חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ישראל לא מחכה לאריה דרעי

נושאים פוליטי, פותחים שבוע ב 19.07.09 6:10

סוף, סוף יש לכתבים הפוליטיים ולפרשנים עניין חדש לעסוק בו: שובו של הדרעי! הם אמנם לא בודקים מתי בדיוק נגמרת תקופת הקלון ולא שואלים את השאלה המתבקשת – האם ביום שהתקופה נגמרת ישר קופצים בחזרה לפוליטיקה, קצת המתנה, קצת ענווה, קצת צניעות.

מאת: דניאל בלוך

אני מעריך שרוב עם ישראל אינו ממתין לשובו של אריה דרעי. בעיני רבים אדם שהורשע בענייני שוחד אינו ראוי לחזור לקדמת הבימה הפוליטית ולהנהגה הציבורית, גם אם הדבר אפשרי מבחינת החוק. השאלה צריכה להעסיק בעיקר את ש"ס, המפלגה שעד כה נושאת במספר שיא של עסקנים נחקרים ומורשעים. אלי ישי צריך להיות מודאג וכן גם חסידיו ועסקניו. כל השאר אינם צריכים לדאוג.

אריה דרעי עלה כמטאור בפוליטיקה הישראלית. בתחילת דרכו נראה כטיפוס חדש של עסקן דתי, מתון יחסי ולא קיצוני, המחפש דרך לשילוב כוחות עם גורמים חילוניים גם ביחסי דת- מדינה, גם בענייני צדק חברתי וגם בגישה מדינית מתונה ברוח פסיקותיו של מורו ורבו, הרב עובדיה יוסף. בישיבתו בממשלה בתקופת מלחמת המפרץ, למשל, גילה עמדות שקולות ועזר לבלום מגמות התקפיות פזיזות של כמה מחמומי המוח.

אבל במהלך ישיבתו בממשלה החל לנקוט עמדות קיצוניות יותר, בהתאימו עצמו להלכי הרוח ברחוב החרדי שהושפעו מן ההסתה של הימין. כפי שהוברר במשפטו הוא גם לא טמן ידו בצלחת והיה שותף לקומבינות פוליטיות עם חיים רמון בהסתדרות ועם אנשי הליכוד והעבודה בעניינים שונים.

לשיא הביזיון הוא הגיע בדרך הנלוזה שבה בגד בשמעון פרס ב- 1990 כאשר חבר לפרס בהפלת ממשלת שמיר אבל אחר כך הסתלק ממחויבותו כלפי פרס, מנע הקמת ממשלה בראשותו ואפשר הקמת ממשלה צרה בראשותו של שמיר. ב- 1992 הצטרף לממשלת רבין. יצחק רבין העריכו מאד וסמך עליו אך ברגעים קריטיים נעלם והשאיר את רבין ללא תמיכתו. בנקודה זו כבר שיחק דרעי משחקים שנבעו מניסיונו להתחמק מהעמדה לדין. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, עמד על פרישתו מן הממשלה ודרעי ניסה לתמרן ללא הצלחה בין המחנות הפוליטיים.

בשנים האחרונות שמר על שתיקה. איננו יודעים מה עמדותיו בנושאים החשובים לחברה ולמדינה. אינני בטוח שהפיק לקחים מדרכו המוטעה בעבר ואיננו יודעים כיצד ינהג אם ייבחר.

גם אם נחוש דרעי בדעתו לחזור לפוליטיקה הייתי מייעץ לו לא להזדרז ולא לקפוץ למים הקרים ברגע שמסתיימת תקופת הקלון. בינתיים מחובתו להבהיר כי הפיק לקחים בענייני אתיקה ומוסר, ביחסו לשלטון החוק ועליו לגלות לנו מה השקפותיו בנושאים המדיניים והכלכליים. לאיזו קואליציה יהיה מוכן להצטרף ולאיזה לא. ולשיטתו – מהם הקווים האדומים להשתתפותו בממשלה.

אם המשימה כבדה עליו יתכבד ויעסוק בעניינים אחרים.<–>

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , , , ,

11 תגובות

  1. איתי :

    עדיף לי דרעי לאחר שריצה את עונשו לחברה ולמד את גבולות כוחו מאשר רוב הפוליטיקאים הבולטים במגזר החילוני, שאין להם רבע מהענווה של אריה דרעי ונזקם גרוע מהנזק שלו.

    אם אני צריך לבחור בין ביבי ובין דרעי כראש ממשלה – אבחר חד משמעית בדרעי.

