיוק חותמים המתפקדים (כלומר מה רוצים הסוציאל-דמוקרטים בישראל) יש חכמים וטובים ממני (הנה אחד, העיקר – תעשו את זה בעמוד עם עשר נקודות ולא במניפסט של מאה עמודים).
במפקד הארגזים קובעת הכמות ולא האיכות. בסופו של דבר, מפקד הארגזים הסוציאלדמוקרטי יהיה קובץ מחשב אחד, שיכיל רשימת שמות (כולל מקום מגורים, כתובת דואל ואולי גם טלפון), מפולחת לפי מפלגות מ"הבית היהודי" ועד חד"ש (תוך הפרדה בין שני המחנות בעבודה). אם יהיו בקובץ כמה מאות שמות, נכשלנו, כי נשארנו באותה שלולית מוכרת. אם יהיו בקובץ עשרות אלפי שמות של אנשים שבאמת מאמינים ביוזמה שהצטרפו אליה (כמו מתפקדי הארגזים של פייגלין ובשונה ממתפקדי הארגזים של פואד) – הצלחנו. המשמעות היא שאנחנו לא מחפשים להחתים רק פעילים מפלגתיים, פריקים של אקטיביזם או פעילים מרכזיים בוועדי עובדים, אלא "אזרחים רגילים" שרוצים שתהיה פה מדינת רווחה. אם נחזור להשוואה לתחום המדיני – המפקד הסוציאלדמוקרטי צריך לפעול לפי מודל "המפקד הלאומי" (מאות אלפי חותמים ישראלים ופלסטינים על טקסט קצר בשפה פשוטה) ולא לפי מודל "הסכם ז'נווה" (עשרות ידוענים מהאליטה הפוליטית הבטחונית והתרבותית, שמנסים למכור לציבור מסמך ארוך ומייגע). אולי פשוט נקרא לו "המפקד החברתי".
נכון, התארגנות שתייצר את הקובץ הזה היא מסובכת הרבה יותר מכתיבת מאמרי דעה, והיא אפרורית ומשעממת הרבה יותר מדיון בסוגיות כמו מאבק בהפרטה או מהליכה להפגנה למען העלאת שכר למורים. קשה או אולי בלתי אפשרי לעשות אותה בלי תרומות (כמו שקיבל "המפקד הלאומי" ומקבלים הפייגלינים בליכוד). המשימה הזו גם לא תעניין עיתונאים כמו מניפסט ארוך שנכתב ע"י סלבריטאים כמו הספרי ויניב, אבל זו המשימה החשובה באמת, ורק אנחנו יכולים לעשות אותה. אם נשב על הגדר ונחכה לפוליטיקאים שיעשו מה שאנו רוצים (להתפלג, להישאר וכו'), רוב הסיכויים שיקדיחו את התבשיל. כבר ראינו שהם ממש טובים בלקחת את הרצונות שלנו ולעשות מהם טיארה, בייחוד כשזה מגיע לצעדים פוליטיים. כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.
רוצים לקחת ארגז (או לפחות מעטפה) ולמלא בטפסים? כיתבו ל-blacklabor@gmail.com, אני לוקח על עצמי ארגז קטן אחד, אך את תפקיד "מנהל/ת המפקד" אני משאיר למישהו/י אחר/ת, שיהיו לו/לה הזמן והיכולות לנהל את המפעל הזה.
תגיות: SLAPP, אודי-מנור, אילן-גילאון, איתן-כבל, אלדד-יניב, ביבי-נתניהו, בנימין-נתניהו, דני-גוטוויין, המכון-הישראלי-לדמוקרטיה, הפרטה, השמאל-הלאומי, התנועה-החדשה, יוסי-קוצ'יק, יצחק-הרצוג, מפלגת-העבודה, מפקד, מפקד-ארגזים, מרצ, סוציאל-דמוקרטיה, עופר-עיני, עמיר-פרץ, ציפי לבני, שלי-יחימוביץ, שמואל-הספרי
קישור קבוע
23 תגובות
Email This Post
21 בספטמבר, 2009 בשעה 9:28
לא אוהב את הכינוי "מפקד הארגזים". זה מזכיר לי את הצד המכוער של מפלגת העבודה.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 9:43
השתמשתי בביטוי הזה בכוונה, כדי להדגיש שמה שאנחנו צריכים להניח על שולחנם של הפוליטיקאים זה כוח הנמדד במספרים ולא רק טיעונים אידיאולוגיים. עם אידיאולוגיה לא קונים במכולת ולא נבחרים לכנסת.
