מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ביטחון תזונתי: סימפטום או בעיה?
השר יצחק הרצוג מבטיח לפעול להגדלת תקציב העמותות המחלקות מזון. בטורה השבועי, מסבירה רלי קצב שזהו רק טיפול בסימפטום ולא בבעיה. כדי היות מדינת רווחה ולא מדינת סעד, דרושים צעדים נוספים
מאת רלי קצב
קראתי בעיון את תשובתו של שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג, שבה שזורות הבטחות לשינוי. ואין ספק שהשינוי הזה נדרש. פערים חברתיים, אנשים (חלקם עובדים) שחיים בעוני והיעדר ביטחון סוציאלי לכל מחייבים חלוקה תקציבית אחרת ושינוי מדיניות הממשלה בכלל ומדיניות משרד הרווחה בפרט.
אך קריאה מדוקדקת בדבריו של השר הרצוג מעלה מספר שאלות, ובראשן בחינת המונח "אי בטחון תזונתי", שפירושו היעדר נגישות סבירה למוצרי מזון מזינים בכמות מספקת ובדרכים מקובלות. צודק השר באומרו כי אין רעב בישראל, אך "לבטח [קיים] מחסור קשה". זהו טיעון שנשמע לא פעם ומטרתו להרגיע אותנו: בישראל אנשים לא מתים ברעב. ובכל זאת, כפי שמסבירים ב"דוח הוועדה הבין-משרדית לבחינת האחריות של המדינה להבטחת הביטחון התזונתי של אזרחיה", זוהי "תופעה חברתית וכלכלית שביטוייה רבים: צמצום במלאי המזון של משק הבית, אכילת מזון שאינו ראוי לאכילה, דאגה בנוגע ליכולת להשיג מזון, השגת אוכל בדרכים חברתיות לא מקובלות כגון קבצנות או חיטוט בפחי אשפה".
נכון, לא מתים מזה. אי בטחון תזונתי אינו מסכן חיים, רק מקשה עליהם, פוגע בתפקוד היומיומי וגורם להדרה חברתית. הדוח שציטט השר מציג מחקרים שנעשו בארץ ומחזקים את הטענה כי יש קשר ישיר בין השתייכות לאוכלוסיות מוחלשות ומודרות לבין אי ביטחון תזונתי. כך, למשל, מבין משקי הבית שדיווחו על אי ביטחון תזונתי 21% הם קשישים ו-36% הם ערבים. מחקר שבחן את הנושא ב-11 ישובים בנגב מצא כי 72% ממשקי הבית סובלים אי ביטחון תזונתי. נתונים אלה ואחרים, המוצגים בדוח, מלמדים כי אוכלוסיות שלא יכולות להתפרנס (קשישים, למשל), או שאין להן תעסוקה נגישה מספקת (כמו תושבי פריפריה ו/או ערבים) סובלות יותר מאוכלוסיות אחרות מאי ביטחון תזונתי. משמע, אין בידן ההכנסה הנדרשת כדי ליהנות, בין השאר, מהזכות הבסיסית למזון.
השאלה המתבקשת היא האם מצב של אי ביטחון תזונתי הוא הבעיה עצמה או רק סימפטום, והמענה עליה הוא שיכתיב את הפתרון לטווח רחוק: האם מה שנדרש הוא מאבק בעוני, מתן מקורות תעסוקה ויצירת מערכת ביטחון סוציאלי המותאמת למציאות העכשווית או שהכל ייפתר בעזרת אספקת מזון מזין לאותן משפחות (ולא משנה אם החלוקה נעשית מטעם הממשלה או מטעם עמותות)?
לצערי, השר הרצוג סבור שהגדלת היקף שירותי המזון תפתור את הבעיה. בתשובתו הוא מבטיח לפעול להוספת 50 מיליון ש"ח לתקציב התמיכה בעמותות המחלקות מזון, ולעמוד איתן מול האוצר עד לאישור התקציב. בינינו, זה החלק הפשוט ביותר ליישום מבין המלצות הדוח שהשר נשען עליו. אבל זה לא יותר מפלסטר, שמטפל בסימפטום נקודתי במקום לתת מענה הולם, מעמיק ואפילו משתלם לטווח הרחוק. הגדלת היקף שירותי המזון כדי להקל על מצוקה ספציפית אינה מספיקה. זוהי מדיניות סעד, לא מדיניות רווחה.
המשמעות האמיתית של מדיניות רווחה היא הובלת פעולה לשינוי המצב. פתרון לטווח ארוך קשור להחלטה האם להטיל מס על ירקות ופירות. קשור למערכת חינוך ראויה, שתציע יום לימודים ארוך, שיאפשר לאמהות במשפחות חד הוריות לצאת לעבוד ולפרנס את ילדיהן בכבוד. קשור להכשרה מקצועית והשלמת השכלה למבוגרים.
