כיף זה משהו שלא ניתן למדוד בכסף.
לצערי מה שלא ניתן למדוד בכסף, לא נחשב בעיניים של מי שלא מאמין בסוציאל דמוקרטיה

הזדמנתי לכאן במקרה, וכנראה לא במקרה, התרתקתי.
המון מלל מעייף אותי ונראה לי שאני מייצגת.
ללא שום רקע, אלא סתם מתוך אינטואיציה למה טוב, אני ס"ד, ומכיוון שאני גם ישראלית, ושפת הכח נהייתה גם שפתי, הזדהיתי במיוחד עם התיאור של הישראלי שחושב "מה יצא לי מזה".

לכן, נראה לי שהכיוון צריך להיות של "מה יצא לי מזה".
לדוגמא:
סולידריות חברתית = גוף מלוכד = יותר חזק מקבוצות מופרדות = יותר כח.

ערבות הדדית = ניצול טוב יותר של כשרונות הענייים = יותר כח אינטלקטואלי של הכלל

ז"א
ברטוריקה הנוכחית, ה"בכיינות" וה"מקופחות" של העניים (סליחה על השם הכולל והנורא, אבל עניינינו כאן בקיצור) לא מעניינת את ה"עשירים" וגורמת להתרחקותם מהמוטיבציה הכללית. העשירים צריכים להבין שחלוקת משאבים צודקת היא לטובתם משום שהכח האינלקטואלי של העניים איננו נופל משלהם והם עשויים להרוויח מכך בכל התחומים ובטח במדע ובאמנות כך שיש להם מה להרוויח.

הניכור החברתי
ייצר מצב שבו בני האצולה העשירים רואים בעניים כח עבודה זול ותו לא. מבחינה נפשית, הם מחשיבים יותר את הכלב שלהם מאשר אותם. צריך לחזור ולהדגיש כמה פוטנציאל טמון בעניים, ועד כמה כולם ירוויחו מטיפוחם.

הצד השני של התימצות, הוא ה"הפחדות". ז"א צריך לבטא במפורש מה מפסידים מהעדר סולידריות חברתית.

בסה"כ אפשר אולי להעתיק מהמסורת ה ס"ד האירופית, אבל אפשר ולדעתי צריך, ואי אפשר יהיה לא, לפתח רטוריקה משלנו ששותלת את הס"ד בתוך האילוצים המדיניים בטחוניים.

המכנה המשותף הנמוך ביותר בין כולנו כאן הוא רצוננו להמשיך להיות כאן.
הרצון הזה הוא הוא הכח המניע, וצריך לשכנע שסולידריות חברתית נחוצה כבסיס לכל שאיפה לאומית ובלעדיה יהיה רע מכל כיוון.

דבר נוסף שאני חושבת עליו הוא ה"כיף".
כמה זה כיף לשתף.
כמה זה כיף לדאוג למשאבי הכלל.
כמה זה כיף להצמיח מדע מתקדם, רעיונות טכנולוגיים, ואמנות מרהיבה.

אולי אמרתי פה אוסף של דברים לא קשורים ובטח נאיביים, אבל נדמה לי שאף אחד לא אמר את זה…

עידית

לאיתי,

קצת מבאס לראות שבמקום נסיון ליצור טקסט כזה כפי שאיתי מציע, נכנסים שוב לאותם הדיונים החוזרים ונשנים באתר.

באתר של אורי אמיתי הציע הטוקבקיסט מר ינשוף טקסט ב-140 מילה, אפילו לא עברתי עליו אבל אולי כדאי להתחיל מטקסט בסיסי כלשהו ולהתחיל לעבד:
"מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד."

שבוע טוב.

אם בעצים עסקינן, נזכרתי שיש לי שריפה לכבות ושאם אין אני לי מי לי.
תודה
לא אפריע יותר.
ע'

אתה קצת בורח מהנושא.
התסכול שלך מובן, אבל ההתעלמות שלך מ-
http://www.blacklabor.org/?p=12856
תגובה 17 ,
לא עולה בקנה אחד עם תגובתך כאן מס' 35 .

אתה נובח על העץ הלא נכון, תסלח לי.

ע'

אני לא מבקש להשתיק אף אחד, אבל אנחנו נמצאים במצב של חוסר פרופורציה נורא בין מס' האנשים שיש להם רעיונות ובין מס' האנשים שמוכנים להוציא לפועל את הרעיונות האלה – כמובילים או כחיילים מן השורה.

במדינה של 7 מיליון אזרחים יש בערך 7 מיליון איש שיודעים איך להביא שלום, איך לחסל את הטרור ואיך לייצר רווחה כלכלית ולקדם את החינוך, אבל את הביצוע הם משאירים לאחרים. אז נכון שלא לכל אחד מתאים לרוץ לראשות הממשלה או לראשות הסתדרות המורים או אפילו לוועד הורים, אבל בהחלט ראוי שיהיו כאן יותר מעשים ופחות דיבורים.