    כנ"ל אם זה ברק מול דרעי, מופז מול דרעי, בוגי מול דרעי וכן הלאה.

    ציפי לבני אמנם נקיית כפיים אך עמדותיה בנושאי כלכלה עמומות לא פחות מאלו של דרעי בציר המדיני.
    וכן – הבחירות אינן אישיות ויש לזכור שטוהר המידות במפלגתה (הירשזון, אולמרט, הנגבי, רמון וזה לא הכל), אינו טוב מזה שראינו בש"ס.

    אם דרעי היה רץ מול ניר ברקת לראשות העיר הייתי בוחר בו, כאדם שידע לנהל מערכות בצורה טובה ומקצועית (משרד הפנים) ובלי להפריטן כפי שברקת ביקש לעשות לשירותי הניקיון של עיריית ירושלים.

    דרעי הוא עבריין מורשע עם קלון שפג תוקפו (או יפוג) אבל לא אחד שיפריט את המדינה לבעלי הון.

    העיתונאי ידידיה מאיר אמר בצדק שהציבור הוא זה שצריך להחליט אם הוא סולח לדרעי, הקצבת זמן לקלון
    בידי מערכת המשפט היא אווילית.

    בעיני, הקלון של אריק שרון ממלחמת לבנון (שבגינה לא הועמד לדין פלילי) היה צריך לפסול אותו לנצח מכהונה כראש ממשלה, אבל רוב הציבור בישראל לא חשב כמוני.

    הסיבה שבשיח התקשורתי לשרון סלחו על מלחמה מיותרת ולחיים רמון סלחו על הרשעה בעבירת מין, אבל אריה דרעי "אינו ראוי" לא קשורה רק לחומרת העבירות והעונש אלא לעניינים תרבותיים.

    דרעי הוא "לא משלנו" פעמיים – גם בגלל העדה וגם בגלל הכיפה (ואולי גם בגלל שאין לו פלאפלים על הכתף).

    אבל מה לעשות שמה שנחשב "דעת הציבור" בקרב הפובליציסטים בעיתונות, לא בהכרח מייצג את דעת הציבור האמיתית. את השאלה האם הציבור שהלך אחרי דרעי בהמוניו סלח לו על מעשיו (או בכלל עדיין חושב שהוא זכאי) לא נוכל לדעת אפילו בסקרים, זה יתברר ביום הבחירות.

  2. לקסי - ערד :

    גם ערד לא מחכה לאריה הזה ולשאגתו…

    לפני כמה שבועות התגלגלגה כאן רכילות מקומית שהנ"ל מועמד להיות ראש ממונה במקום גדעון ברלב.

  3. דני בלוך :

    יתי הפעם הגזמת. נמאס לי כבר הטיעון השחוק על דרעי שהוא לא משלנו, גם בגלל העדה וגם בגלל הכיפה. יחסי אליו לא היה משתנה גם אם שמו היה הירשזון, אשר ידלין, אולמרט. דרעי הוא אדם חכם ופקח אך מושחת. בכל מידה מתוקנת הוא לא היה מעז להציג מועמדות לתפקיד נבחר. ואנו צריכים להקפיד על נורמות גם אם האלטרנטיבה לדרעי היא ביבי, ברק או ציפי, שאתה שונא פתולוגית.
    ומאיפה אתה בטוח שדרעי לא יפריט את המדינה לבעלי הון? הוא היה שותף לרמון בהרבה נושאים, כולל פרוק ההסתדרות.
    ולא צריך להזכיר כאן שליטים שנבחרו ברוב דימוקרטי.

  4. לקסי - לאיתי :

    "והיה מחנך טהור"
    טהור ולא מכובס.
    נייר שקופל ויושר תמיד יוכר בו מקום הקיפול.

    עד כאן הקלישאות.
    אנחנו מרבים לדון בחליים של החברה הישראלית.
    אחד החליים – שגם מקבל חשיפה ראויה, אך לא מצליח להיכנס למודעות – הוא שאלת המותר והאסור.
    "כך לא ייעשה" איננו נמצא במילון החברתי ציבורי עד ששופט אינו פוסק.
    אפילו מלחמה "לא-כל-כך-מוצלחת" לא סיימה את כהונתו של ראה"מ אולמרט (סיימה את אלה של עמיר פרץ ושל דן חלוץ).
    הציבור הולך בעקבות מנהיגיו ובעקבות עשיריו והתקשורת מהללת את התחמנים שמצליחים לעבוד על כולנו, לרוב כשהם מצליחים להתעשר בעזרת טריק כזה או אחר, שהוא "בסדר" כלפי החוק.
    הציבור הזה מבין שהענין הוא לאו דווקא לנהוג ביושר, העיקר הוא לא להיתפס.
    שאלת פרוש הקלון של אריה דרעי היא אחד המפתחות להתחלת תיקון.
    הנורמה שאני רואה לנגד עיני היא שקלון ציבורי לנצח אינו נמחה.
    הקלון המשפטי אינו מעניין אותי.
    דרעי יכול להיות כשר לכל דבר זולת הנהגה ציבורית, זו צריכה להיות חסומה לו לעד.