הקצאת תקנים ראויים לעובדים סוציאליים בלשכות לשירותים חברתיים, למשל, תאפשר לבצע עבודה משמעותית ומעמיקה עם אותן משפחות, שבמצב הנוכחי כל מה שהן זוכות לו היא הפניה לעמותה הרלוונטית לקבלת ארוחת החג. נקיטת פעולות ליצירת אפשרויות תעסוקה, נגישות תעסוקתית ומערך הכשרה מקצועית תגדיל את מספר האנשים שרוצים ויכולים לצאת לעבוד. גם העלאת שכר המינימום תאפשר לעובדים רבים בישראל, החיים בסמוך לקו העוני או מתחתיו, לספק לעצמם צרכים בסיסיים ולחיות את חייהם בכבוד ובבטחון תזונתי. ולבסוף, משרד הרווחה צריך לפעול על פי מדיניות המבטיחה מערך קצבאות, שיקנה נגישות לצרכים בסיסיים כדוגמת דיור, ביטחון תזונתי, חינוך ובריאות – גם לאלו שאינם יכולים להתפרנס.
תגיות: בטחון תזונתי, יצחק-הרצוג, מדינת-רווחה, עמותות
קישור קבוע
18 תגובות
Email This Post
15 בספטמבר, 2009 בשעה 9:07
תשובה אינטליגנטית, מעמיקה ומעשירה.
תודה לרלי.
15 בספטמבר, 2009 בשעה 9:58
אני בעד לאסור על יבוא מזון.
חייבים לתמוך ביצרני המזון בארץ, ואסור לאפשר למזון סיני זול לשבור להם את השוק.
15 בספטמבר, 2009 בשעה 10:49
רלי תודה,
אני מציע להוציא לגמרי את המונח "המאבק בעוני" מהלקסיקון
(לדוגמה בדברייך "האם מה שנדרש הוא מאבק בעוני, מתן מקורות תעסוקה ויצירת מערכת ביטחון סוציאלי המותאמת למציאות העכשווית או שהכל ייפתר בעזרת אספקת מזון").
הבעיה במונח הזה היא שהוא דגל שכולם יכולים להתאגד תחתיו – גם פקידי האוצר ובוז'י הרצוג, גם ש"ס, גם עמותות החסד (חרדיות וחילוניות) וגם את. כולם מאמינים (גם אנשי האוצר, הם לא אנשים צבועים) שהדרך שלהם יעילה יותר למאבק בעוני.
למונח "המאבק בתאונות הדרכים" יש עוד איזושהיא משמעות, משום שגם אם לא מדברים על האמצעים להשגת היעד (ממשלה/עמותות, חינוך/אכיפה/תשתיות…), היעד ברור – מינימום תאונות ומינימום הרוגים ופצועים. הביטוי "המאבק בעוני" בעייתי יותר משום שהגדרת העוני המקובלת היא סטטיסטית, ולכן תמיד אחוז לא קטן מהאוכלוסיה יוגדר כעני.
פוליטיקאי שמכריז "אצלנו לא יהיו ילדים עניים" (עמיר פרץ בנאום בית שמש) נוקט בדמגוגיה ומבטיח הבטחה שלא יוכל לקיים, בין אם הוא חושב (בצדק) על שכר מינימום ככלי מרכזי ובין אם הוא חושב (כמו שס) בעיקר על קצבאות ילדים.
15 בספטמבר, 2009 בשעה 22:47
איתי,
'מאבק בעוני' הוא ממש לא ביטוי חסר משמעות, ובטח לא דגל שכולם יכולים להתאגד תחתיו (כלומר, לא אם הם מתכוונים ברצינות). נכון שתמיד יהיו עניים, אבל גם תמיד יהיו הרוגים בתאונות, ותמיד יהיו מתים ממחלות. האם זה אומר שהמדינה לא צריכה להשקיע בבטיחות כבישים ובסל התרופות? בפועל, יש שונות מאוד גדולה בין מדינות בשיעור העוני. שיעור העוני בשבדיה ובנורבגיה (כ-6.5%) הוא פחות מחצי מזה שבישראל ובארה"ב (16-17%)*. זה הבדל משמעותי מאוד, גם אם בשני המקרים 'אחוז לא קטן מהאוכלוסיה מוגדר כעני'.
עוני הוא מדד טוב למדידת מספר האנשים שההכנסה שלהם נמוכה בהרבה מההכנסה הנורמטיבית בחברה – כלומר, מדד טוב למידה שבה אנשים נפגעים באופן קשה מחלוקת הכנסות לא שוויונית. שיפור היחס הזה נראה לי בהחלט מטרה ראויה (וכן, גם באמצעות קצבאות ילדים).
* נתונים לשנת 2000 – זה מה שהיה לי מתחת ליד.
16 בספטמבר, 2009 בשעה 17:27
נדב, אני חושב שהבעיה היא מתחום הסוציולוגיה.
את קו החלוקה בין עניים ללא עניים קשה להרגיש, משום שזהו מדד מספרי (אינני יודע אם בכל המדינות שהזכרת משתמשים בדיוק באותו מדד כקו עוני).
אולי היה נכון יותר להגדיר עוני כמו שמאבחנים תסמונת ברפואה (באמצעות רשימת סימפטומים, שלא בהכרח סובלים מכולם).
התוצאה היא שכשמדברים בתקשורת על "העניים" מיד עולה בראש תמונה מסויימת של מי שנמצאים הכי בתחתית (וזה גם מה שמופיע בכתבתו המרגשת של "כתבנו לענייני רווחה" – המקרר הריק, ארבעה ילדים בחדר, זקנה המלקטת שאריות בשוק, קבצן הומלס).