אם ניקח נושא הקרוב ללבך, הבחירה של שלי יחימוביץ' בין עופר עיני ובין כוח לעובדים היתה קשה אך הכרחית.
היא בחרה בצדק מבחינתה במה שהיה יכול להביא אותה למקום החמישי בפריימריס.
ומכאן גם נבעה הבחירה שלא להתגייס למען שכר המינימום ביחד עם עמיר פרץ ולא לבטא בפומבי את עמדותיה בנושא מס החברות והרפורמה במס הכנסה (כי זה מעצבן את שרגא ברוש), בדיוק כמו שאינה מבטאת עמדות בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני. המיסוי היה לטאבו שלא מדברים עליו.
כל מי ששואל את עצמו למה תמכה יחימוביץ' במגה-מעסיק של עובדי קבלן (חולדאי) ולא במי שנלחם לצדה על זכויות עובדים (חנין) או למה תמכה בחבורת המפריטים של ברק – התשובה נמצאת בארגזים.
אם אנחנו רוצים ששלי יחימוביץ' (או עמיר פרץ, שלקה בדיוק באותן החלטות) תעשה בחירה אחרת עלינו להציב מול הארגזים של עיני, פואד וחולדאי ארגזים משלנו.
יש רק שתי דרכים להחזיק פוליטיקאים בביצים – ארגזים או כסף, וכסף אין לנו.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 10:37
אהלן אריה חביבי,
בהיעדר חיים דמוקרטיים בתוך המפלגה ,ההשפעה עוברת דרך ארגזי הקולות של עופר עיני,הקיבוצים,המושבים והערבים,ודרך ארגז הכסף של בעלי ההון.
הצעת ארגז הס"ד של איתי אשר נראית לי פרקטית וישימה. היא הדרך היחידה להשפעה של השכירים העירוניים שכרגע אין להם ייצוג במפלגה.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 11:06
1. ארגזים, אחרי ההרגזה הראשונית אני מציע להפסיק את השימוש בביטוי הדוחה הזה.
2. כתבת: "הסיסמא "מדינת רווחה", או ליתר דיוק "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית", עברה תהליך דומה, אך במקום שזה ייקח ארבעים שנה, זה לקח ארבע שנים."
השחיקה החלה מזמן. את עיקר תנופתה היא קבלה במהלכי "ייצוב המשק" ב-1985. הצגתה כקצרת ימים עוזרת להתמקד ב"רשעים" של ימינו, אבל אלה כבר נבחרו בתוך השחיקה ולמענה. חוץ מיחידים דוגמת עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ואילן גילאון.
3. מר ישראלי אינו צבוע!
מר ישראלי טומטם לעמדת הצרכן-הצרחן ע"י מערכת שטיפת המוח של הניאו-ליבלרלים.
4. "מה רוצים הסוציאל דמוקרטים" כתוב במסמכי המטה הסוציאל דמוקרטי שהתפרסמו כאן, יש בהם גם מסמך קצר של נקודות, אין צורך להוסיף מסמכים ולהרבות בלבול.
5. וזה אולי העניין החשוב.
מפגשי פנים-אל-פנים דוגמת מפגשי המטה הסוציאל-דמוקרטי הם הבסיס לפעולה. למרות מה שכתבת במקום אחר ומה שכתבו עוד אחדים, פעילות חברתית באינטרנט, ללא מפגש, היא לכל היותר פעילות מסייעת.
האינטרנט היא אחד הגורמים שסייעו לביטול קשרים חברתיים (הטלויזיה היא הגורם החזק יותר). אלה גרמו לתופעת מפגשי-יום-ששי-בערב-להוצאת-קיטור. מפגשים שהחליפו פעילות פוליטית-חברתית של מועדונים וויכוחים אמיתיים, כן מפגשי פנים-אל-פנים.
