> את איכות חייהם של 6-8 הילדים בממוצע שישנם במשפחה חרדית

נדמה, אם כן, שעידוד העבודה אינה בעיניך מטרה בפני עצמה אלא מכשיר שאמור לקדם מטרה אחרת – הגדלת ההכנסה של המשפחה החרדית. זו אכן מטרה ראוייה בעיני, אלא שלא ברור כלל שיש קשר בינה לבין "עידוד הגברים החרדים לעבוד". וודאי שהקטנת התמיכה הציבורית במשפחה החרדית (הקטנת קצבאות הילדים או קצבאות תלמידי הישיבה) היא פעולה שתוצאתיה המיידיות תהיינה מנוגדות למטרתך המוצהרת.

באשר להנצחת עוני ובערות, נראה לי שאורח החשיבה השטחי והאלים השגור בחברה הישראלית והרעיונות הפשטניים והמעוותים שנגזרים ממנו – אורח חשיבה ורעיונות שאתה מתנאה בהם כאן – מעידים שעוני ובערות מונצחים בישראל משום הם חלק אינטגרלי מהתרבות וההסדרים החברתיים המוכתבים על ידי התרבות החילונית השלטת בישראל.

"מדוע אתה תומך ב"עידוד" הגברים החרדים לעבוד? את איכות חייו של מי זה אמור לשפר?"

את איכות חייהם של 6-8 הילדים בממוצע שישנם במשפחה חרדית, אשר מרביתם (וזו "חוויה" שראיתי במו עיניי) חיים אחד על השני בחדרים, נטולי פרטיות, נטולי חוגים, נטולי העשרה ונטולי לימודי ליבה, רק כדי שאתה תבוא ותבלבל את המוח לאנשים עם הרלטיביזם החברתי שלך אשר מנציח עוני ובערות.

מדהים כמה מנותקים מרבית כותבי התגובות פה.

לאור העובדה שניהול משק של מדינה זה דבר לא פשוט, אני חושב שאפשר וכדאי לכרות הסכם עם החרדים, עבודה בזמנים שצריך עובדים קצבה בזמנים שאין עבודה.
כך הם יהיו באפר בתחום התעסוקה לקריאה נוספת – http://redisbeautiful.blogspot.com/search/label/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D

אני משתמש במונח טקטי במשמעותו הרגילה. האם אתה טוען שאינך מבין את המונח הזה בכלל או רק בהקשר הנוכחי?

מדוע אתה תומך ב"עידוד" הגברים החרדים לעבוד? את איכות חייו של מי זה אמור לשפר?

באשר לאי שיוויון – ההבדל ברישום בבנק אינו ההבדל המרכזי בין העשיר והעני. ההבדל האמיתי הוא איכות חייהם השונה – הגישה שלהם למשאבים והסטטוס החברתי שלהם. הבדלים שכאלה הם המשמעות האובייקטיבית והשרירה של אי-שיוויון – משמעות שאינה תלויה בהסדרים חברתיים מסויימים. הרישום בבנק הוא הסמן שקובע מי יהיה בעל היתרון – הוא לא היתרון עצמו. הסמן הזה הוא אכן הסדר חברתי.

אני לא מבין מה זה 'טקטי'. ברור שהגברת ההשתתפות בעבודה היא לא מטרה בפני עצמה – המטרה היא שיפור איכות החיים של בני אדם, וזה נכון לכל פעולה פוליטית באשר היא. הגברת ההשתתפות בעבודה היא מטרת ביניים חשובה מאין כמוה בדרך ליעד הזה. ואגב, אני לא תומך בנסיון *לאלץ* את הגברים החרדיים לעבוד, אני כן תומך בהסדרים שיעודדו אותם לעשות זאת.