כשנחמיה שטרסלר אומר שמספר העניים בארץ מנופח ע"י הביטוח הלאומי והעמותות הוא לא אומר זאת רק כי הוא גר בשכונה עשירה ומלוקקת, אלא גם כי הוא חושב על "עני" בתור מי שנמצא באלפיון התחתון – הוא חושב על הזקנה שמלקטת שאריות בשוק.
עם האנשים האלה קשה מאוד לרוב הציבור להרגיש סולידריות, הרגשות האינטואיטיביים הם "חמלה"/"רחמים" ואז – מיד נפתח הארנק ותורמים ל"לתת", לארגון קטן או סתם זורקים מטבע לכובע של הקבצן .
לעומת זאת, זוג נשוי עם שני ילדים, הוא מורה והיא מאבטחת בקניון, אינו מתאים לכתבה המרגשת של "כתבנו לענייני חברה", אבל הוא כן נחשב "עני" לפי ההגדרות של "דוח העוני".
פסטיבל "המאבק בעוני" דוחק את הזוג הנ"ל לעבר השולחן של עמותות החסד, ובמקרים רבים – להצבעה לש"ס או לליברמן. ועדיין, מאוד יכול להיות שאם תשאל אותם "האם אתם עניים?" הם יענו בשלילה, מרוב בושה.
לכן אני חושב שמבחינה הסברתית-פוליטית הרבה יותר נכון לעבור משיח של "המלחמה בעוני" לשיח של "יותר שוויון" (כמובן לא מוחלט).
משיח שכזה נגזרים עוד כלים מלבד קצבאות השלמת הכנסה (או בגרסתן החדשה – מס הכנסה שלילי), כי השיח הזה מדבר גם על עובדים מעוטי הכנסה וגם על הליכה לכיוון של יותר מיסוי פרוגרסיבי ובייחוד מיסוי על רווחים בשוק ההון.
16 בספטמבר, 2009 בשעה 21:26
א. רק למען הסר ספק, הנתונים שנתתי קודם הם לפי הגדרת העוני הישראלית (50% מהחציון). תן טיפה קרדיט – אני בכל זאת מעביר השנה קורס על עוני (-;
ב. אין ספק שאפשר לשפר את מדידת העוני, ולכלול בה עוד מרכיבים חוץ מהכנסה. מצד שני, לא פשוט לבנות ככה מדדי עוני שאפשר למדוד כל שנה.
זה נושא מורכב ומסובך, ששווה פעם פוסט.
בכל אופן, המשפחה שאתה נותן כאן היא ענייה בכל קנה מידה, גם אם היא לא סובלת ממה שנקרא 'עוני עמוק'. זה שהיא לא מודה בזה זה אחד הסימפטומים של עוני…
ולגבי החינוך של 'כתבנו לענייני חברה' – בשביל זה שלחנו לשם את יאיר טרצ'יצקי, לא?
ג. מה שאתה אומר שקול, לטעמי, לטענה שרוב האנשים סובלים מפקקים ולא מתאונות ולכן צריך להשקיע כסף במחלפים ולא בשיפור תשתיות.
יש בישראל בעיה של שחיקת מעמד הביניים. יש גם בעיה של עוני. אלה שתי בעיות שונות, שבשתיהן צריך לטפל. והטיפול בשתי הבעיות האלה חופף לפעמים, אבל הוא גם שונה לפעמים.
הדוגמא הקלאסית היא הטיעון של אנשי 'הדגים והחכות' – אל תשקיעו בקצבאות ילדים, תשקיעו בחינוך. אבל מה לעשות שלילדים של מעמד הביניים מאוד יעזור צמצום מס' הילדים בכיתות, ולילדים של משפחות העוני העמוק יעזרו הרבה יותר עוד 200 שקל בחשבון הבנק של אמא?
ד. ולבסוף, לגבי הפסקה האחרונה שלך – היא לא ממש מובנת לי. מס הכנסה שלילי מדבר, ממילא, על עובדים מעוטי הכנסה. שאלות של מיסוי הן שאלות של מקורות, ולא של הוצאות, ולא ברור לי איך הן רלוונטיות כאן. המס על מי שמרוויח באיזור החציון הוא ממילא אפסי או נמוך מאוד.
16 בספטמבר, 2009 בשעה 22:47
חכות , דגים ותסמונת.
אחת הבעיות בהשמת ילדים בחינוך המיוחד היא שהם מוגדרים לפי "תסמונת" ולא לפי תפקוד. קיימים הבדים גדולים ברמת התפקוד בתוך התסמונת. ב"עוני העמוק" כפי שהוא משתקף בבית הספר יש השפעה גדולה לתפקוד ההורים ולתרבות העוני בשונה מרמת הכנסה. לכן, אני בעד חכות או יום חינוך ארוך (בשונה מיום לימודים ארוך) הכולל ארוחה חמה (ולא במגשית) ופעילות העשרה חברתית (לא לימודים) אבל מי בכלל שואל אותי ?!
אם ילד נמצא לבד בבית משעות הצהריים ועד הלילה כי הוריו עובדים (עבדים), לא יעזרו לו ולאמא שלו 200 ש"ח נוספים.