בסה"כ האלקטרוניקה הבידורית, בשרות היריבים האידיאולוגיים שלנו, היא אולי התורמת העיקרית להופעת תופעת מפלגות השלד הבורסאי הקמות מסביב לאישיות ולא מסביב לנושא, מפלגות שמכתיבי דרכן הם מפרסמי משחות השיניים וש"איסטרטגיה" בהן אינה קביעת מטרת הגשמה ערכית אלא רק הצגת הדרך הטובה להיבחר ומשנבחרת אינך חייב דבר לאף בוחר.
אז איתי, מפקד הוא חשוב, אחרי שאולי נקים גוף פוליטי של אנשים שיתחילו מפגישות וימשיכו – כן, למרות מה שכתבתי – גם בשיטות וירטואליות שכן הטלויזיה והאינטרנט הן כאן ואינן מראות שום סימני חידלון.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 12:36
אני מסכים לחלוטין שמפגשים פנים אל פנים עדיפים במובנים רבים על תקשורת באינטרנט. השאלה מה עושים בהם.
הייתי שמח מאוד אילו המטה הסוציאל-דמוקרטי היה פועל בכיוון של התארגנות פוליטית כמותית ולא איכותית.
אילו זה היה הכיוון, המפגשים של המטה בת"א לא היו מוקדשים להרצאות מעניינות אלא לאדמיניסטרציה אפרורית אך חשובה.
מתוך המפגשים האלה היו נולדים תאים מקומיים שעורכים מפגשים פנים אל פנים בתדירות גבוהה (הרבה יותר קל כי אין נסיעות ארוכות). במפגשים שנערכים כל כמה חודשים אי אפשר להרים מהלך ארגוני.
בסופו של דבר מפגשים כמו זה שמתואר בדיווח על מפגש מס"ד הם בדיוק אותה שיחת קיטורים בסלון כפי שאתה מתאר. במקום לראות ערוץ 2 בטמבלויזיה רואים את דני גוטווין ובמקום לדבר עם אשתך שאין לה כוח לזה אתה מדבר עם אנשים שזה מעניין אותם. מה יצא מזה? כלום.
אם מס"ד היתה הולכת לכיוון הארגוני-כמותי, אני הייתי שמח להתגייס לשורותיה ולבנות תא כזה של אנשי מימד בירושלים, אתה היית לוקח אולי תא של אנשי העבודה בערד וכן הלאה. מהתאים היו צומחים הארגזים.
וכן, אני אמשיך להגיד ארגזים, עד שיימצא מונח מוצלח ו"נקי" יותר ל"צבירת כוח פוליטי באמצעות ארגון כמויות של חברי מפלגה".
21 בספטמבר, 2009 בשעה 13:34
איתי, יופי של רעיון.
כמה מחשבות על הרעיון:
1. יש כל מיני שיטות לארגן את הסניפים המקומיים. שיטה טובה היא סוציוקרטיה. אני עצמי מפתח כרגע שיטה דומה , וקצת יותר דמוקרטית (אבל היא עדיין בשלב בטא).
2. כדאי להקים סניפים על ידי פעילים מקומים, כמו שהצעת, ובמקביל לייצר רשת חברתית-אינטרנטתית-רב-שכבתית שתחבר את כל הסניפים. (רשת פורומים בנושאים שונים + רשת בלוגים + דף ויקי או MixedInk, שבו יעוצב החזון המשותף לכל התאים.
3. מתוך התאים כדאי לפעול להצמיח תת-תאים, ולהכשיר מדרכי מתאימים.
פעם בחצי שנה, כדאי לעשות אסיפה של כל התאים, ולארגן אותה ב- Open Space Technology.
4. המטרה הסופית, היא לעצב עבור חברי הכנסת מסמכי מדיניות. לבדוק אילו חברי כנסת יתמכו במסמך שעוצב על ידי הסניפים, ולתמוך בחברי הכנסת שיפעלו למימוש המסמך, בפריימיריס ובבחירות.
יהיה כמובן גוף שעוקב אחר מימוש היוזמה, על ידי הח"כים
בקיצור, הרעיון שלכם נשמע מעניין. אם תרצו, אוכל לסייע בעצה ובחשיבה משותפת.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 13:56
אכן אין טעם להתחיל לייצר מסמכים מאפס. ולכן –
http://www.blacklabor.org/?p=7634
http://yoshuben.blogli.co.il/archives/149
הטקסט הוא אותו הטקסט, אעפ"י שמפאת שגיאת עורך בקישור הראשון לא ניתן קרדיט ליהושע בן משה.