ולגבי אי שוויון – איך העובדה שההבדל המרכזי בין שני בני אדם הוא במספר שרשום במחשב של הבנק יכולה לא להיות הבניה חברתית? (זה כמובן לא אומר שאין לה השלכות מעשיות מאוד ואמיתיות מאוד על החיים שלהם. זה שמשהו הוא הבניה חברתית לא אומר שהוא לא אמיתי)

הטענה שהגברת ההשתתפות בעבודה היא צעד מועיל ברמה הטקטית היא שונה מאד מהטענה שהגברת ההשתתפות היא "מטרה חשובה מאין כמוה". לי לא ברור שגם הטענה הטקטית היא נכונה, אבל בניגוד לטענתך המקורית היא לא בלתי הגיונית על פניה ואפשר לבחון אותה באופן יותר פרטני. בהקשר המקורי של הדיון כאן, לא ברור לי שניסיון לאלץ את הגברים החרדים "לעבוד" יגרום לטוב חברתי כלשהו.

אגב, טענתי היתה שאי-שיוויון הוא תוצר של הסדרים חברתיים ולא שהמושג עצמו הוא הבנייה חברתית. אני חושב שבניגוד למושג "עבודה" למושג "אי-שיוויון" ישנה משמעות יציבה במידה רבה שאינה מוסכמה חברתית ותו לא.

אתה מוזמן להמשיך לתכנן את המהפכה העתידית. אני, מצדי, אחשוב איך אפשר לעשות שינוי קטן אחרי שינוי קטן, שישפרו במידת-מה את החיים של האנשים.
הרי שנינו מסכימים, שה(גברים ה)ישראלים עובדים הרבה יותר מדי שעות, ושצריך להפחית מאוד את הנתון הזה. אני בוחר להציע הסדרים שיש להם סיכוי להתקבל; אתה בוחר לערער על המערכת המושגית הקפיטליסטית. הגישה שלי נראית לי יותר פרודוקטיבית (למרות שאנליטית, אני מסכים לטענה שלך ש'אי שוויון' ו'עבודה' הם הבניות חברתיות)

> באופן כללי, שיעור השתתפות נמוך אומר שיש כאלה שהם חלק מהמערכת הכלכלית, ויש כאלה שלא – כלומר, כמעט תמיד, מעיד על פערים כלכליים – שהם, בתורם, כמעט תמיד לא רצוניים. כששיעור ההשתתפות יורד, זה ברוב המכריע של המקרים לא בגלל שאנשים בחרו לחיות חיים אוטרקיים מחוץ למערכת הקפיטליסטית דווקא.

ההשקפה הקושרת סגירת פערים כלכליים עם הגברת העבודה היא רגרסיבית. זהו חלק מהאידאולוגיה הקפיטליסטית אליה התייחסתי בתגובתי הקודמת. הפערים הכלכליים הם קונסטרוקציה חברתית ולא תוצאה של אי "עבודה" (כאמור, המושג "עבודה" עצמו הוא קונסטרוקציה חברתית).

> אני אשמח לשמוע, אגב, על שיטות טובות להביא שוויון מגדרי, שסותרות עידוד יציאת נשים לעבודה בצורה שוויונית

נראה לי שדי ברור שהמעבר שחל בחצי השני של המאה ה-20 למצב שבו שני ההורים במשפחה עובדים "משרה מלאה" (כ-40 שעות בשבוע) הוא חולי חברתי. הוא מתיש את ההורים, מזניח את הילדים, ומשמש תמריץ לרעות שונות כגון אכילת מזון מתועש והעסקת "עוזרות", שמרטפים ומטפלים למיניהם. עדיף היה לראות משפחות שבהן אחד ההורים "אינו עובד" (אולי ברוטציה) ומשפחות שבהן ההורים עובדים חצי משרה (כלומר הרבה פחות מ-40 שעות בשבוע) מאשר משפחות בהן שני ההורים נאלצים לעבוד בו זמנית במשרה מלאה.

ראשית, כם אם 10 שעות עבודה עדיפות על 25 (לטעמי האישי לא), לא ברור לי למה זה האישיו. אנחנו מדברים על ישראל, ו10 שעות עבודה לא עומדות על הפרק. בוא ננהל קודם את המאבק על 35, ואחר כך נחשוב מה הלאה.