16 בספטמבר, 2009 בשעה 23:01
א. חשבתי כך רק רציתי לוודא. מכיוון שאני זקן מדי מכדי להירשם לקורס שלך, אולי פשוט תעלה לכאן שיעורים?
ב. זו בדיוק הנקודה – אם רוב המוגדרים עניים ע"י הלמ"ס וע"י עמותת לתת אינם מוגדרים כך ע"י בני המעמד הבינוני (המיוצגים עי שטרסלר) וע"י רוב העניים עצמם – יש פה מעגל קסמים פוליטי. מי שמצוי בעוני עמוק (הזקנה שמפשפשת בשאריות הבסטה) ממילא לא מסוגל לעמוד על בריקדות ומי שלא תופס את עצמו כעני לא יילך להילחם על מדיניות כלכלית שוויונית יותר. אז מי בדיוק אמור למלא את הגדודים והחטיבות של הסוציאל-דמוקרטים בקרב על השלטון? אנשי המעמד הבינוני השבע? הרי מבחינתם זה ברור שעדיף לכיס מיסוי בסגנון ביבי מאשר מיסוי בסגנון שבדיה.
הדיבור על עוני, מאבק בעוני וקו עוני מגביר את הנתק בין מעמד בינוני, בינוני נמוך ואלו שעונים להגדרת "עוני עמוק". הקבוצה הראשונה וגם השניה מרחמת על השלישית (שמעתי בתוכנית של מיכאל מירו דובר מעמותת מזון אחת שסיפר כי רוב התורמים שלהם באים ממעמד בינוני נמוך). אבל רחמים אינם סולידריות.
ג. אני כן מאמין במתן חכות, אבל אני לא חושב שחינוך הוא הפתרון להכל. "חכות" כולל גם חיזוק ההכשרה המקצועית, קורסים להשלמת השכלה וגם ייעוץ אישי לניהול תקציב משפחתי. לתת 200 שקל בקצבה למי שזורק אותם על סיגריות ולא קונה ספר לילד זה לא ממש טיפול בעוני. אין הרבה הבדל בין זה ובין זה שאני אשים לקבצן 200 שקל בכובע ואחרי שאלך במצב רוח מרומם שעשיתי מצווה, הוא יקנה בזה סיגריות.
לגבי עוני עמוק – אני לא מבין בקצבאות (מקווה שתכתוב גם על זה פעם) אבל אינטואיטיבית נראה לי שצריך לחזק את תחום קצבת הבטחת הכנסה (ולזרוק את הטמטום ששמו מס הכנסה שלילי, שזה הבטחת הכנסה שיושבת במשרד האוצר במקום בבט"ל). את הרעיון של קצבת ילדים כמפתח לטיפול בעוני אני לא ממש מבין. אם סכום הקצבה ניתן לפי מס ילדים ולא לפי רמת ההכנסה לנפש, הרי שזהו מכשיר לעידוד ילודה ולא מכשיר להוצאה מעוני. האם לא היה הגיוני יותר לבטל את הרעיון של קצבאות ילדים ולתת השלמת הכנסה בסכום שתלוי במס' הילדים?
במבט אחר: האם המדינה צריכה לתמוך במשפחת מעמד בינוני עם 5 ילדים שמחליטה להביא לעולם ילד ששי? לדעתי לא.
ד. אני חושב שצריך לחבר בדיון ציבורי בין מקורות והוצאות, ולכן אני מעדיף שידברו על האי-שוויון ועל פערי ההכנסות (שיוצרים כאן שתי מדינות) כבעיה מאשר על העוני כבעיה. הדיון על מס בורסה צריך להיות קשור בדיון על שכר מינימום וקצבאות – כי החוט המקשר הוא התערבות המדינה לפיזור מחדש של הכסף, כשהמטרה היא ניידות חברתית.
16 בספטמבר, 2009 בשעה 23:20
1. גם ברפואה, גם בתחום לקויות למידה וגם בהגדרת עוני חלוקה לתגיות גסות עושה עוול ומפריעה לטיפול. לא כל חולי הלב נמצאים באותו מצב, לא כל הלוקים ב-PDD ולא כל העניים. אבל הכלל החשוב "כל מקרה לגופו" שברור לכל רופאה, מורה ועו"ס אין משמעו שלא צריך לבנות מדיניות כוללת למניעה (לא רלוונטי ל-PDD…), לאבחון מוקדם ולטיפול.
אני חושב שיכול להיות מועיל מאוד אם מורים יכתבו כאן (בעילום שם, כדי לא לחשוף חו"ח את הילדים שהם מדברים עליהם) את התמונה שהם רואים, עליה רמזת. נדמה לי שלקובעי המדיניות תמונה כזו היתה יכולה להועיל, במיוחד לאור התקציבים העצומים (מדינה ועמותות) המופנים גם למפעל ההזנה וגם ליום חינוך ארוך.
איתי
17 בספטמבר, 2009 בשעה 7:22
גליה: יום לימודים ארוך זה מצויין. אבל זה לא פותר את הבעיות הספציפיות של ילד שהוריו משיגים את ארוחת הערב מחיטוט בפחים – ובטח שזה לא עוזר להורים.
'חינוך זה לא הכל' נכון בשתי רמות – קודם כל, מערכת החינוך היא לא הפתרון לכל הבעיות של הילדים, שצריכים גם בית חזק (אא"כ אנחנו רוצים לשלוח את כולם לפנימיות). חוץ מזה, לא כולם במערכת החינוך.