אין לי מונופול על האמת או על ראיית העתיד, אני לא יודע במה שווה יותר להשקיע את הזמן, לכן אם למישהו יש מחשבה מגובשת על מה שווה השקעת זמן (מהקמת מפלגה ועד שיעורים פרטיים בהתנדבות לנוער בסיכון) – שישקיע בזה את הזמן במקום בלשכנע אחרים שלא שווה להשקיע את הזמן בדברים אחרים.

1. מנסיון אישי ארוך – אם כל מי שיש לו ביקורת עניינית ו/או הצעות כאלה ואחרות, יצטרך גם להוציא אותן לפועל – אנשים יפסיקו להשתתף בדיונים ולהעלות הצעות.
אז הצעה ראשונה שלי – להפסיק עם הקוו הזה, הוא עלול להבריח אנשים עם רעיונות טובים וכושר ביצוע אפס (ואני לא מתכוונת לעצמי, לא בעניין הרעיונות ולא בעניין הביצוע).
פשוט ראיתי את הדינמיקה הזאת מתרחשת מול עיני יותר מדי פעמים.

2. אפשר להבין את העמדה שלך, כמי שהלך ועשה מעשה שראוי לכל ההערכה, אבל בבקשה, אל תקלקל את הפעולה הברוכה הזאת.

3. אולי לא הבהרתי עצמי מספיק בענין 30 השנים – כאילו שבעניין המדיני היו לנו 30 שנה – לא היו.
החמצנו צמתים בלי הכרה.

אז מה הפואנטה?
ההחמצות לא היו תוצאה של פספוס בתחום הניסוח המוצלח של העמדה.
אתה לטעמי תולה בעניין הניסוח הזה יותר ממה שנחוץ ויותר ממה שאפשר. הניסוח המוצלח של המפקד הלאומי התאפשר מכיוון שאיילון ונוסייבה הגיעו כבר כמעט אל המוכן, אל מה שכבר היה כמעט קונצנזוס, ובכל זאת המפקד עצמו נכשל!

נכון להיום, לפי האתר של המפקד הלאומי חתמו עליו רק – 251240ישראלים. אני לא אוסיף יותר בענין המפקד, למרות שיש מה להוסיף( וזה לא קשור להחלטה של איילון להצטרף לפוליטיקה).

4. לעניין עצמו – דווקא הצעתי הצעה, אבל או שלא הבהרתי עצמי מספיק, או שהיא לא גזורה לפי מה שאתה מחפש.
http://www.blacklabor.org/?p=12856
הערה 17

אין לנו 30 שנה לחכות להבשלה ואין לנו כסף וסלבריטאים לקדם את התהליך. אבל למרבה המזל אנחנו לא מתחילים מאפס ולא ממציאים את הגלגל –

אם ניקח את המצע הכלכלי של העבודה ב-2006 (תגובה 8 ) שאותו רק מעטים קראו, אפשר לחשוב מהם עיקריו ואיפה אנחנו רוצים לשנות ולשפר.

במסגרת הקמפיין המזגזג של העבודה ב-2006 זכורים לי 3 תמצותים לא מוצלחים של המצע הזה:
1. מסמך שנקרא "מפת הדרכים החברתית" שדיבר יותר ברמה מופשטת על צמצום פערים סולידריות וכו'
2. החוזה עם הבוחר (ר' בקישור בתגובה 8 – צריך ללחוץ בתוכו על קישור ועולה תמונה סרוקה של החוזה) – המצע תומצת לחמישה סעיפים, שאחד מהם היה מדיני ואחד משהו לא מתחייב על הון-שלטון.
3. הפלאיירים והסטיקרים העלובים רובם בסגנון "נלחמים בטרור, מנצחים בחינוך" וחלקם בצורת שטר של אלף דולר (שכר מינימום – נושא שלא מעניין כלל לצערי את מי שלא מקבל שכר מינימום)

אני לא מסכים שזו הקדמת העגלה לפני הסוסים. היום כתב אופיר פינס יפה על התפטרותו של ציקי סלע מפקד יחידת עוז – אין טעם להקים ארגון, להביא אנשים ולהקצות תקציבים לפני שמגדירים מהי המדיניות.

בהיעדר יוזמה כזו מצד המנהיגים, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו מהי תמצית מדיניות סוציאל-דמוקרטית בעינינו. לאחר שהבהרנו זאת, נוכל גם לפנות עם המצע הזה לפוליטיקאים וגם לבחון את הפוליטיקאים.

לדוגמה, בזמן הפריימריס האחרונים במפלגת העבודה הייתי עדיין חבר מפלגה. לפני הפריימריס עיינתי באתר האינטרנט של דניאל בן סימון, שרץ לכנסת על משבצת של "סוציאליסט" וגיליתי לתדהמתי ששום דבר ממה שאני (ההדיוט יש לציין) תופס כעיקרי מדיניות כלכלית סוציאלדמוקרטית לא הופיע במצע שלו ובהצהרת הכוונות על חוקים שהוא רוצה לחוקק. כלום.
בתגובה למייל עם שאלות ספציפיות שהפניתי אליו קיבלתי תשובה שהוא רוצה את הטלפון שלי, שלחתי. עד היום הוא לא התקשר.