שנית, שים לב לניסוח שלי. לא אמרתי ששיעור השתתפות נמוך הוא בעיה, אלא שהוא בדרך כלל מעיד על בעיה.
גם אם במקרה של החרדים הוא לחלוטין לא בעייתי (ואני חושב שיש בו לא מעט אספקטים בעייתיים), שיעור השתתפות נמוך של נשים בשוק העבודה מעיד על תלות כלכלית של נשים בבעליהן; שיעור השתתפות נמוך של מיעוטים אתניים (למשל, פלסטינים אזרחי ישראל) מעיד על מיעוט אפשרויות כלכליות, וכו'.
באופן כללי, שיעור השתתפות נמוך אומר שיש כאלה שהם חלק מהמערכת הכלכלית, ויש כאלה שלא – כלומר, כמעט תמיד, מעיד על פערים כלכליים – שהם, בתורם, כמעט תמיד לא רצוניים. כששיעור ההשתתפות יורד, זה ברוב המכריע של המקרים לא בגלל שאנשים בחרו לחיות חיים אוטרקיים מחוץ למערכת הקפיטליסטית דווקא.

אני אשמח לשמוע, אגב, על שיטות טובות להביא שוויון מגדרי, שסותרות עידוד יציאת נשים לעבודה בצורה שוויונית (כמובן שיש הרבה דברים שאפשר לעשות במקביל)

> חברה שעובדים בה 60 שעות שבועיות בממוצע היא חברה טובה פחות לחיות בה מאחת שעובדים בה 35.

מדוע אנחנו מדברים על 35 מול 60 שעות בשבוע ולא על, נאמר, 10? הרי, לכאורה, אם 40 שעות בשבוע היו המטרה הפרוגרסיבית בסוף המאה ה-19, עם עליית פריון העבודה, היינו צריכים לצפות לירידה משמעותית במהלך המאה שעברה מאז.

> אבל כששיעור ניכר מבני הגילאים הרלוונטיים לא משתתפים בכלל בשוק העבודה, זה בדרך כלל מעיד על משהו לא כל כך טוב בחברה (חוסר בעבודה, אפליית נשים ועוד)

על איזה חולי חברתי מעידה העובדה שבין החרדים שיעור ההשתתפות הוא נמוך? אגב, איזכור "חוסר בעבודה" כבעייה שמצדיקה השתתפות בעבודה ניראה לי כטיעון מעגלי. יותר מוצלח היה אולי לטעון שהבעייה היא "חוסר פרנסה" ולא "חוסר עבודה" – אבל אז נראה די ברור שההסדר המתבקש הוא הבטחת פרנסה ללא תלות בעבודה.

באופן כללי, נראה לי ששימוש בשיעור ההשתתפות כאינדיקטור לבריאות החברה או כמכשיר לשיפור פני החברה הוא מעוות. ראשית, ההגדרה של "עובד" היא שרירותית במידה רבה – קטגוריית הפעילויות שנחשבות "עבודה" היא לא קטגוריה טבעית אלא נקבעת על ידי הסדרים חברתיים. שנית, השאיפה הרווחת להנחלת העבודה היא תולדה של רעיונות קפיטליסטיים דכאניים לפיהם אדם מצדיק את קיומו לפי היצרניות שלו, כאשר "יצרניות" של אדם נמדדת על פי היכולת שלו למצוא פעילות ששכר או רווח בצידה ("עבודה"). גרסה מסויימת של הרעיונות האלה עברה, אגב, גם למרקס.

אם אתה מעוניין לתקן בעיות חברתיות כגון אפליית נשים, ישנן דרכים טובות בהרבה מאשר להגדיל את שיעור ההשתתפות בעבודה. לבסוף, גם אם נקבל את הרעיון שהשתתפות גבוהה היא דבר טוב (כאמור, אני מפקפק בכך), שימוש בערך ההפלגה כפי שעשית ("מטרה חשובה מאין כמוה") הוא מוזר מאד.