איתי:
א. לא יודע לגבי מערכי שיעור, אבל פוסטים בטח יצאו מזה…
ג. 'חכות במקום דגים' המשמעות שלו אחת – ויסקונסין. אפשר להפוך את התוכנית ליותר נחמדה ויותר מתחשבת, אבל המשמעות היא שמי שלא מוצא עבודה, נזרק לרחוב.
מה גם שגישת ה'חכות במקום דגים' מניחה שלכולם יש הזדמנות שווה בשוק העבודה, פשוט יש כאלה שלא יודעים לקחת אותה – הנחה בעייתית מאוד.
לכן, חכות זה חשוב מאוד – אבל צריך גם דגים.
ג2. הבטחת הכנסה זה כלי בעייתי, כמו כל כלי מותנה-הכנסה, כי הוא יוצר מלכודות עוני (עדיף לקבל קצבה מלעבוד), כי הוא יוצר סטיגמטיזציה ('אנשי הבטחת הכנסה') ועוד. קצבאות ילדים אוניברסליות מוציאות אנשים מעוני בצורה יעילה מאוד, בלי לפגוע במוטיבציה שלהם לעבוד (כי הם יקבלו את הקצבאות גם אם יעבדו). אפשר לתכנן את הקצבאות כך שהעשירים לא יקבלו אותן דה-פקטו, משום שהם יחזירו אותן דרך מערכת המס (בין אם העלאה פשוטה של המס או מיסוי של הקצבאות עצמן).
ד+ב: אני חוזר ואומר – אי שוויון ועוני הן שתי בעיות שונות (גם אם קשורות), ודרכי הטיפול בכל אחת מהן שונות. לכן, גם אם פוליטית, הסברתית ומחשבתית עדיף להעמיד פנים שאנחנו מטפלים רק באי-שוויון, בעיית העוני עדיין דורשת טיפול. והמטרה היא לא רק 'ניידות חברתית', שמשמעותה שמי שנמצא למטה יכול להגיע למעלה, אלא גם מתן אפשרות למי שנמצא למטה לחיות בכבוד – מתוך הבנה שתמיד יהיו אנשים 'למטה'.
ולגבי ההערה שלך לגליה – לא הבנתי איזה תקציבים עצומים מופנים למפעל ההזנה – אלה שלא ממש מספיקים אפילו להאכיל את ה-10% מהילדים שכן נמצאים בתוכנית (ומתוכם, רק רבע הם ממשלתיים)?
17 בספטמבר, 2009 בשעה 7:53
נדב,
מסכימה איתך, ברור שהחינוך לא הפתרון להכל, יתרה מכך העברת תפקידים=תקציבים ממשרד למשרד, מפילה תקציבים בדרך בין הכסאות (חינוך תעבורתי למשל).
התייחסתי לסעיף הזה, כי רלי הזכירה אותו והוא קרוב ללבי.
באשר למפעל ההזנה המבורך, המושלך לפח. אני פשוט מכירה את המפעל הזה מהשטח ומה שמתרחש אצלנו, מסתבר שגם מתרחש ברהט – האוכל נזרק לפח ומיעוטו נאכל. ברמה המקומית מצאתי פיתרון ברמה הלאומית זה קצת יותר מסובך. הפתרון הוא השקעה בחדרי אוכל והזנה בתפזורת. מגשיות הן אסון אקולוגי ובריאותי….אבל זה לדיון אחר בפעם אחרת.
שנה טובה
17 בספטמבר, 2009 בשעה 9:03
אין לנו ויכוח לגבי הצורך של הממשלה לספק גם דגים וגם חכות.
אני ממש לא מסכים ש"חכות = ויסקונסין", מכמה סיבות:
א. ויסקונסין היא תוכנית במיקור חוץ, שבה לחברה המפעילה יש אינטרס כלכלי (בונוס על כל אדם שמפסיק לקבל דמי אבטלה), וזה הופך את היחס ל"לקוח" לבעייתי מאוד. הטיפול ע"י לשכת התעסוקה שונה מהותית.
ב. הנחת היסוד של הויסקונסינאי היא שאם העני נותר עני לאחר שקיבל "טיפול" במערכת, הרי זו אשמתו, ובמשתמע – המדינה יכולה להסיר אחריות.
ג. החכה של ויסקונסין המופרטת / לשכת תעסוקה ממשלתית עוסקת בעיקר בדבר אחד – שידוך בין מובטל למעביד.
בעיני "חכות" מתייחס לטיפול רב-מערכתי באדם עני/משפחה ענייה, בין אם מובטלים או עובדים. במקרים מסוימים יוחלט שמפתח לשינוי הוא קורס הכשרה מקצועית, באחרים השלמת בגרות, באחרים בייביסיטר או מועדונית לילדים, ובאחרים טיפול פסיכולוגי או טיפול גמילה מסמים/אלכוהול. במקרים רבים ישתמשו בכמה כלים
במקביל. לצערי, במצב הייבוש של לשכות הרווחה, התיאור הזה הוא אוטופיה.
לגבי דגים –
כאמור אני מסכים לחלוטין, תמיד יהיו אנשים למטה.