הטקסט של יהושע הוא קיצור של מסמך נקודות (ארוך פי 2!) של המטה הס"ד.
לטעמי האישי ההצעה של יהושע תמציתית ולכן עדיפה על ההצעה הארוכה יותר, לכן רציתי להביא כאן קישור למסמך הנוסף.
לא הצלחתי למצוא באתר עבודה שחורה או באתר חוג חיפה את המסמך הארוך יותר, אולי משום שעדיין לא הוסכם על נוסח סופי, ולכן המטה לא היה מעוניין בפרסום הטקסט בבמה ציבורית. אפשרות נוספת היא שאני הלכתי לאיבוד בגלל תיוג בעייתי (חלק מהחומר אצלנו מתויג תחת מטה-סוציאל-דמוקרטי וחלק תחת המטה-הס"ד)
אם אכן המסמך מוכן לפרסום וטרם פורסם כאן – חשוב מאוד לפרסם אותו, שכן באמת זהו בסיס להחתמת מצטרפים למחנה.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 14:16
אנונימי,
יצירת מסמך התחלה הוא תהליך מצויין. אבל אם תרצה תמיכה המונית רחבה, אני מניח שתצטרך לצאת ממה שמוסכם על קבוצה ראשונית וסגורה, ותצטרך לתת לציבורים הולכים וגדלים, אפשרות להשתתף בעריכת המסמך. הדרך לעשות זאת היא דרך ויקי או דמוי MixedInk.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 14:30
לטל,
הסוציוקרטייה עובדת בצורה הטובה ביותר על ידי ארגון דמוקרטי מהבסיס ועד ראש הפירמידה כפי שזה נהוג באיגודים המקצועיים בסקנדינביה.אין נבחר שאי-אפשר להדיחו.הפדרצייה של האיגודים המקצועיים ,רואה במפלגות הס"ד כשלוחה של האינטרסים של העובדים.אם חבר פרלמנט ס"ד "מתקרנף" ,הוא עף מייד מהפרלמנט.
הרעיון של "לייצר רשת חברתית-אינטרנטתית-רב-שכבתית שתחבר את הסניפים" ,מעניין וראוי אף הוא לאימוץ.
21 בספטמבר, 2009 בשעה 14:35
מיכאל,
מסכים איתך 🙂
21 בספטמבר, 2009 בשעה 14:55
כל מתפקדי הליכוד חייבים בוותק של ששה עשר חודשים לפני שיוכלו לקחת חלק בהליך הדמוקרטי
יוזמי התיקון המתבקש הזה הם חברי תנועת מנהיגות יהודית בליכוד
כל מתפקדי פייגלין – בלי יוצא מן הכלל – כולם מתפקדים באופן אישי וללא כל מנגנון דוגמת זה שהפעיל עמיר פרץ ואהוד ברח מה שמכונה מפקד הארגזים
21 בספטמבר, 2009 בשעה 17:18
רעיון מעולה שבמעולים.
אעלה מייד טור לבלוג שלי, ואתחיל לפקוד שם.
בקשו למעלה לא לקרוא לזה ארגז, אז אנסה לחשוב על שם אחר.
ובינתיים שאלה: מה רוצה מר ישׂראלי נניח שהסכמנו. ומה רוצה גב' ישׂראלי?
21 בספטמבר, 2009 בשעה 17:44
[…] עלה לאויר באתר "עבודה שחורה" קול קורא תחת הכותרת: מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי. הנה לב הרעיון, בניסוחו של ד"ר איתי אשר (ממייסדי […]
21 בספטמבר, 2009 בשעה 22:36
הדרך ברורה ופשוטה.
על חורבותיה של מפלגת העבודה
יש להקים מפלגת פועלים חדשה.
נושא מרכזי אחד בלבד יהיה חרוט על דגלה:
דאגה לרווחת הפועלים.
יעד הכיבוש הראשי:
עיירות הפתוח.
22 בספטמבר, 2009 בשעה 0:11
גרי,
ססמאות כאלה הן בדיוק מה שעלול להפיל פרויקט מהסוג שאיתי מציע כאן.
