הסתירה איננה בדבריך, ואם הבנת כך, עימך הסליחה.
הסתירה היא במקום אחר, לא רחוק מכאן, באתר ע"ש.

נסיונות לצאת נגד הדה-לגיטימציה שנעשתה לרן ארז באופן שיטתי ולאורך זמן, פורשו כאן, כאיזה התגייסות לטובת רן ארז.

כאילו צריך מישהו לבדוק קודם כל אם הוא בעד או נגד רן ארז, ורק על-פי זה להחליט אם הוא יוצא נגד הדה-לגיטימציה שעשו לו או לא.

זהו כל העניין.

מצטרף לתודה לאופק על הניתוח ועל המחויבות לפרסום פרשת שבוע פוליטית

לאופק, ניתוח מעניין מאוד תודה.

למשתמש האנונימי: לא הבנתי מה אתה מנסה לומר. מותר ורצוי לבקר, אפילו את הקרן החדשה; אני חושב שדה-לגיטימציה היא צורה לא נכונה לבקר, ושדימויים ארסיים שמטרתם דה-הומניזציה הם צורה לא נכונה לבקר. איפה לדעתך הסתירה בדברי?

מתוך המאמר:

" קמפיין דה-לגיטימציה הוא מטבעו מלוכלך; הדמוניזציה מסייעת בפסילת האחר, ודימויים גראפיים מעולם המפלצות הם היסטורית הדרך הבטוחה למחיקת אנושיות."
מתוך תגובה 3 :
"הביקורת שלי התייחסה לאופיו הארסי של הקמפיין ושל המשתתפים בו, וכל הסייגים והגדרות שהם הותירו מאחוריהם. על עצם זכותם לומר את דברם אני מוכן להגן כאן והגנתי במקומות אחרים".

מעניין – האם הכלל הזה תופס באופן אוניברסאלי, או רק כשזה נוח?

ענווה וחמלה זה מצויין. באמת. גם בנצרות זה מאוד חזק. אבל שם הם גם יודעים לפעמים להיות קצת עם עמוד שדרה ולשים גבולות. שלא נחמול על הלא חומלים. כדי שנוכל להגן על החומלים.

או בלשון וולטר: אני מתעב דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיע אותם. ההסתה הזו משני הצדדים, בעצם מפריעה לויכוח על טיבם של הגבולות.

לא יודע בדיוק אלו גבולות. אבל לדעתי הלכנו כמעט על הקצה. ומה גם שהדה לגיטימציה קיימת משני הצדדים כאמור.

לאבי:
אני חושב שהסטורית עם ישראל בחר לזכור ולהזכיר את משה דווקא בזכות ענוונותו ולא בזכות מעשי המלחמה שלו. אפילו בפרשה שתיארת, פרשת העגל, האתוס המשמעותי יותר בזכרוננו הוא משה המתפלל לרחמים על כל עם ישראל ומציע להקריב את עצמו למען סליחה לעם, כשאלהים רוצה למחותו.
כמובן שלכל מנהיג ולכל אדם יש צדדים רבים, אך יש הרבה משמעות בבחירה היהודית המסורתית להדגיש את הענוה על פני החימה, ואת הסליחה והקבלה על פני הטהרנות.
וזו בוודאי העדפה שאני מחזיק בה וחושב שחברה יהודית ודמוקרטית בריאה צריכה להחזיק בה.

ל"מבט פילוסופי": מותר לבקר כל אחד ועל כל נושא, אני לא יודע איך קיבלת מדברי רושם אחר. הביקורת שלי התייחסה לאופיו הארסי של הקמפיין ושל המשתתפים בו, וכל הסייגים והגדרות שהם הותירו מאחוריהם. על עצם זכותם לומר את דברם אני מוכן להגן כאן והגנתי במקומות אחרים, אפילו השבוע. להאשים אותי ב"חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה" נראה לי מאד מופרך.

שבוע טוב

[...] מעידה על חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה כפי שכותב אופק בן אבי ב"עבודה שחורה" (רק שהוא כותב על החברה הישראלית, ולא על הקרן החדשה [...]

אהבתי הניתוח הפוליטי של עצת יתרו למשה.

אך לא רק הדה-לגיטמציה של שיח אחר במדינה מדאיג אותי. גם הדה-לגיטימציה, הדה-הומאניזציה, הדמוניזציה ועוד כמה "Xיציות" של מדינת ישראל, צה"ל וחייליו. ושיש כמה ארגונים שנתמכים ע"י הקרן החדשה בישראל שמלבים את ה"Xיציות" הללו ומשתפים פעולה עם גורמים חיצוניים אנטי ישראליים בעליל, ולא רק גולדסטון. לא רק השיח הדמוקרטי במדינה עומד על הקצה, אלא גם עצם פעילותיהם. לא רק ימניים עושים הסתה מסתבר, אלא גם גורמים מסויימים בשמאל. אצל אותם גורמים גם כל מי שלא חושב כמוהם ישר נחשב בולשביק/ פאשיסט/ נאציונאליסט/ אימפריאליסט (ביחרו את התשובה הנכונה). החשש מ"המדרון החלקלק" עובד לשני הכיוונים.

הגיע הזמן שגם השמאל הרדיקלי יידע לקבל ביקורת ולא לבטלה בהסתה משלו. ביקורת שנשמעת גם ממחנה השמאל, שאליו אני משתייך.

למשה היה גם פן נוסף שאותו נכיר בהמשך ספר שמות. אמונה שבשלב מסויים יש טובים ויש רעים. (ואגב אני לא מטיף להרג "בוגדים"):
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה: (שמות לב, כו-כט)