אין טעם לדבר על ניידות חברתית בהקשר לקשישה בת 90 (ניצולת שואה או ניצולת פרהוד) עם מחלות כרוניות.
השתמשת בביטוי המפתח שנקרא חיים בכבוד. את הסל המינימלי הזה עלינו להגדיר בצורה ברורה וצריך להיאבק מאבק פוליטי (לא לחכות לבגצ…) על כך שהממשלה תוודא שלכל אזרח יש את מה שבסל. ושוב הביטוי "מאבק בעוני" מפספס לדעתי בגדול – משום שלגבי אותה אוכלוסיה "שנמצאת למטה" לא יהיה צמצום בתחולת העוני (כי אין ניידות) – העני יישאר עני, אך יזכה בכבודו העצמי כשלא יצטרך לחטט בפחים.
תקציב המדינה למפעל ההזנה 120 מיליון שח, זה לא מעט. http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/888/475.html
וכמובן יש המיליונים שהגיעו למפעל מקרנות כמו סקטא רש"י. לאחרונה היתה כתבת תחקיר בשבעה ימים על שערוריות במפעל ההזנה. לי בלט מאוד שבדיקות המעבדה שהראו זיהומים חמורים במפעל ההזנה של סקטא רש"י בוצעו ע"י חברת מרמנת, שהיא חברת כה"א של קרן קרב… חבל שאף עיתונאי לא שם לב לזה.
ג"נ – בין ספקי המזון שנזכרו בתחקיר כחורגים מהתקן לזיהום מזון נמצא גם ספק המזון לגן של הבת שלי, כך שנוח לי לחשוב שכל התחקיר הזה הוא ספין של קרן קרב.
17 בספטמבר, 2009 בשעה 10:57
גליה – משום מה הבנתי שהתגובה שלך הייתה לדברים שלי, ולא למאמר…
איתי:
חכות=ויסקונסין (או ליתר דיוק, חכות בלי דגים=ויסקונסין) משום שההנחה שעומדת מאחורי ויסקונסין היא שהמדינה לא צריכה לתת משאבים לאדם, אלא לאפשר\לגרום\לאלץ אותו להשיג את המשאבים האלו בעצמו.
אפשר להפוך את ויסקונסין לתוכנית הרבה יותר נחמדה, בלי מיקור חוץ ועם עובדים שמדברים יפה ללקוחות. היא עדיין תהיה בעייתית מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית.
גם אם ניישם את התוכנית האוטופית שלך, ונפעיל צוותים רב-מערכתיים מהסוג שתיארת (וזה לא פתרון מושלם – למשל, בעיית הסטיגמטיזציה), עדיין יהיו אנשים שיפלו בין הכסאות, ויצטרכו חכות.
לגבי 'צמצום העוני' – כאן אתה פשוט טועה. לקצבאות יש השפעה מכרעת על השאלה האם משפחה מסויימת עוברת את קו העוני או לא, ולכן השפעה על תחולת העוני. תיזכר בהגדרת קו העוני – 50% מההכנסה החציונית – בהחלט יכול להיות שלא תהיה מוביליות (X ישאר באחוזון ה-8), אבל תהיה ירידה בתחולת העוני (ההכנסה של X תעלה, בעקבות הקצבאות, מ-45% מהשכר הממוצע ל-55%).
כלומר, אם תיתן לזקנה הזו את הקצבה שהיא צריכה כדי להתקיים בכבוד – היא עדיין תהיה בתחתית המדרג הריבודי בישראל, אבל היא לא תהיה ענייה.
לגבי מפעל ההזנה – 120 מליון דולר זה הרבה יחסית לפרס הראשון בפיס, ומעט יחסית לתוכנית החילוץ של אובאמה. אי אפשר למדוד ככה סכומים.
עובדתית, סכום שמספיק לרבע ממפעל הזנה עבור 10% מילדי ישראל הוא כנראה סכום זעום, גם אם המפעל הזה היה מתנהל למופת.
17 בספטמבר, 2009 בשעה 12:05
אני ממש לא נגד העלאת קצבאות, אני חושב שהיכולת שלהן לטפל בבעייה האמיתית – חיים בכבוד – מוגבלת מאוד.
אם אנחנו מעלים לזקנה את הקצבה במאתיים שח וכך היא זזה מעל לקו העוני זה לא בהכרח אומר שאפשר לסמן וי על הזכות לחיים בכבוד, שהיא הדבר החשוב באמת ולא הקפיצה מעל קו תיאורטי.
אם היא אלכוהוליסטית – מאות השקלים נשרפים על וודקה, ואם היא חולה כרונית, מאות השקלים נשרפים על תרופות. בשני המקרים המקרר ריק, אם יש בכלל מקרר וחיבור לחשמל.
הזקנה לא נושמת לרווחה כשהיא עוברת את קו העוני, אלא נושמת לרווחה כשנפתרות הבעיות שלא מאפשרות לה קיום בכבוד – הבעיות האלה אינן זהות אצל כל אחד ועלות הטיפול בהן אינה זהה.
אחד זקוק לתרופות שאינן בסל, אחרת זקוקה לדיור ציבורי, השלישי מחכה בתור כבר שנתיים לטיפול בתחנת גמילה מסמים, לרביעי אין די כסף לתחבורה ציבורית כדי לבקר קרובים ולהקל על בדידותו.