  5. לדני :

    אין לי שנאה פתולוגית ללבני, היא עדיפה במובהק על מופז ברק וביבי.

  6. דני בלוך :

    גם עדיפה על דרעי.

  7. לדני :

    בעניין הזה אני לא בטוח כלל.

    איכות השלטון – לבני
    מדיני – לבני
    נסיון ניהולי – דרעי
    כלכלי-חברתי – דרעי
    חוכמה פוליטית – דרעי
    כריזמה – דרעי

  8. לקסי ל-7 :

    2 תוספות לרשימתך:

    טוהר הכפים – לבני
    הכשר לייצוג הציבור – לא דרעי

    דרעי ללא ספק היה שר יעיל בעבודתו ושם הסכנה.
    בענין הזה אין הזדמנות נוספת לסוג הכשל שהוא כשל

  9. ללקסי :

    מה שאני קורא איכות השלטון ומה שאתה קורא טוהר הכפיים זה אותו דבר.

    "הכשר" עושה לי אסוציאציה של סמכות חיצונית שעלי לקבל את דבריה כתורה מסיני, רק במקום שיהיה מדובר באדמו"ר חרדי, הפעם ה"הכשר" הוא של האדמו"רים מזוז או בייניש, או אם מדובר ב"הכשר" לא פורמלי – מטעם אמנון אברמוביץ', יואל מרקוס, נחום ברנע ודומיהם – מעצבי דעת קהל ש"הכשירו" את ברק שרון ואולמרט.

    צר לי מאוד על התערערות מעמדה של המערכת המשפטית בעיני הציבור הרחב אך גם למערכת עצמה יש חלק מסוים בכך. יש קשר בין הדרדרות מעמדה של מרצ ובין הדרדרות מעמדו של בית המקדש שלה – בגצ.

    לעומת זאת, בכלל לא צר לי על חלקים הולכים וגדלים מן האוכלוסיה שדעתם של נחום ברנע ויואל מרקוס לא שווה בעיניהם כקליפת השום.

    המצב בו פוליטיקאי יכול לקנות את תמיכתו של עיתונאי בכיר באמצעות הדלפות וארוחות בוקר (כפי שתיאר בצורה מדהימה יואל מרקוס לאחר שברק הפנה לו עורף) וכך לקבל לגיטימציה בציבור הוא מצב לא תקין, גם אם אין בו עבירה פלילית. ה"עיתונאים" האלה מזנים את מקצוע העיתונות ומחזקים את כוחם של ספינרים כמו אדלר.

    לצערי לציבורים הגדלים והולכים שמאסו ב"ממסד הישן" שהמרקוסים הם חלק ממנו אין היום חלופה טובה. הם מואסים גם בטוב (בית המשפט העליון למשל) וגם ברע. פעם הלהיט שלהם הוא דרעי, אח"כ גאידמק והיום ליברמן.

    לכן מי שיקבע אם דרעי הוא "כשר" או "טרף" הוא לא מזוז ולא בייניש וגם לא מרקוס או ברנע, אלא הציבור העצום שהעלה את דרעי לגדולתו.

    אני כמובן לא חלק מהציבור הזה וגם לא אהיה, אבל אני מסוגל מאוד להבין את הציבור הזה, כשאני מסתכל על החלופות – גנרלים נפוחים כמו אהוד ברק ושאול מופז או אנשי סיגרים מנותקים מהעם כמו ביבי ואולמרט.

    מי שינקוט בגישת "איחס מגעיל" כל פעם שהוא שומע את השם דרעי ישיג אצל האנשים הללו את האפקט ההפוך, ולמעשה יגרום להם לתת לדרעי "הכשר לייצוג הציבור".