והערה אחרונה – הייתי שמח אם בנוסף לביקורת על הרעיון שלי (שהיא חשובה מאוד ועוזרת לי להתנסח ולתקן) היית מעלה כאן תוכנית אחרת ואולי מתחילה לקדם אותה בעצמך. האתר הזה הוקם אחרי שאני כטוקבקיסט בבלוג של חנן כהן הצעתי לו מה לעשות עם אתר התמיכה מלמטה במפלגת העבודה, והוא (בתקיפות אך בנימוס) אמר לי שהגיע הזמן שאפסיק להציע לאחרים מה לעשות ואעשה בעצמי. לשמחתי גם יוחאי (שהבין באינטרנט ובבלוגים) היה מטקבק נלהב אצל חנן, והשאר – היסטוריה.

איתי

איתי (25): או! לרשימה הזו חתרתי. אם ככה כל הקישקושים שלי לא היו לשווא.

זהו אכן המצב הקיים כפי שאני רואה אותו. והלוואי שיהיה אפשר לאחד כוחות. אבל שכחת משהו: המצב הוא שמפלגה הגדולה ביותר של סוציאל דמוקרטיה היא….. לא כזו. וזה נוצר לאט לאט כי הרשו לזה להווצר. וזה בא מתוך השקפת עולם קולקטיבית, ציבורית שבה רווח אישי ודאגה לעצמי חשובה יותר מכל דבר אחר. צריך לעזור ל"חברה" כל עוד זה באופן ישיר יביא לקידום האינדיווידואל, ולא משנה על חשבון מי.
זו פשוט השקפת עולם כללית. כולם מדברים בשפה הזו אפילו בלי לשים לב.

לכן, לפי דעתי, להתחיל מאכפתיות (וסגירת ערוצי התקשורת המסחריים) מהנקודה בה אדם מפסיק לחשוב על עצמו כאינדיווידואל בעולם אלא כחלק מחברה יתחיל לבוא שינוי.

ע:
"10. בסך הכל, סוציאל-דמוקרטיה זאת קודם כל השקפת עולם כוללת, היא מבוססת על הנחות של שווין וחירות, על פתרון בעיות בדרך לא כוחנית. מי שינסה לצמצם אותה באופן מלאכותי בהנחה שככה הוא יגיע ליותר אנשים – יתבדה."

בדיוק עשית את זה! אני חושב שזה תמצית המצע

אם אתה מחפש את הניסוח לפרק הכלכלי במצע ס"ד, ואתה רוצה להגיע לניסוח מסוג המפקד הלאומי – כדאי להזכיר:

1. הנוסח של המפקד הלאומי הוא תוצאה של אין ספור בירורים בכל מדיום אפשרי, שמתחיל בשנות השבעים, כמעט שלושים שנה.

מדובר בתהליך שהשתתפו בו עשרות אלפי אנשים באין ספור מפגשים; בפרויקטים של כתיבה ומחקר ולימוד;
באין ספור מאמרים ומאמרי נגד, ובוויכוחים גלויים באמצעי התקשורת ובחדרים סגורים; מדובר בהקמת תנועה פוליטית חוצת מפלגות כמו שלום עכשיו; מדובר בסכומים לא יאמנו של תמיכה כספית שהגיעה ברובה ממקורות חיצוניים (לא במפקד הלאומי שהסתמך על תמיכה כספית מקומית בלבד).

ללא הרקע המקדים הזה, נוסחת המפקד הלאומי לא היתה עוברת.

במילים אחרות- הנוסחה הקדמונית של המפלגה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" היתה צריכה לעבור תהליך ארוך ומורכב עד שחזרו אליה בלי לזכור בכלל את מילדיה המקוריים.
ועוד יותר חשוב מזה – כאשר הנוסחה הזאת נתפסה כלגיטימית בסוף כל תהליך הפילטריזציה – זה היה מאוחר מדי.

3. הרבה מאוד דברים השתבשו בדרך. למשל חוסר היכולת לגייס תמיכה עממית (בין השאר בגלל מה שאני מסבירה למעלה, וזו גם הזדמנות להזכיר את אחד המסמרים שתקעה לעצמה מרץ בארון שלה, עם העדפת ביילין על פני רן כהן לעמוד בראשה).

ברשימת כל הטעויות והשיבושים, העדר נוסחה בת 140 תווים, הוא בהחלט בתחתית הרשימה.

4. וכמו שאמר לנו פעם פרופ' אבישי מרגלית – מי שחושב שיכול לנסח את העבודה שלו בעמוד אחד, מוזמן לנסות, על אחריותו בלבד.
לדעתי אתה מנסה להעמיד את העגלה לפני הסוסים ולרכז מאמץ במקום לא נחוץ. בפעולה נכונה, אנשים יקראו גם שלושה עמודים.