אם כל השירותים האלה יינתנו ע"י המדינה בצורה טובה וזולה/חינם, הקצבאות יוכלו ביתר קלות למלא את המקרר הריק.
אם ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט ההיפותטי מתפאר שבעזרת הקצבאות הוא הוריד את תחולת העוני זה לא הרבה יותר חכם מאשר להוריד את תחולת העוני באמצעות החלטה של ראש ממשלה קפיטליסט שיקבע שעני הוא מי שהכנסתו היא 40% מההכנסה החציונית.
ברמת המדינה, אין ספק שהשימוש במדד של קו העוני כמחצית הכנסה חציונית ומדידת תחולת עוני באמצעותו מאפשרים לנו להשוות את ישראל למדינות אחרות וגם את ישראל של היום לישראל של פעם.
מבחינתו של הפרט הבודד – זה הרבה פחות משמעותי.
הפרט הבודד לא שואל את עצמו אם הוא מעל או מתחת לקו העוני אלא אם יש לו תנור חימום, אוכל לשבת ותרופות למחלתו – ומכאן ברורה הנהייה של העניים ושל התורמים אחרי פתרונות בסגנון "לתת".
17 בספטמבר, 2009 בשעה 14:04
נראה לי שבגדול אין לנו ממש ויכוח, ושנינו מסכימים שמדיניות חברתית מקיפה צריכה לכלול גם שירותים וגם קצבאות.
כמה הערות בכל זאת:
המתקפה שלך על 'קו העוני' לא מוצדקת לטעמי. אמנם אם תיקח את שני האנשים שהכי קרובים לקו – מלמעלה ומלמטה – ההבדל ביניהם יהיה קטן מאוד, אבל זה לא אומר שהקו לא נותן אינדיקציה למספר האנשים שנמצאים במצוקה (יש לך ספק שהמספרים שהבאתי למעלה מעידים שיש פחות עניים בשבדיה מאשר בארה"ב?). קו העוני אמור להיות אינדיקטור לשאלה האם לאדם יש את הצרכים המינימליים – תנור, אוכל, תרופות. נכון, קו העוני הזה לא מבצע את המשימה בצורה מושלמת ואפשר לשפר אותו, אבל הוא עושה את זה לא רע בכל זאת.
וכן, יש הבדל גדול מאוד בין ראש ממשלה שהוריד את העוני עם קצבאות לראש ממשלה שהוריד את העוני ע"י שינוי הקריטריון. הראשון אשכרה עזר לעניים, גם אם הוא לא עשה את זה בצורה הכי אפקטיבית. חלק מהם יוציאו את הכסף על אלכוהול, אבל רובם יוציאו אותו על אוכל, חינוך, דיור וכו'.
לבסוף, אם נחזור לשאלה שבה התחלנו את הדיון הזה – הכיוונים שהדיון הזה התפתח אליהם מראים לך בדיוק למה חשוב לדון על 'צמצום העוני' במקביל לדיון על 'צמצום פערים'.
17 בספטמבר, 2009 בשעה 16:39
אני לא מתקיף את קו העוני ככלי לאבחון כפי שאני לא מתקיף את הקצבאות ככלי לטיפול, בשני המקרים יש מגבלות חמורות.
זה לא אומר שצריך לזרוק את הכלים לזבל אלא לטפח במקביל כלים נוספים.
ברמת מצע פוליטי והיכולת של מפלגה ס"ד להגיע לשלטון או של פוליטיקאי ס"ד למשרד האוצר – חייבים לקחת בחשבון את הרתיעה של המעמד הבינוני (שכולל גם את העיתונאים והוא קהל היעד של העיתונאים) מהעלאת קצבאות ילדים.
נכון שזו גם תוצאה של תקשורת ניאוליברלית ותוצאה של שנאת זרים לערבים למתנחלים ולחרדים, אך ברתיעה מהעלאת קצבאות ילדים יש היגיון מסוים. בגלל המאפיינים הדמוגרפיים של אוכלוסיות שונות – הצעד הזה נתפס במידה מסוימת של צדק בתור צעד שמסייע למגזרים מסוימים על חשבון אחרים.
לכן, מפלגה ס"ד שתשים את העלאת קצבאות הילדים בתור אחת מחמש ההבטחות העיקריות שלה תתוייג מיד כ"שס חילונית" והמעמד הבינוני יפנה לה גב. מפלגה שלא "תתפוס" גם במעמד הבינוני וגם בעשירונים התחתונים לא תצליח.
לכן יש הגיון פוליטי בצעד של עמיר פרץ כשלקח את דגל שכר המינימום, ובעקבותיו אהוד ברק שזרק את דגל שכר המינימום והניף את דגל קצבאות הזקנה (מתוך קריצה למאוכזבי מפלגת הגמלאים, רבים מהם בוחרי העבודה לשעבר). הצרה בקמפיין של פרץ היא שלאוכלוסיות גדולות גובהו של שכר המינימום אינו חשוב כלל (למשל מורים שמקבלים מעל שכר המינימום אך עדיין משכורת מבישה).