1. הדרך לא ברורה ולא פשוטה. השמאל הישראלי נמצא במשבר הגדול ביותר שידע מקום המדינה והוא חייב לנסח לעצמו מחדש את עקרונותיו. אם הכל היה כל-כך פשוט וברור לא היינו במצב הזה.
2. יוזמות להקים מפלגה על חורבותיה של מפלגת העבודה יש די והותר. אם אני מבין נכון, זו לא המטרה הראשית של המפקד שאיתי מציע (למרות שזו יכולה להיות תוצאה מבורכת).
3. תהיה מה שלא תהיה המפלגה שתקום תחת מפלגת העבודה, היא לא תוכל להגביל את עצמה לנישה של זכויות עובדים. זה מתכון בטוח בדרך ל-5000 קולות בבחירות. זו חייבת להיות מפלגה שתהיה לה אמירה ברורה בכל הנושאים שעל הפרק.
4. בנוסף לזה, סוציאל-דמוקרטיה היא הרבה יותר מ"רווחת הפועלים". הצמצום של הדיון לנושא של "רווחת הפועלים" הוא מה שיחנוק כל יוזמה סוציאל דמוקרטית עוד לפני שנולדה.
5. יעד הכיבוש הראשי הוא עיירות הפיתוח – תגיד אתה רציני? "יעד הכיבוש", אם יש כזה, הוא החברה הישראלית. הדיבורים על "לכבוש את עיירות הפיתוח" נשמעים כבר 15 שנה אצל הנלהבים שבתומכי מרצ, פרץ ומצנע. אפשר לדון שעות למה זה לא עבד, אבל חזרה על ההכרזות הללו בטח לא תוביל לשום מקום. צריך לגייס תומכים בכל מקום, גם בעיירות הפיתוח, זה ברור. אבל להכריז שהמשימה הראשונה של המפלגה-שעוד-לא-קמה הוא להלחם עם ש"ס וליברמן על הקולות בעיירות הפיתוח זו התלהבות יתר, באנדרסטייטמנט.
22 בספטמבר, 2009 בשעה 0:13
וחוץ-מזה, בעיני הארגזים דווקא מוצאים חן – אבל אם לחלק יש בעיה עם זה, אז אולי צריך לחשוב על שם אחר.
22 בספטמבר, 2009 בשעה 1:31
תודה לכולם ובייחוד לפונים הנסתרים בדואל – חברי העבודה מימד והתנועה הירוקה.
בשבועות הקרובים נדע אם יש מספיק אנשים שמוכנים למלא ארגזים ואם שווה להתחיל בכלל.
לטל – כידוע לך אני לא בעניין של דמוקרטיה ישירה, כך שאתה מציע פרוייקט אחר לגמרי. המודל שאני מציע הוא מודל "המפקד הלאומי" – עמי אילון ופרופ' סרי נוסיבה ניסחו ביחד 6 עקרונות קצרים בשפה מובנת לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני ובטח שיפצו אותם קצת בעצת חברים ומקצועני קמפיינים. כל מה שנדרש אדם לעשות פה הוא להחליט אם הוא חותם או לא. מי שחתם יכול היה להתנדב להיות פעיל ולהחתים אחרים.
ההבדל בין המודל הזה ובין עצומה אינטרנטית הוא שאנשים נדרשים למסור לפוקד מידע שאולי אינם רוצים לחשוף על עצמם – חברות במפלגה, תמיכה בהתאגדות עובדים וכו'.
עם כל הכבוד לאינטרנט (יש לי) ולדמוקרטיה ישירה (שממנה אני מסתייג) הכלי העיקרי פה הוא העברה מפה לאוזן
22 בספטמבר, 2009 בשעה 4:09
איתי,
לא נורא. כשאני מתבונן על הפעילות של ע"ש, אני מרגיש שלאט לאט חודרים מוטיבים של דמוקרטיה ישירה לעבודת ע"ש. אני אמתין 🙂
מהניסיון שלי בארגון קהילות, אנשים פועלים ומשקעים כאשר נוצר קונצנזוס רחב. קונצנזוס שנוצר לאחר דיון רחב, שבו השתתפו כל מי שרצו להשתתף.