    איתי

  10. דני בלוך :

    לאיתי
    התאור שלך את העיתונות רחוק מן המציאות. הציבור מושפע מאד מהתקשורת אם כי לא תמיד מודה בכך. אין דרך אחרת, לא בארץ ולא בעולם, להשיג מידע אם אינך יוצר קשרים אישיים עם פוליטיקאים. כי פקידים ממעטים להדליף שלא ברשות מפחד פן יבולע להם והכנת תחקירים היא עבודה ממושכת. השאלה היא מה האינטגריטי של העיתונאי. דן מרגלית, למשל, לא היסס לצאת נגד אולמרט כאשר נוכח כי הולך שולל. עורך טוב ידאג לכך שיהיו לכתביו מגוון קשרים ומקורות כדי לאזן את התמונה.
    ובאשר לדרעי – לאור ניסיון המחצית הראשונה של המאה ה- 20 כאשר גורמים מושחתים וטוטליטריים ניצלו את חולשת המשטר הדימוקרטי כדי לכבוש את השלטון נקבעו הסדרים חוקתיים של בלמים ואיזונים. על כן דרעי לא יכול לעשות כרצונו והוא כפוף ליועץ המשפטי לממשלה ולבגצ. לכן חשוב לשמור על כוחם של המוסדות הללו.
    ובאשר לדרעי עצמו – אני סומך לעיתים גם על החוש הבריא של העם שלא בחר בפלאטו-שרון או בגיידמק. נכון הוא נתן רוב לממשלה שלא אהודה עלי אך זו ממשלה שנבחרה כדין. דרעי לא יצילנו ממנה וגם לא הגישה שלך, לצערי.

  11. לדני :

    לא טענתי שהתקשורת אינה משפיעה, גם לא טענתי שאנשים בארץ פיתחו יכולת קריאה ביקורתית מי יודע מה (להיפך).

    אבל כדי שאנשים יושפעו מתקשורת הם צריכים קודם כל לצרוך אותה.

    בעבר היה לנו ערוץ טלויזיה אחד וכשראש ממשלה היה מתראיין ב"מוקד" כל המדינה היתה עוצרת את נשימתה. היום יותר ויותר אנשים מעדיפים לראות תוכניות ריאליטי, לקרוא "פנאי פלוס", "קבלה לעם" וכן הלאה. אנשים בורחים מתוכניות האקטואליה (פריחת הגלגלצ וגם 88 ברדיו). במקום לקרוא את ברנע בעיתון קוראים את שומפלבי בוויינט או את החינמונים. ועוד לא דיברנו על מאות אלפי הצרכנים של העיתונות הרוסית, החרדית וכן הלאה. השורה התחתונה היא ביזור הכוח של היואלמרקוסים, וזו בעיני תופעה חיובית (לצד התופעה השלילית של דיון רדוד וצהוב ברוב אתרי החדשות ובחינמונים).

    לגבי ביהמ"ש העליון אני בהחלט רוצה בחיזוק מעמדו. אני חושב שכדי לעשות זאת נדרש בראש ובראשונה חשבון נפש פנימי נוקב שיטיל ספק בהרבה פרות קדושות. לדוגמה, הרבה יותר מדי מהדיון ב"עצמאות בתי המשפט" עוסק בסכסוכים סביב הוועדה למינוי שופטים בבית המשפט העליון. העניין הזה משפיע לרעה על תפיסת הציבור את נשיאי ביהמ"ש העליון – הם נדמים כאנשים שאכפת להם רק מסידור ג'ובים. זה גם מאפשר לאהודברקים למיניהם לצייר עצמם כ"אבירי ההגנה על בגצ" בעודם מפרים בשיטתיות את החלטות בגצ. כאזרח, אני מרגיש שבבית המשפט יושבים אנשים חכמים שכל כך בטוחים בכך שהם צודקים (כמו הח"כים של מרצ) עד שהם מנסרים באיטיות את הענף שעליו הם יושבים.

    לגבי "הגישה שלי" לדרעי אני חושב שאתה מייחס לי גישה שאינה שלי, בדיוק כפי שטענת קודם שיש לי שנאה פתולוגית ללבני, וזה כמובן לא נכון, גם אין לי הערצה עיוורת לדרעי ואני גם לא חושב שהוא זכאי. היות שהחוק קובע תקופת קלון לעבריין מורשע אני חושב שבתום תקופת הקלון (מתי שזה לא יהיה) הציבור הוא זה שצריך להכריע אם דרעי ראוי יותר או פחות ממנהיגים אחרים (חלקם נחקרו ארוכות אך לא הורשעו, אולי כי היו להם עורכי דין ממולחים יותר). הנ"ל גרמו לדעתי לחברה הישראלית נזק רב בחיי אדם מבוזבזבים ובכסף מבוזבז, פי עשרות מונים מהנזק שגרם דרעי.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.