לכן מעבר לדיונים התיאורטיים על תחולת העוני, התרגיל המעניין לדעתי (אולי לקורס שלך?) הוא השאלה הבאה: קיבלת X מיליארד שקל לשנה לתקציב המדינה לצורך צמצום העוני וצמצום פערים. מה תעשה איתם? התשובה היא תרשים עוגה ובו צריך להכריע כמה לשכר מינימום, כמה לקצבאות (ומאיזה סוג), כמה לתקני אכיפה בתמת, כמה לתקנים בלשכות הרווחה, כמה למפעל הזנה, יום חינוך ארוך, חופשת לידה, סבסוד מעונות, סבסוד שכ"ל בהשכלה גבוהה, כמה לתמיכה בעמותות חסד וכו'.
הצרה של הרבה "פעילים חברתיים" היא שהם יודעים להתבכיין שאין מספיק כסף לזה ואין מספיק כסף לזה, אבל אין כמעט חשיבה על סדרי עדיפויות (ולרוב גם אין שום עיסוק במקורות המימון – צמצום בביטחון [ברוורמן], הגדלת הגירעון [ברק "החדש"] או אולי דווקא מס על ההון).
התנהלות כזו אינה רצינית והיא משחקת לידיהם של השטרסלרים.
22 בספטמבר, 2009 בשעה 10:58
קודם כל ולפני הכל, צריך להפריד בין הדיון על המדיניות לבין הדיון הפוליטי. לטעמי, צריך קודם כל לשאול 'מה צריך לעשות' ורק אחר-כך 'איך לשווק את זה'. אני לא מוכן לדחות מדיניות מסויימת בגלל שהיא נשמעת רע להמונים (אני כן מוכן ליישם אותה בשלב מאוחר יותר, למשל – אבל קודם צריך להחליט אם היא טובה או רעה).
שנית, אתה אומר ש'הצעד הזה נתפס במידה מסוימת של צדק בתור צעד שמסייע למגזרים מסוימים על חשבון אחרים'.
יש כאן מידה מסויימת של צדק – ומידה רבה של הטעיה. כל מדיניות חברתית 'מסייעת למגזרים מסויימים על חשבון אחרים'. קצבאות זקנה עוזרות לאשכנזים ולרוסים, שאחוז הזקנים אצלהם גבוה. שכר מינימום עוזר למי שאכיפת שכר המינימום אצלו יותר אפקטיבית (קרי, יהודים- ולא עובדים זרים או ערבים) וכו' וכו'.
ולבסוף, אי אפשר לנהל את הדיון רק על סעיפי ההכנסה, צריך לנהל אותו גם על סעיפי ההוצאה. בסדר, הקשבנו לתמר, שמענו שלהעלאת הרף העליון של מס הכנסה לא תהיה השפעה רבה וצריך להעלות מס חברות ולמסות את ההון. מה עכשיו?
(למעשה, הסדר הוא הפוך – קודם צריך לשכנע אנשים שצריך קצבאות ילדים ויום לימודים ארוך, ורק אחר כך לענות לשאלה 'אז מאיפה יבוא הכסף')
22 בספטמבר, 2009 בשעה 13:19
אני מסכים כמעט עם הכל
ההפרדה בין מדיניות נכונה ובין מדיניות שאפשר למכור היא בהחלט חשובה, אבל אני לא לוקח אותה לכיוון שאתה לוקח.
מה שאני שומע בדבריך הוא שאנחנו צריכים להגיד את האמת שלנו, ושמישהו אחר ישבור את הראש על שיווק.
אני חושב שהתפקיד הייחודי שלנו באתר הזה הוא לנסות לחבר בין תפיסת עולם כלכלית מסוימת ובין המציאות המכוערת של הפוליטיקה והשיח התקשורתי, אחרת נישאר לעולם בפוזיציית "הכלבים נובחים אוטופיה ושיירת הקפיטליזם ממשיכה לדרוס" – שם נמצאים דהאן וספורטא מהקשת המזרחית והעוקץ ויזהר וגוטוויין ממס"ד/יסו"ד
[אח – איזה כיף להגיד את השמות האלה באותו משפט!].
האנשים האלה צודקים וצודקים וצודקים אבל זה לא מביא לצבירת כוח פוליטי למימוש מדיניות סוציאלדמוקרטית, בדיוק כמו שאורי אבנרי וחיים ברעם צודקים וצודקים וצודקים, אבל הכוח הפוליטי של מחנה השלום הולך ומצטמק.
אתה חושב שמכל מיליארד ש"ח תקציבים חברתיים אתה רוצה לתת X מיליון לקצבאות ילדים?
יאללה, לך על זה ותעשה הסברה כמו שאתה יודע (פרוייקט פוסטים, לא פוסט אחד).
אם הצלחת לשכנע בכך גם נתח גדול של קוראים שאינם בדואים / חרדים / מתנחלים – עשית דבר גדול באמת, כי הצלחת להוציא את המונופול על הקצבאות מידי הדוברים של שס ויהדות התורה. במיוחד זה חשוב אם תצליח למחוק את הבעת הגועל האוטומטית של עיתונאים כלכליים ופוליטיים כאשר הם אומרים את הביטוי "קצבאות ילדים", כאילו דיברו על "המיץ שמטפטף מהשקית של הזבל".
אם במשך חודשים ניסית לטחון לקהל הזה את המסר וזה לא עבד – כדאי לשקול מחדש מה עושים.