בתהליך שמוצע כאן, יש כמה חכמים שמסדרים את המצע. לציבור אין השפעה ולא יכולה להיות השפעה על המצע (מלבד ההחלטה אם לחתום עליו או לאו).
לאחר שהציבור נותן את הכוח לח"כים (בהנחה שהוא אכן ישקיע ויבוא להצביע ביום פקודה – הנחה שנראית בעיני מפוקפקת), הוא אינו יכול להשפיע על רצון הח"כים. אין לו דרך לעצב בעצמו את החזון. כאשר ישאלו שאלות קונקרטיות, לא תהיה לו דרך להביע את דעתו.
לדוגמא, כאשר אומרים מס פרוגרסיבי, לאיזו מידה של מס מתייחסים?
אין כאן דיון. יש כאן קבוצה קטנה שמתווה מסמך, ומקווה שיהיו מספיק שיחתמו עליו.
הניסיון שלי מראה שבני אדם שלא היו מעורבים במידה מסויימת ביצירת המסמך, לא ישקיעו ממשאביהם לטובת התהליך. וכך אני חושב שאתה עלול לאבד הרבה מאד כוח ציבורי.
אבל, כיוון שבעל סבלנות אני, אחכה ואראה מה ילד יום. אולי אני טועה, אולי לא 🙂
22 בספטמבר, 2009 בשעה 19:06
בינתיים – אפשר להצטרף לסניף הכללי ולפעילות בכוח לעובדים, או- אפילו טוב יותר, להקים סניף במקום העבודה שלך!
מנהיגות אחרת, אותנטית ודמוקרטית כבר נבנית יום יום בעשרות מקומות עבודה בישראל וסופה לשנות גם מחוץ להם- מי שמאס בארגזים יאחז נא במחילה בפטישים, בלחם ובשושנים- כולם, אבל כ-ו-ל-ם מוזמנים!
http://www.workers.org.il
24 בספטמבר, 2009 בשעה 9:30
ומוזמנות, שי, מוזמנות.
24 בספטמבר, 2009 בשעה 12:41
לשי,
זה ברור שהבסיס זה איגוד מקצועי,אחרת כולנו "יחידים ולא חברה" לפי ההגדרה הידועה של מרגרט ת'אצ'ר.
אבל שאלה:מה עם כל אלה שהושלכו משוק העבודה עקב ההפרטה או עקב גילם והם צעירים מידי לפנסייה או קצבה.?אנו מודרים העבודה וגם מודרים מהשיח הס"ד.יחד עם הערבים ואחרים מוחלשים ,הפכנו לשקופים.עושה רושם שהחברה היחידה השמחה לקראתנו,היא חברה קדישא…
24 בספטמבר, 2009 בשעה 12:52
יכאל יקירי
הודעתך ריגשה אותי חשוב לי מאד להבהיר שאנחנו בכוח לעובדים רואים את הדברים אחרת לגמרי
מובטל או פנסיונר שהיה חבר בסניף שלנו, כפי שהדבר נעשה בארגוני עובדים דמוקרטיים בעולם, נשאר חבר בסניף כל עוד הוא מעוניין בכך
במקביל- מזמין הסניף הכללי מובטלים ופנסיונרים להיות חברים ולפעול בדרכים של סולידריות כמו גם מאבק לשיפור מצבם!
כמו במקרה של התארגנות עובדים- רק מנהיגות מקרב הציבורים החשובים האלו עצמם תוכל להוביל כראוי מהלכים כאלו- על כן הקריאה היא גם לפנסיונרים ומובטלים- התאגדו! הצטרפו אלינו- או למסגרות קיימות שניתן לפעול בהן
24 בספטמבר, 2009 בשעה 16:03
הקריאה של שי כהן מאוד מקובלת עלי ולכן הצטרפתי.
זה לא הכול וזה לא מספיק, כוח פוליטי חדש צריך להבנות בצירוף יחד של התארגנות עובדים, חלק מכוחות פוליטיים קיימים, ובודדים אשר עקרונות הסוציאל דמוקרטיה מקובלים עליהם.
אני מאמין שכגמלאי עוד יש לנו מה לעשות, (אפילו לארגן את עובדי החברה הקדישא)
http://yoshuben.blogli.co.il/wp-admin/post.php?action=edit&post=149